מושגי יסוד
"הטבע" אצל אריסטו (ואצל שפינוזה, ובכלל) זהו העולם, הגלגלים, בעל החי, הדומם, האדם, ובקיצור שם כולל לפיזיקה וגם למטא-פיזיקה.
חוקי טבע זה תכליתיים, היינו בעלי משמעות כלשהי, כלומר, במונחים אריסטוטליים, סיבתיים.
בהקשר זה, הטבע הוא "מכלול התופעות" (או המציאות, מבלי להכנס לאנכרוניזם), וחקירתו והבנתו נקרא בשם "מדע".
היות והטבע הוא מכלול התופעות ובכלל זה הפיזיקה והמטא-פיזיקה, חקירתו והבנתו נקראו יחד בשם הכולל מדע (כולל "העולם הפסיכי").
מדע זה הוא טלאולוגי (תכליתי) ביסודו ואצל אריסטו מוכתב (מוטבע) על ידי ארבע סיבות, נמצאנו למדים, שכל מכלול התופעות והבנתם "הוכתבו" (או הוטבעו) מסיבתיות מסויימת (בהתאם לארבע, אצל אריסטו).
בהתאם להנחות יסוד אלו, לא ניתן שיתקיים במכלול התופעות דבר שאינו מיוחס לסיבתיות, גרימה ושינוי. אך, לוגית*, מחוייב, כי יהיה מניע ראשוני (גורם), נטול פוטנציאל, נצחי, שהוא אינו בר שינוי (ועל כן אינו חומר), אשר באופן כלשהו גורם לתנועה נצחית המהווה את כל עולם הטבע. לימים יוגדר זה "כהמניע שאיננו מונע" - ובמושגים תיאלוגיים - למושג האל.
(*כהשלמה למושג האל אצל אריסטו וגם אצל שפינוזה, יש להבין את תורת הסילוגיסמים - לוגיקה - של אריסטו ובייחוד את המושג "עצם" (ousia) שהינו נושא הפרדיקציה, האידוס, וכיו"ב ואכמ"ל)
מהמורם לעיל עולה, הצד השווה הן עבור אריסטו והן עבור שפינוזה:
ראשית, לשניהם לא היה דבר חיצוני לטבע (היינו העולם וכל צבאיו, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם, האדם וכל מנגנוניו, הפסיכים והפיזיים). שנית, האל אצל אריסטו ואצל שפינוזה, הוא סיבת עצמו ואין שום דבר הגורם לו (אומנם בהסבר התפיסתי ל"אל" קיים שינוי ביניהם, אבל המהות הסיבתית של מושג זה, זהה).
ניסיונך לייחס למניע הראשוני, את אותן תכונות ופרדיגמות שיש לשאר המניעים והסיבות בטבע ובכלל זה הסיבה הצורנית היא סתירה לוגית מיניה וביה בתורתו של אריסטו, שהרי נקודת המוצא של אריסטו היא שהמניע הראשוני לא ניתן לייחס לו גרימה, שינוי ובכלל זה צורה, שכן הוא הצורה הטהורה, מאחר שאם היה לו חומר מוכרח שהיה גלום בו כוח (ובלשונך פוטנציאל) ואזי נמצאנו בתוך אנטינומיה עצומה, המפריכה את כל משנתו הפילוסופית של אריסטו באופן גורף.
____________
אין בין המושגים שהוזכרו כאן (ובכלל זה "טבע", "מדע", "סיבתיות", "צורה" וכו') למושגים המובנים בימינו, אלא שיתוף השם בלבד.
"הטבע" אצל אריסטו (ואצל שפינוזה, ובכלל) זהו העולם, הגלגלים, בעל החי, הדומם, האדם, ובקיצור שם כולל לפיזיקה וגם למטא-פיזיקה.
חוקי טבע זה תכליתיים, היינו בעלי משמעות כלשהי, כלומר, במונחים אריסטוטליים, סיבתיים.
בהקשר זה, הטבע הוא "מכלול התופעות" (או המציאות, מבלי להכנס לאנכרוניזם), וחקירתו והבנתו נקרא בשם "מדע".
היות והטבע הוא מכלול התופעות ובכלל זה הפיזיקה והמטא-פיזיקה, חקירתו והבנתו נקראו יחד בשם הכולל מדע (כולל "העולם הפסיכי").
מדע זה הוא טלאולוגי (תכליתי) ביסודו ואצל אריסטו מוכתב (מוטבע) על ידי ארבע סיבות, נמצאנו למדים, שכל מכלול התופעות והבנתם "הוכתבו" (או הוטבעו) מסיבתיות מסויימת (בהתאם לארבע, אצל אריסטו).
בהתאם להנחות יסוד אלו, לא ניתן שיתקיים במכלול התופעות דבר שאינו מיוחס לסיבתיות, גרימה ושינוי. אך, לוגית*, מחוייב, כי יהיה מניע ראשוני (גורם), נטול פוטנציאל, נצחי, שהוא אינו בר שינוי (ועל כן אינו חומר), אשר באופן כלשהו גורם לתנועה נצחית המהווה את כל עולם הטבע. לימים יוגדר זה "כהמניע שאיננו מונע" - ובמושגים תיאלוגיים - למושג האל.
(*כהשלמה למושג האל אצל אריסטו וגם אצל שפינוזה, יש להבין את תורת הסילוגיסמים - לוגיקה - של אריסטו ובייחוד את המושג "עצם" (ousia) שהינו נושא הפרדיקציה, האידוס, וכיו"ב ואכמ"ל)
מהמורם לעיל עולה, הצד השווה הן עבור אריסטו והן עבור שפינוזה:
ראשית, לשניהם לא היה דבר חיצוני לטבע (היינו העולם וכל צבאיו, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם, האדם וכל מנגנוניו, הפסיכים והפיזיים). שנית, האל אצל אריסטו ואצל שפינוזה, הוא סיבת עצמו ואין שום דבר הגורם לו (אומנם בהסבר התפיסתי ל"אל" קיים שינוי ביניהם, אבל המהות הסיבתית של מושג זה, זהה).
ניסיונך לייחס למניע הראשוני, את אותן תכונות ופרדיגמות שיש לשאר המניעים והסיבות בטבע ובכלל זה הסיבה הצורנית היא סתירה לוגית מיניה וביה בתורתו של אריסטו, שהרי נקודת המוצא של אריסטו היא שהמניע הראשוני לא ניתן לייחס לו גרימה, שינוי ובכלל זה צורה, שכן הוא הצורה הטהורה, מאחר שאם היה לו חומר מוכרח שהיה גלום בו כוח (ובלשונך פוטנציאל) ואזי נמצאנו בתוך אנטינומיה עצומה, המפריכה את כל משנתו הפילוסופית של אריסטו באופן גורף.
____________
אין בין המושגים שהוזכרו כאן (ובכלל זה "טבע", "מדע", "סיבתיות", "צורה" וכו') למושגים המובנים בימינו, אלא שיתוף השם בלבד.