אתם מנסים למלא את המקום החסר??

[liron162]

אתם מנסים למלא את המקום החסר??

רציתי לדעת אם קרה לכם פעם שמישהו קרוב אליכם (כמו חברה/ידיד) עזב פתאום את העיר שלכם או את מקום העבודה שלכם למקום אחר ולא קיבלתם את זה שהוא עוזב בגלל חווית אובדן שעברתם? תקשיבו למה אני שואלת.. אני עובדת בפעוטון ילדים ואנחנו צוות של 4 בנות מגובשות ואוהבות אחת ת'שניה מאוד אתמול אחת מהבנות שהיא גם חברה שלי מחוץ לעבודה הודיעה שהיא עוזבת ועוברת לאילת אני ו2 המטפלות האחרות ממש התבאסנו שהיא עוזבת ואני התבאסתי יותר מהן וחשבתי שזה אולי בגלל האובדן שחוויתי כאילו אני מחפשת מישהו שימלא את המקום החסר.. אנחנו עובדות ומכירות כמעט שנה ובכל הזמן הזה היא נהפכה להיות חברה ממש קרובה שלי אני לפעמים מדברת איתה על עניין של אבא ז"ל וכל מיני..התחלתי לחשוב מה נעשה בלעדיה, איך הגן ייראה בלעדיה וכ'ו .. גם שאבא ז"ל נפטר שאלתי את עצמי מי יהיה איתנו, מי ידאג לנו וכ'ו ..נראה לכם שיש קשר או שסתם אני כזאת??

 

[Ron W]

כן לכולנו צורך בחבר קרוב ../images/Emo201.gif

אני יכול לספר שאחרי האובדן של אבי ז"ל לפני 6 שנים, דיברתי על כך עם אנשים שונים ובמקרה נוצר קשר דוקא עם שכן שלא הערכתי לפני כן. התברר שהוא בעל אוזן קשבת ולמרות שוני בהשקפה, היה לי למי לפרוק את הלב ולזכות בהבנה. גם שנים לאחר מכן בהתדרדרות של אמי ז"ל ועד היום כמעט יום יום מדברים. חבר טוב הוא חבר לעת צרה. מאידך עוד תופעה הפוכה שאני מכיר גם על עצמי, שהרבה נרתעים מהאובדן ביחוד אם לא חוו אותו אישית, ושומרים מרחק ממי שנתייתמו מאחל לכולנו שנתגבש נחזק ונתחזק

 

[שמנת מתוקה מתוקה]

../images/Emo24.gif

 

[מיסייגון]

תשובה אצלך

את מכירה את עצמך הכי טוב, ולכן, את יודעת הכי טוב אם זה משהו שאפיין אותך עוד בטרם האובדן או משהו חדש שהתעורר לאחריו. נושא הפרידה הופך רגיש וכאוב אצל רוב האנשים שחוו אובדן אדם קרוב, ולא מעט אנשים מפתחים "חרדת נטישה" - זה רק טבעי. אולם, ישנם גם אנשים שמכירים את עצמם ככאלה מאז ומתמיד, וב"כאלה" אני מתכוונת לאנשים רגישים שנקשרים עמוקות וחווים פרידות בצורה קשה יותר מהממוצע (גם בלא שחוו את הטראומה של פרידה בשל מוות). כמובן, אם הם חוו פרידות בצורה קשה לפני האובדן, הרי שקרוב לוודאי שהם חווים אותן אף ביתר בעוצמה לאחר האובדן. אני, אישית, מכירה מעצמי ומאנשים הסובבים אותי את שני המצבים ומכירה גם "זן שלישי" - אלה שהופכים "מחוסנים" לפרידות בעקבות האובדן, שלא נותנים לעצמם להיקשר יותר מדי לאף אחד, על מנת שלא יכאבו במידה ותתרחש פרידה מכל סיבה שהיא. כל אחד ודרך ההתמודדות שלו, וכל דרך היא לגיטימית (טוב, לא כל דרך...לרצוח מישהו כדרך התמודדות עם הכעס על האובדן זה לא ממש לגיטימי... =])

 

[liron162]

אני חושבת שלא

זה לא משהו שהיה אצלי לפני האובדן.. מאז שהוא נפטר נהפכתי להיות בנאדם רגיש כמעט בכל דבר.. היינו נמצאות הרבה ביחד גם בעבודה וגם אחרי העבודה ופתאום שהיא עוברת למקום אחר זה נראלי לא הגיוני למרות שהיא אמרה שהיא תחזור מתישהו .. בסה"כ היא עוברת לגור במקום אחר והיא תבוא לבקר לפעמים כשתוכל אז למה אני עושה מזה יותר מדי?? כשמשהו טוב היה מגיע לסיומו הייתי מתבאסת קצת שזה נגמר אבל לא עד כדי כך נראלי בגלל האובדן זה הפך להיות יותר מדי רגיש עבורי..

 

[מיסייגון]

לירון יקרה מאוד

אין ספק שסף הרגישות יורד משמעותית אחרי אובדן. זה מצחיק, כי אנשים חושבים שאחרי דבר כזה מקבלים פרופורציות, וזה נכון במובן מסוים, אבל במובן אחר זה בדיוק להיפך - מאבדים פרופורציות, וכל דבר הכי קטן יכול לגרום לנו לפרוץ בבכי, לאבד אשתונות, להרגיש ש"סוף העולם הגיע". אני חושבת שזה בגלל שהאובדן תמיד נמצא שם ברקע. זה כאילו שהבסיס לזהות שלנו הוא האובדן ועליו נבנים כל יתר הדברים. אז אנחנו יכולות לבכות על ציון גרוע, אבל מתחת רוחש האובדן של אבא, ובעצם אנחנו בוכות גם עליו ועל זה שהעולם אף פעם כבר לא יהיה טוב ומבטיח כמו שהיה פעם. וזה נכון, אני מניחה, גם בעניין החברה שלך. כשמדובר בפרידה מאדם קרוב כמו חברתך יש לזה גם רובד נוסף - בעקבות האובדן אנו זקוקות, יותר מתמיד, לאנשים שיכילו אותנו רגשית, שיבינו אותנו, שיעטפו, שימלאו את החלל הגדול בבטן ובלב, ואם מצאנו מישהו כזה ואז הוא עוזב, אנחנו מאבדות מקור של תמיכה וביטחון, וזה נורא-נורא קשה. את לא "עושה מזה" יותר מדי, יקירתי - זה באמת יותר מדי. אבל, כמו natalieov, גם אני מאמינה שאנשים מגיעים אלינו לחיים בתקופות מסויימות מסיבות מסויימות, ואני חושבת שטוב יהיה אם תנסי לבחון מה התפקיד שהחברה הזו באה למלא בחייך בתקופה המסויימת הזו ואיך זה משרת אותך (גם הפרידה, עצובה ככל שתהא). וכפי ש- natalieov ציינה בחוכמה - זה שהחברה עוזבת לעיר אחרת לא אומר שהיא עוזבת אותך, וזה מאוד תלוי בך עד כמה תשמרו על קשר. אחת משתי החברות הכי-הכי טובות שלי (שאני מכירה מהתיכון) עזבה את הארץ לפני עשר שנים, וזה היה לי מאוד קשה, אבל אנחנו עדיין חברות הכי טובות ומתכתבות ומדברות בטלפון ונפגשות הרבה בכל פעם שהיא מבקרת בארץ (אחת לשנה). והנה, עכשיו, אחרי עשור, היא חוזרת לגור בארץ, ושוב אוכל לפגוש אותה כל שבוע. החיים מלאים הפתעות... שולחת חיבוק חזק לעידוד.

 

[liron162]

תודה לך

את צודקת במיליון אחוזים במה שאת אומרת..הדברים שאת אומרת לי מאוד עוזרים לי.. היא בנאדם מאוד חשוב לי היא עזרה לי בכל מיני דברים סיפרתי לה על העניין של אבא ז"ל וזו הייתה שיחה עמוקה וכואבת אבל זה היה צריך להיות.. ואני מתנחמת בזה שהיא אולי לא תעבור לאילת והיא תחזור לגור עם ההורים שלה שהם גרים קרוב לקיבוץ שלי ונהיה בקשר קרוב.. תודה

 

[natalieov]

לירון יקרה...

אני מכירה את המצבים האלה כ"כ מקרוב וחווה אותם המון... בהתחלה הייתי מונעת מעצמי להיקשר לכ"כ הרבה אנשים שחיבבתי כי פחדתי שגם הם יעזבו כמו שאבא עזב וכל פרידה הייתה מחזירה אותי לפרידה הקשה מאוד מאבא אבל למדתי שאנשים לא סתם מגיעים לחיים שלך בתקופות מסויימות, הם מגיעים כדי למלא תפקיד מסויים ועפ"י טבע העולם הם עוזבים מתישהו ואם הם חשובים כ"כ אז אפשר לשמור על קשר... שבוע שעבר חברה מאוד מאוד טובה שלי עזבה את הדירה כי היא מתחתנת וממש התחלתי לבכות בלי שרציתי, בכיתי ממש כמו שבכיתי על אבא כאילו אני לא הולכת לראות אותה יותר, ומה שרציתי להגיד שלבכות זה בסדר כי תמיד כואב בלב קצת שאדם שאת כ"כ אוהבת כבר לא יהיה באותה תדירות ויהיו לו עיסוקים ועניינים אחרים אבל החברה הזאת כ"כ חשובה לי ולמרות הבכי ולמרות שהיא עזבה ברור לי שאני לא מוותרת על הקשר איתה... אנחנו לא מתראות כל יום אבל מדברות המון! הכל תלוי בך... ואת תראי שאת תוכלי להסתדר גם בלעדיה, המצב הזה נוצר ע"מ להוכיח לך שאת יכולה להסתדר בלעדיה ויש לך כוחות אדירים! תהיי חזקה מתוקה! פה בשבילך תמיד!!