אשתי מתנכרת לי.
אני מבהיר בפוסט זה שאני לא רוצה להתגרש, ולא רוצה מהצד (תמיד הייתי נאמן לאשתי).
יש עליות ומורדות, אך לעתים מצבים נעשים בלתי נסבלים.
בדר"כ המורדות בזוגיות קוריית כשאני מובטל (במכפלה ברמות...).
נראה לי שאסור לי לעשות ולו טעות קטנה. כל טעות קטנה, גם אפצ'י לא במקום - זה קטסטרופה.
בחיים לא נגעתי בזבוב, ואף פעם לא הכיתי את אשתי או ילדיי, או איימתי בצורה זו או אחרת.
אשתי לא מעט אומרת לי שאני נראה כמו רוצח, וגם מאיימת שאם אני קצת אתעצבן עליה, היא תדווח למשטרה.
גם דעותייה עוברות לילדיי.
בדרך כלל סובביי מעידים על אופיי בדיוק להיפך.
כל חיי פרנסתי ולעתים גם החלפתי עבודות (בהייטק). אני מרוויח לא רע (מעל 30K) ובתפקידים בכירים לאחרונה.
יש כאלה ששנים באותה חברה בהייטק. לי קצת היה אחרת. כמה מהחברות שעבדתי פשטו רגל, וחלק פשוט - לא ראיתי קידום, או שילמו גרושים, אז חיפשתי משהו אחר.
כל פעם שאני עובר עבודה (גם אם זוהי הפסקה של שבוע עד עבודה חדשה) אני חווה מדוריי גיהנום עם אשתי. כל פעם מזלזלת בי, ומציבה את העובדה שאני לא עובד ושאני סתם זבל, ואני צריך לבצע מיליון ואחת דברים (ברור - מטלות בבית, ואם אני נח דקה, אני מתחיל לקבל על הראש: "אתה מובטל. איך אתה מעז בכלל לנוח?!"), בעוד שזה גם מפריע לי ללמוד לראיונות, לבנות עסק (יש גם סטארטאפ, אך אשתי מתייחסת לכל התעסקות שלא במטלות בית, כאל בטלה). כל טלפון - "מי זה? מה זה?", תוך התערבות בשיחות שאני עושה בטלפון. אני פשוט משתיק את הטלפון בלי שתדע, וכך לא עונה לטלפונים בזמן שהאישה בבית. פעם הייתי מובטל וגם שום סקס חצי שנה לא בא לה (בטענה, עד שאמצא עבודה, יבוא לה).
גם דיבור תמיד לא יפה מצד אשתי. אסור לי לקום מאוחר (גם אם חשוב לי להיות עירני לקראת ראיון עבודה, ולא ישנתי בלילה. יש פקל ב-7:00 בבוקר. חייב להתייצב מול המחשב שלי, ולעשות את עצמי עושה משהו). כל יום חפירות - אני ככה או ככה. אני אדם יחסית רזה, קצת שרירים, וגם אלו שבחדר כושר - רובם עם כרס קצת יותר גדולה משלי, וגם אני לא נראה רע, רק שאשתי תמיד אומרת - "יש לך כרס, אי אפשר לראות אותך כך". אני גם עובד על זה, רק אי אפשר כל יום לקבל על הראש, כשאני יודע שזה לא יקרה מחר (או שאני אעשה ניתוח וגמרנו...)
גם אם אני סתם מסתכל על אשתי - "למה אתה מסתכל עליי. אתה מסתכל לא יפה. תשפר את ההתנהגות".
אם אני סתם עייף - "למה אתה עייף. אדם שלא עובד. לא מתבייש!!!".
אם אני אוכל תפוח - "מספיק לטחון כבר. תפוח זה משמין. תראה איך שאתה נראה".
אם אני דופק מסמר בקיר - "אויי ואבויי. זה צריך להיות 5 מ"מ ימינה. אתה אפס - גם דברים פשוטים אתה לא יודע לעשות!".
אם אני שוטף את הרצפה, אך היא לא נוצצת - "נו. גם זה אתה לא יודע. אז מה בכלל אתה יודע לעשות?".
אם אני לוקח אותה מהעבודה ונתתי ברקס קל כי מכונית עקפה אותי והתייצבה מולי - "אתה נוהג כמו פרא אדם".
יש גם עניין של לצאת טיפה בשביל הנפש החוצה - בחיים אשתי לא רוצה ללכת איתי לים (עם חברות כן. גם זה פגע בפאן המשפחתי, שלא יצאתי עם ילדיי שכבר כבניי 20), וגם לסרט בקושי - בטענה שאין לה חשק עד שאמצא עבודה.
זה כל כך בציניות כל דבר מצד אשתי. נראה שאני יום אחד עוד אחטוף התקף לב.
אני לא אמשיך... רק אומר, שאני רואה גם אחרים, כולל אחייה והורייה, שלו הייתי מתנהג כמוהם, הייתי מקבל עציץ בראש מרוב עצבים של אשתי, אך להם היא לא מעירה כלל.
היא לא מוכנה להקשיב לעובדה זו.
גם לי יש דברים לאמר עליה, אך היא כמובן צריכה להיות הצודקת והמושלמת, וכמובן שאני לא יכול לעשות שום דבר באותה מידה כפי שהיא עושה לי. אני לא אעיר הערות לאחייה כפי שהיא מעירה לי. זה גם לא לעניין, ובסוף (וזה קרה, ואני אומר שאין דבר כזה שלמות וכולם עושים טעויות קטנות מדי יום. גם אפצ'י זה טעות) אני יוצא הדביל.
לא מעט פעמים היא כועסת עליי אפילו כשאני מתעטש או מפליץ.
אני מאוד מחושב כלכלית. יש לי לא מעט כספים בצד (עדיין לא לדירה - כי אז, הייתי מתגרש). אבטלה לא כל כך ארוכה (כבר התקבלתי, רק דחו את הכניסה שלי לעבודה ולתפקיד רק בגלל החגים), וזה לא מחר שאני נזרק לכלבים. יש גם תקופות כאלה קשות, אך אף פעם לא מוזכרות לטובה התקופות הטובות, כך שאני לא מבין את הלחץ האטומי של אשתי, וההתנהגות שלה, שאפשר לחטוף שבץ לעתים מהצעקות של מצב שינה, למצב של יקיצה וריצת מרתון.
לא חוויתי התנהגויות (זוהי הסיטואציה הנורמלית היחידה שאני מכיר), ולעתים אני חושב לעצמי, אולי באמת אני לא בסדר. אולי זה עניין נורמלי שבין בניי זוג. אומרים שהרבה נשים כך, צועקות, תמיד צודקות, משפילות בהתבטאויות.
אולי קצת אלך לישון אצל הוריי (היה דיבור על זה עם אשתי כאולטימטום אם אני אפסיק לעבוד, אך הם התנגדו לכך בתוקף. זה קצת יקשה עליי ביום יום, אך אולי אין ברירה - פיתרון אחר זה לישון ברכב, אך לא ישנתי ברכב).
גם כל העניין של היפרדות מעורר בי הרבה תהיות (כבר עברנו את התקופה של ילדים קטנים ומזונות. יש לי אמנם כספים לכלכל עצמי מספר שנים, אך גם בחלוקת כספים - לא בטוח יהיה לי לדירה נוספת כעת. אני מאמין שזה יעזור לי קצת להתעשר, כי אני לא "כבול", וגם אהיה חופשי בדרך שאני מתווה לעצמי, אך לא יודע אם באמת ימים יגידו כך. יש לא מעט סימני שאלה, ופחד גדול).
קצת אובד עצות.
אני מבהיר בפוסט זה שאני לא רוצה להתגרש, ולא רוצה מהצד (תמיד הייתי נאמן לאשתי).
יש עליות ומורדות, אך לעתים מצבים נעשים בלתי נסבלים.
בדר"כ המורדות בזוגיות קוריית כשאני מובטל (במכפלה ברמות...).
נראה לי שאסור לי לעשות ולו טעות קטנה. כל טעות קטנה, גם אפצ'י לא במקום - זה קטסטרופה.
בחיים לא נגעתי בזבוב, ואף פעם לא הכיתי את אשתי או ילדיי, או איימתי בצורה זו או אחרת.
אשתי לא מעט אומרת לי שאני נראה כמו רוצח, וגם מאיימת שאם אני קצת אתעצבן עליה, היא תדווח למשטרה.
גם דעותייה עוברות לילדיי.
בדרך כלל סובביי מעידים על אופיי בדיוק להיפך.
כל חיי פרנסתי ולעתים גם החלפתי עבודות (בהייטק). אני מרוויח לא רע (מעל 30K) ובתפקידים בכירים לאחרונה.
יש כאלה ששנים באותה חברה בהייטק. לי קצת היה אחרת. כמה מהחברות שעבדתי פשטו רגל, וחלק פשוט - לא ראיתי קידום, או שילמו גרושים, אז חיפשתי משהו אחר.
כל פעם שאני עובר עבודה (גם אם זוהי הפסקה של שבוע עד עבודה חדשה) אני חווה מדוריי גיהנום עם אשתי. כל פעם מזלזלת בי, ומציבה את העובדה שאני לא עובד ושאני סתם זבל, ואני צריך לבצע מיליון ואחת דברים (ברור - מטלות בבית, ואם אני נח דקה, אני מתחיל לקבל על הראש: "אתה מובטל. איך אתה מעז בכלל לנוח?!"), בעוד שזה גם מפריע לי ללמוד לראיונות, לבנות עסק (יש גם סטארטאפ, אך אשתי מתייחסת לכל התעסקות שלא במטלות בית, כאל בטלה). כל טלפון - "מי זה? מה זה?", תוך התערבות בשיחות שאני עושה בטלפון. אני פשוט משתיק את הטלפון בלי שתדע, וכך לא עונה לטלפונים בזמן שהאישה בבית. פעם הייתי מובטל וגם שום סקס חצי שנה לא בא לה (בטענה, עד שאמצא עבודה, יבוא לה).
גם דיבור תמיד לא יפה מצד אשתי. אסור לי לקום מאוחר (גם אם חשוב לי להיות עירני לקראת ראיון עבודה, ולא ישנתי בלילה. יש פקל ב-7:00 בבוקר. חייב להתייצב מול המחשב שלי, ולעשות את עצמי עושה משהו). כל יום חפירות - אני ככה או ככה. אני אדם יחסית רזה, קצת שרירים, וגם אלו שבחדר כושר - רובם עם כרס קצת יותר גדולה משלי, וגם אני לא נראה רע, רק שאשתי תמיד אומרת - "יש לך כרס, אי אפשר לראות אותך כך". אני גם עובד על זה, רק אי אפשר כל יום לקבל על הראש, כשאני יודע שזה לא יקרה מחר (או שאני אעשה ניתוח וגמרנו...)
גם אם אני סתם מסתכל על אשתי - "למה אתה מסתכל עליי. אתה מסתכל לא יפה. תשפר את ההתנהגות".
אם אני סתם עייף - "למה אתה עייף. אדם שלא עובד. לא מתבייש!!!".
אם אני אוכל תפוח - "מספיק לטחון כבר. תפוח זה משמין. תראה איך שאתה נראה".
אם אני דופק מסמר בקיר - "אויי ואבויי. זה צריך להיות 5 מ"מ ימינה. אתה אפס - גם דברים פשוטים אתה לא יודע לעשות!".
אם אני שוטף את הרצפה, אך היא לא נוצצת - "נו. גם זה אתה לא יודע. אז מה בכלל אתה יודע לעשות?".
אם אני לוקח אותה מהעבודה ונתתי ברקס קל כי מכונית עקפה אותי והתייצבה מולי - "אתה נוהג כמו פרא אדם".
יש גם עניין של לצאת טיפה בשביל הנפש החוצה - בחיים אשתי לא רוצה ללכת איתי לים (עם חברות כן. גם זה פגע בפאן המשפחתי, שלא יצאתי עם ילדיי שכבר כבניי 20), וגם לסרט בקושי - בטענה שאין לה חשק עד שאמצא עבודה.
זה כל כך בציניות כל דבר מצד אשתי. נראה שאני יום אחד עוד אחטוף התקף לב.
אני לא אמשיך... רק אומר, שאני רואה גם אחרים, כולל אחייה והורייה, שלו הייתי מתנהג כמוהם, הייתי מקבל עציץ בראש מרוב עצבים של אשתי, אך להם היא לא מעירה כלל.
היא לא מוכנה להקשיב לעובדה זו.
גם לי יש דברים לאמר עליה, אך היא כמובן צריכה להיות הצודקת והמושלמת, וכמובן שאני לא יכול לעשות שום דבר באותה מידה כפי שהיא עושה לי. אני לא אעיר הערות לאחייה כפי שהיא מעירה לי. זה גם לא לעניין, ובסוף (וזה קרה, ואני אומר שאין דבר כזה שלמות וכולם עושים טעויות קטנות מדי יום. גם אפצ'י זה טעות) אני יוצא הדביל.
לא מעט פעמים היא כועסת עליי אפילו כשאני מתעטש או מפליץ.
אני מאוד מחושב כלכלית. יש לי לא מעט כספים בצד (עדיין לא לדירה - כי אז, הייתי מתגרש). אבטלה לא כל כך ארוכה (כבר התקבלתי, רק דחו את הכניסה שלי לעבודה ולתפקיד רק בגלל החגים), וזה לא מחר שאני נזרק לכלבים. יש גם תקופות כאלה קשות, אך אף פעם לא מוזכרות לטובה התקופות הטובות, כך שאני לא מבין את הלחץ האטומי של אשתי, וההתנהגות שלה, שאפשר לחטוף שבץ לעתים מהצעקות של מצב שינה, למצב של יקיצה וריצת מרתון.
לא חוויתי התנהגויות (זוהי הסיטואציה הנורמלית היחידה שאני מכיר), ולעתים אני חושב לעצמי, אולי באמת אני לא בסדר. אולי זה עניין נורמלי שבין בניי זוג. אומרים שהרבה נשים כך, צועקות, תמיד צודקות, משפילות בהתבטאויות.
אולי קצת אלך לישון אצל הוריי (היה דיבור על זה עם אשתי כאולטימטום אם אני אפסיק לעבוד, אך הם התנגדו לכך בתוקף. זה קצת יקשה עליי ביום יום, אך אולי אין ברירה - פיתרון אחר זה לישון ברכב, אך לא ישנתי ברכב).
גם כל העניין של היפרדות מעורר בי הרבה תהיות (כבר עברנו את התקופה של ילדים קטנים ומזונות. יש לי אמנם כספים לכלכל עצמי מספר שנים, אך גם בחלוקת כספים - לא בטוח יהיה לי לדירה נוספת כעת. אני מאמין שזה יעזור לי קצת להתעשר, כי אני לא "כבול", וגם אהיה חופשי בדרך שאני מתווה לעצמי, אך לא יודע אם באמת ימים יגידו כך. יש לא מעט סימני שאלה, ופחד גדול).
קצת אובד עצות.
