הטעות הכי גדולה
זה להמשיך להקשיב לרעש של כל מיני מורים, ובמקום זאת להפוך להשראה של עצמך כשיש לך כבר את הכלים שאתה יודע להשתמש בהם.
להקשיב לעוד מורה, לעוד דעה, לקרוא עוד ספר - לא תורם לשום דבר, כי זה ממשיך את ההסתחררות עם המחשבות והסיפורים.
כל מורה מדבר בצורה שונה על אותו הדבר, ולכן זה לא משנה כמה צורות יש לזה.
מה שחשוב זה מה כל אחד עושה אחרי שהכיר את האפשרות.
אם לצורך העניין, הכרתי מתכון לעוגה, לא יעזור לי להמשיך לחפש עוד מתכונים לאותה עוגה כדי להבין את מכינים אותה.
לכל אחד תהיה תביעת אצבע אחרת, וכל אחד יכין את העוגה בצורה שונה מאותם המרכיבים, ויוסיף קישוטים במידת מה.
לא צריך לשמוע מורים. לא צריך. זה רעש מיותר. רעש שלא תורם.
ועוד יותר מיותר זה להתכחש למושגים "יש למה להתעורר", "אין למה להתעורר".
עזבו את זה. זה מאד קל להגיד, אבל אם אנחנו עדיין פה, זה אומר שאף אחד לא מבין על מה הוא מדבר, ומדבר רק לשם הדיבור, והריגוש הרגעי שזה נותן לו.
"אין למה להתעורר"? - תנו לזה להיות.
"אין למה להתעורר"? - תנו גם לזה להיות.
תנו לכל מה שעולה את האפשרות לדבר, ותראו את האמת כשלא תהיו בכוננות עם אג'נדה להשיג משתי המחשבות האלה משהו.
כל הדבר הזה הוא מה שדופק את העוגה, כי מתוך הרעשים לא עומדים ואופים, אלא מחפשים עוד משהו, ואז קוראים לו משהו דמיוני.
נו באמת.. איזה בודהיסטים אתם.