אשריך ר' עקיבא
" ... סימנה הראשון של דת-ההלכה - שהיא ריאליסטית: היא תופסת את האדם מבחינת מציאותו האמיתית ומעמידה אותו בפני מציאות זו, בפני האכסיסטנציה הממשית שלו - ולא בפני "חזון" של מציאות אחרת; היא עוסקת במעמדו, בתפקידו,בחובותיו של האדם במסגרת המציאותית שלה ומונעת ממנו את האפשרות להשתמט מחובותיו ע"י אשליות על השגת מציאות אחרת. דת-ההלכה דנה באדם ומתעניינת באדם מבחינת המציאות היום-יומית האפורה שלו. מצוות מעשיות הן נורמה לחיים אפורים אלה - שהם-הם המציאות האמיתית והמתמידה של האדם ; אין דת-ההלכה להוטה אחרי הגילויים האפיזודיים של חריגה משיגרת יום-יום, אחרי המומנטים החריגים בחיים - שאינם אלא מומנטים חולפים ; מצוות מעשיות מוסבות על הכלל ועל המתמיד, ולא על היוצא-מן-הכלל - שאינו אלא מקרי ורגעי. מצוות מעשיות מכוונות למילוי-חובה מתוך הכרת חובה ומתוך משמעת, ולא להתפעלות או לדביקות או להתרגשות או להתלהבות - שבהן אדם מקשט את חייו, אך אינו חי בהן. העמדתה של הדת על ההלכה היא עשיית הדת פרוזה של החיים, וזהו כוחה הגדול של ההלכה - כי רק דת של הפרוזה של החיים, דת של השיגרה, האפורה של מעשי יום-יום וחיי יום-יום, היא דת של ממש. בדברים אלה אין כל זילזול בפואזיה של החיים - בגילויים האפיזודיים של חריגת האדם ממסגרת השיגרה, במומנטים של התעלות נפשית ורוחנית, במעשים הנעשים מתוך דבקות והתלהבות ; אדרבה, ייתכן וייתכן שכל חיי האדם אינם כדאים כאותן האפיזודות, אותם המעשים, ואעפ"כ - יסודו והתמדתו של קיום האדם אינם בגילויי שירת החיים אלא בפרוזה שלהם. האדון ז'ורדן של מולייר מגלה פתאום, בהיותו כבן 40 ולמעלה, שזה 40 שנה הוא מדבר פרוזה שלא מדעת. אך מעולם לא נמצא אדם שאמר שירה שלא מדעת; אין אדם אומר שירה אלא מדעת ובכוונה, ואין דעת וכוונה אלו ניתנות לו אלא במומנטים מסויימים בחיים. דת של ערכים, של כוונות ויחודים, היא דת שירת החיים - דת שאינה אלא תכשיט לחיים ; דת המצוות המעשיות היא דת החיים עצמם.
אופייה של יהדות-ההלכה הוא אנטי-מליצי, אנטי-פאתטי, אנטי-חזוני, ובעיקר - אנטי-אשלייתי : היא אינה מרשה לאדם להאמין שמציאותו היא אחרת משהיא בפועל, והיא מונעת ממנו את העריקה מתפקידיו וממשימותיו בעולמו השפל אל עולם מדומה שכולו טוב, יפה ונעלה. אין זה מקרה שחלק גדול מאד מהמצוות המעשיות מוסב על גופו של האדם, על הולדתו ועל לידתו, על מאכלו ועל משתהו, על בעילתו, על נגעיו ועל פגרו ; החלק הגדול ביותר בגיבושה היסודי של ההלכה - במשנה - הוא סדר טהרות, הקושר את האדם בגילויי זוהמת מציאותו הביולוגית, שממנה אין מנוס.
התכונה האופיינית להלכה היא אי-הפאתיטיות שבה ההלכה אינה סומכת על ההתעוררות של החוויה הדתית ואינה מחשיבה את הדחף הנפשי המביא לידי מעשים יוצאים מן הכלל. היא שואפת להעמיד את המעשה הדתי - גם את גילוייו העליונים - על הנוהג הקבוע של עשיית חובה : "גדול מצווה ועושה משאינו מצווה ועושה". ודוקא באי-פאתיטיות זו יש פאתוס עצום. כמה חסרת-שחר היא האנטיתיזה המדומה בין החוויה הדתית הנפשית ובין הפורמליזם של המצוות המעשיות, אנטיתיזה החביבה כל כך בפיהם של מתנגדי יהדות ההלכה ! ... "
[ ליבוביץ ]
יהי זכרו ברוך.
" ... סימנה הראשון של דת-ההלכה - שהיא ריאליסטית: היא תופסת את האדם מבחינת מציאותו האמיתית ומעמידה אותו בפני מציאות זו, בפני האכסיסטנציה הממשית שלו - ולא בפני "חזון" של מציאות אחרת; היא עוסקת במעמדו, בתפקידו,בחובותיו של האדם במסגרת המציאותית שלה ומונעת ממנו את האפשרות להשתמט מחובותיו ע"י אשליות על השגת מציאות אחרת. דת-ההלכה דנה באדם ומתעניינת באדם מבחינת המציאות היום-יומית האפורה שלו. מצוות מעשיות הן נורמה לחיים אפורים אלה - שהם-הם המציאות האמיתית והמתמידה של האדם ; אין דת-ההלכה להוטה אחרי הגילויים האפיזודיים של חריגה משיגרת יום-יום, אחרי המומנטים החריגים בחיים - שאינם אלא מומנטים חולפים ; מצוות מעשיות מוסבות על הכלל ועל המתמיד, ולא על היוצא-מן-הכלל - שאינו אלא מקרי ורגעי. מצוות מעשיות מכוונות למילוי-חובה מתוך הכרת חובה ומתוך משמעת, ולא להתפעלות או לדביקות או להתרגשות או להתלהבות - שבהן אדם מקשט את חייו, אך אינו חי בהן. העמדתה של הדת על ההלכה היא עשיית הדת פרוזה של החיים, וזהו כוחה הגדול של ההלכה - כי רק דת של הפרוזה של החיים, דת של השיגרה, האפורה של מעשי יום-יום וחיי יום-יום, היא דת של ממש. בדברים אלה אין כל זילזול בפואזיה של החיים - בגילויים האפיזודיים של חריגת האדם ממסגרת השיגרה, במומנטים של התעלות נפשית ורוחנית, במעשים הנעשים מתוך דבקות והתלהבות ; אדרבה, ייתכן וייתכן שכל חיי האדם אינם כדאים כאותן האפיזודות, אותם המעשים, ואעפ"כ - יסודו והתמדתו של קיום האדם אינם בגילויי שירת החיים אלא בפרוזה שלהם. האדון ז'ורדן של מולייר מגלה פתאום, בהיותו כבן 40 ולמעלה, שזה 40 שנה הוא מדבר פרוזה שלא מדעת. אך מעולם לא נמצא אדם שאמר שירה שלא מדעת; אין אדם אומר שירה אלא מדעת ובכוונה, ואין דעת וכוונה אלו ניתנות לו אלא במומנטים מסויימים בחיים. דת של ערכים, של כוונות ויחודים, היא דת שירת החיים - דת שאינה אלא תכשיט לחיים ; דת המצוות המעשיות היא דת החיים עצמם.
אופייה של יהדות-ההלכה הוא אנטי-מליצי, אנטי-פאתטי, אנטי-חזוני, ובעיקר - אנטי-אשלייתי : היא אינה מרשה לאדם להאמין שמציאותו היא אחרת משהיא בפועל, והיא מונעת ממנו את העריקה מתפקידיו וממשימותיו בעולמו השפל אל עולם מדומה שכולו טוב, יפה ונעלה. אין זה מקרה שחלק גדול מאד מהמצוות המעשיות מוסב על גופו של האדם, על הולדתו ועל לידתו, על מאכלו ועל משתהו, על בעילתו, על נגעיו ועל פגרו ; החלק הגדול ביותר בגיבושה היסודי של ההלכה - במשנה - הוא סדר טהרות, הקושר את האדם בגילויי זוהמת מציאותו הביולוגית, שממנה אין מנוס.
התכונה האופיינית להלכה היא אי-הפאתיטיות שבה ההלכה אינה סומכת על ההתעוררות של החוויה הדתית ואינה מחשיבה את הדחף הנפשי המביא לידי מעשים יוצאים מן הכלל. היא שואפת להעמיד את המעשה הדתי - גם את גילוייו העליונים - על הנוהג הקבוע של עשיית חובה : "גדול מצווה ועושה משאינו מצווה ועושה". ודוקא באי-פאתיטיות זו יש פאתוס עצום. כמה חסרת-שחר היא האנטיתיזה המדומה בין החוויה הדתית הנפשית ובין הפורמליזם של המצוות המעשיות, אנטיתיזה החביבה כל כך בפיהם של מתנגדי יהדות ההלכה ! ... "
[ ליבוביץ ]
יהי זכרו ברוך.
אבל לדעתי לא