אנשים...

[black dreams catcher]

אנשים...

הפיגוע אתמול היה פשוט נוראי! אתמול הייתה לי משמרת במד"א וישבתי בתחנת הזנקה ביפו, חיכיתי למשמרת משעממת של שינה או טלוויזיה כששמענו על הפיגוע וישר נסענו לשם. בשבילי זו הייתה המשמרת הרצינית הראשונה ונראה לי ששברתי שיא- פיגוע על המשמרת הראשונה. הברכיים שלי כ"כ רעדו. הגענו לשם וראיתי את כל הגופות על הריצפה ואת כל הנפגעים...הרבה פועלים מסכנים... בקיצור, התחלנו לפנות פצועים, זה גם היה זוועה. זה ממש מוזר איך שפתאום היחס שלך למשהו משתנה ואתה מרגיש כ"כ קרוב לסיטואציה הזו. בכל מקרה...סתם רציתי להוציא הכל החוצה...

 

[Gum Cigarettes]

זה כל כך עצוב מה שקורה

אצלנו במדינה. ועוד בת"א. כמה? חצי שעה נסיעה מחולון? אני כל הזמן חושבת מה אם מישהו שאני מכירה או אוהבת היה שם במקרה. או שיהיה בפיגוע הבא.

 

[אנזימים]

זה מפחיד אפילו לחשוב על זה

לכזר כל ההרוגים

 

[Gum Cigarettes]

זה מפחיד לחשוב על זה

ובכל זאת אני לא יכולה להמנע מזה.

 

[king kazabubu]

אני היחיד שלא מרגיש מושפע מכל זה?

 

[Gum Cigarettes]

ההשפעה של זה עלי זה רק כשזה בת"א

או במקומות שקרובים אלי. ובכלל אני כל הזמן חושבת מה אם יקרה משהו למישהו שאני אוהבת. אפילו בלי קשר לפיגועים. ולא, אתה לא היחיד. אנשים פיתחו חסינות. וזה טוב.

 

[אנזימים]

זה טוב עד גבול מסוים

זה לא הכי טוב שאנשים מתחילים להיות אדישים לגבי זה...

 

[Gum Cigarettes]

למה זה לא טוב?

ככה הם לא נפגעים ולא חיים בפחד. הרי אם תחשוב על זה 24/7 לא ימנע מזה לקרות, ואתה לא יכול לצפות איפה זה יהיה פעם הבאה. אז בשביל מה להתעסק בזה?

 

[אנזימים]

אני לא אומרת לחיות בפחד

אני אומרת שאנשים שכבר אדישים לפיגועים- פעם אם מישהו היה מת אז היה הרבה יותר רעש על זה מאשר איזה ריבוע קטן בעיתון...

 

[The WizardMan]

זה טוב אדם אדם לעצמו ... אבל זה ממש

לא טוב לנו בתור עם. החסינות הרי התפתחה מה"הרגל" לפיגועים ... תכלס .. ההבדל בשבילי בין הפיגועים בת"א למקומות אחרים זה למשל שאתמול ראיתי שיש מבזק בטלוויזיה ואז נשארתי לראות אותו קצת... לעומת זאת אם הפיגוע היה בדגניה .. אז סביר להניח שאחרי שהיו אומרים דיווח ראשוני של כמה נפגעים הייתי מעביר ערוץ ...

 

[אנזימים]

פחות או יותר למה שאני מתכוונת...

 

[RutyTuti]

אני יודעת שזה נשמע דפוק..../images/Emo4.gif

אבל לפעמים אני מעדיפה פשוט לא לשמוע, לא לדעת. אצלי , לא יודעת למה..זה משפיע עליי יותר מידיי. אני איכשהוא נכנסת לזה מבלי לשלוט על זה, חולמת על פיגועים. פעם חלמת אפילו שאני נמצאת בתוך פיגוע , ואני רואה את עצמי מתפוררת לאפר, וזה חלום מאוד מאוד מצמרר, לא מצחיק לשניה אחת. אז אני פשוט מעדיפה לא לשמוע. ואם זה לדעת שהיה פיגוע בתל אביב , אז זה כול מה שאני אדע , ולא לפרטי פרטים מה קרה שם , וכמה הרוגים היו. כי זה מפחיד אותי המצב שאני נכנסת אליו אחר כך

 

[הכבוי]

זה שאנשים פיתחו חסינות זה בכלל לא

טוב!!! האנשים פה הם כמו נרקומנים של פיגועים. על פיגוע מעלה את סף החסינות בדם. אם פעם מוות של ילד אחד באיזה ג´הנם מסריח קרוב לשטחים היה מספיק כדי להעמיד מדינה שלמה על הרגליים, היום צריך 20 ומשהו בת"א כדי לעשות אפקט פחות מזה. אם המצב ימשך, בעוד כמה שנים נגיע למצב שבו יוכלו למות מאות אנשים ולאף אחד לא יהיה אכפת. "מה זה?" יגיד איש אחד בלחץ. "לא יודע..." יגיד איש שני. "אה, סתם פיגוע. מטען גדול, מסמרים, אתה יודע, כל העסק. רק בישראל. עזוב אותך, בוא נלך להוריד חומוס." אנחנו מאבדים את ערך החיים. זה אחד מהדברים היותר גרועים שיכולים לקרות למדינה, עוד הרבה לפני מחסור במים או כסף.

 

[black dreams catcher]

ת´צודק...

באמת לוקחים את זה יותר מדי באיזי, וזה עצוב. אבל זה גם טבעי...אל תבין לא נכון, אני לא מצדיקה את זה... אני מבינה את זה, כי גם אני הרגשתי קצת ככה עד אתמול

 

[benny afro]

אני יגיד לך מתי מפסיקים לקחת את זה

באיזי....שמרגישים מה זה מוות של מישהו קרוב,רק אז מבינים מה עובר על המשפחות של ההרוגים... אין מה לעשות ממש אחי,תוותר,זה דברים שיקרו לבד(בתקווה שלא).

 

[הכבוי]

אהה.. אתה צודק.

 

[black dreams catcher]

ראסמי

רק כשאתה רואה את זה בעיניים שלך, אתה קולט. כבר עברו 3 ימים מאז, ועדיין זה הדבר הראשון שאני חושבת עליו בשנייה שאני פותחת את העיניים.

 

[black dreams catcher]

למרות שאני חושבת

שאנשים לא צריכים להיות אדישים לדברים כאלה, אחרי מה שחוויתי, אני חושבת שזה מזל שיש לאנשים חסינות נגד זה. אבל שוב פעם, זה מאוד תלוי בסיטואציה. עד עכשיו, הייתי גם קצת אדישה לפיגועים כי עצם הרעיון היה רחוק ממני יחסית, למרות שכשהיה הפיגוע בראשון וגם בת"א, זה מאוד גרם לי לחשוב אבל התגברתי מהר. אחרי אתמול, יש לי פלאשבקים כל הזמן ממה שראיתי, כמו מן סרט קצר שרץ לי בראש..שוב...ושוב...ושוב...ושוב. היה לי עצוב כי זה פתח לי את העיניים וראיתי באמת איך העולם שלנו נראה וכי הרגשתי שאני רוצה לעשות יותר,למרות שלא ממש יכולתי לעשות יותר. עד עכשיו אני מרגישה כאילו שהפיגוע נמשך ואני לא שם כדי לעזור. זה נשמע אולי מוזר או חולני, אבל אני פשוט רוצה להיות נוכחת בפיגוע הבא. קשה להסביר את זה. אני לא שמחה שהיה פיגוע, אבל אני שמחה שהייתי שם, אפילו שזה גם הכניס אותי למצב מוזר כזה.

 

[אנזימים]

אחד הדברים שמהם הכי הזדעזעתי במד"א

היה שהם ממש כאלה אדישים כלפי אנשים מתים, פצועים... זה כזה: "וואי היום הייתה לי חולה שנשפך לה המוח" "באמת? מגניב" זה היה ממש מזעזע.... בכלל כל האדישות הזאת...גם אני עם הזמן נהפכת אדישה וזה באמת מחוץ לשליטה של אנשים כי אי אפשר להתאבל כל החיים, אבל גם אסור לתת לעצמנו להיות אדישים. כמו שמיקי אמר-אנחנו מאבדים את ערך החיים

 

[הכבוי]

אני לא אומר להתאבל כל החיים.

אני לא אומר גם לבכות על כל מי שמת. חסינות באה בצורה טבעית. אדישות זה כבר דבר אחר. להיות מסוגל להגיד "אוקיי, קרה משהו רע, עכשיו צריך להתמודד עם זה וללכת הלאה" זה משהו אחד, אבל להגיד "סעומו, עוד פיגוע, עכשיו מבטלים לי את סיינפלד" זה דבר אחר. זה הדבר שגורם לנו התאבדות חברתית.