אתמול בערב קרה דבר חשוב ונהדר

[חולמת ומקווה]

אםפי תודה על המאמר. מאיזה אתר זה?

ועוד שאלה (אולי טיפשית) - יש דרך להוריד את הסיכון לשילית-פתח או שיליה נעוצה?

 

[אם פי 3]

Here

http://www.homebirth.org.uk/vbac.htm I dont know any way to determine the place where the placenta will be implanted. The only way I know to reduce the chances for placenta previa or accreta, is to avoid cesarean - but for us, it's too late.

 

[חולמת ומקווה]

לא ידעתי

הייתי בטוחה שאם היה קיסרי בעבר והשיליה נעוצה אז חייבים שוב קיסרי - טוב לשמוע שלא

 

[הילהל]

לא הבנת אותי

לא היה לי ניתוח קיסרי, אלא רק שיליה נעוצה. וזה חזר על עצמו גם בלידה השניה. הבנתי שכנראה השיליה בהריון שאחרי לידה שנגמרה בשיליה נעוצה, נוטה להשתרש דווקא על הצלקך שנותרה מהרביזיה (הגרידה של השיליה) ולכן גם היא דינה להנעץ. אני מניחה שזה מה שקוה גם בקיסרי - אבל אני לא באמת יודעת.

 

[אם פי 3]

באמת מעניין

שתי השיליות שלך היו באותו מקום? כי באמת שיליה-על-צלקת מרביזיה זה נשמע לי בדיוק כמו שיליה-על-צלקת-מקיסרי - מעבר לסיבות שאצלך היו לנעיצה הראשונית.

 

[תNר]

יש בכלל צלקת מרביזיה? למה?

 

[debby12]

כן את צודקת

לא נעלבתי כלל - פשוט לא חשבתי על זה. אבל זה נכון, אחת מ(הרבה) סיבות בגללן סירבתי לניתוח קיסרי היתה חוסר הרצון להיות במצב של "קיסרי קודם" בלידה הבאה [אצלי זו היתה סיטואציה של תכנית קונקרטית ללידת בית שהתחרבה, אז כבר היה לי בראש הרצון לחוייה מתקנת]. על כל פנים - יש לנל"ק טבעית/פעילה ויש פה כמה וכמה בפורום שעשו את זה (אפילו בלי מיילדת

) - כך שזה אפשרי. מאחלת גם לך כמובן

 

[חולמת ומקווה]

תודה דבי ../images/Emo24.gif

הלוואי והייתי בטוחה כמוך באותם רגעים איך הצלחת לשמור על שלווה? איך ידעת שיהיה בסדר גם בלי קיסרי? אני נורא נלחצתי שמשהו יקרה לתינוק תשלי ולא רציתי שמשהו ישתבש. בדיעבד אני חושבת שאם הייתי הולכת למרכז לידה או יולדת בבית - לא הייתי עוברת קיסרי. איך שהגענו לבי"ח ישר ריתקו אותי למיטה עם מוניטור ולא נתנו לי לקום, (לא משנה כמה פעמים ביקשתי) והכאב רק התעצם. הלידה לא התקדמה כי היא הייתה אלכסונית ובכל ציר היא נלחצה כנגד עצם האגן שלי - אם היו נותנים לי את החופש לקום להסתובב ולהיות התנוחות שונות אני בטוחה שהיא הייתה מסתובבת לתנוחה הנכונה והקיסרי היה נמנע. הייתי טפשה - טטלה שלא עמדה על שלה...

 

[debby12]

שלווה זה קצת מוגזם.

זו היתה סיטואציה מאוד סבוכה. הגעתי עם התקף רציני של רעלת הריון (= עניין מסוכן - גם בשבילי וגם בשבילה - ואני ממש לא מההיסטריות). היו שם הרבה שיקולים שרצו לי בראש ולא כולם היו דווקא לטובתי 1. ראשית, הצוות שם כל כך הכעיס אותי עם הגישה התוקפנית שמתייחסת אלי כאילו אני רהיט שאין לו זכות על גופו (ווודאי וודאי שאין לו מוח) שנדחקתי לפינה מאד לא נעימה. הצעקות והאיומים הביאו לכך שהעדפתי למות על פני להיכנע לאיומים שלהם. זו סתם שריטה אישית שלי - שהאיומים גרמו לי לכעס במקום לפחד. איך אומר חבר טוב שלי? כעס איננו מדיניות. וזה נכון - אבל מה לעשות? זו הפינה האפילה הצליחו לדחוק אותי אליה. {ואגב - הם היו בשוק מוחלט. הם רגילים שהאיומים שלהם מצליחים להפחיד נשים לתת להן לעשות בהן כרצונן} 2. המוניטור נראה לי תקין ו"הרגשתי" אותה שהיא בסדר. קשה לי להגיד מאיפה כי זה נשמע מטומטם. אבל הרגשתי טוב מבחינה גופנית אני (שזה החשש ברעלת - החשש הוא שהאם תמות ואז העובר הולך איתה) והרגשתי שהיא בסדר ובועטת בי מבפנים. בנוסף, הדופק שלה לא ירד - למרות שהמוניטור המפגר קלט מדי פעם את הדופק שלי במקום את שלה. בקיצור - לא יודעת איך - אבל הרגשתי שהיא בסדר [דופק שלא יורד - עוזר לזה. ולא נלחצתי כשמדי פעם הדופק נעלם ושלי נוטר במקום שלה - היה ברור לי שזה כי היא קטנה והבטן קטנה] 3. במסגרת האיומים הכלליים, הצוות ניסה לצייר לי תמונה שחורה של מצוקה שלה שתגרום לנזק מוחי. חשבתי בלב, שאם מה שהם אומרים זה נכון אז....אני לא רוצה שהיא תחיה. אני יודעת שזה נשמע נורא. אבל סך הכל - אני זו שהייתי צריכה להתמודד עם גידול תינוקת פגועה ולא רציתי את זה. היה לי בראש משהו כמו: אם היא יכולה לשרוד לידה וגינלית - שתשרוד, אם לא - עדיף שלא. לא ציתי שישלפו בקיסרי במצב קשה. זה גם היה קשור לסיפור שסיפרה לי חברה קרובה על מכרה שהבהילו לקיסרי חירום - התינוקת במצוקה - ואכן היתה מצוקה קשה, תינוקת לא קיבלה חמצן מס' דקות והיא פגועה במוח במידה משמעותית - ואותה הם מגדלים. לדידי - עדיף "אין תינוקת" על פני תינוקת בכזה מצב. תוסיפי לזה את העובדה שרגע ששולפים אותה בקיסרי כבר אין לי שליטה על כלום. הם יעשו את המקסימום כדי להחיות אותה גם אם היא פגועה מוחית באופן קשה - כי זו חובתם הרפואית (אני לא מבקרת אותם בקטע הזה. הרי מי הם שיחליטו אם להחיות או לא....). אז העדפתי שלא. 4. היא היתה פגית (שבוע 32) וחשבתי שלידה וגינלית חשובה עוד יותר כדי לסחוט לה את הריאות - שהרי גם ככה הן לא יהיו מי יודע מה בשלות - עוד נקודה שגרמה לי לסרב לקיסרי בקיצור, סליחה שכתבתי מגילה, אבל בתמצית התשובה שלי היא: לא שמרתי על שלווה זה בטוח. מה שכן, הרגשתי בחושי הנשיים שהיא ואני בסדר, ובמקביל - לקחתי על עצמי אחריות מלאה שאם היא לא תהיה בסדר - זו ההחלטה ש*אני* קיבלתי ואני אחייה איתה בשלום [מעדיפה לקבל החלטות בעצמי משצוות רפואי יקבל אותן בשבילי. הוא יכול לייעץ - אבל את ההחלטה אני מקבלת] ואגב - אפשר גם כמובן לטעון שאני מפגרת כי בתיאוריה יכול להיות שקיסרי היה מוציא אותה בחיים בלי פגיעה מוחית ודווקא ההתעקשות שלי היתה גורמת חלילה לפגיעה/מוות. זה נכון. אף אחד לא יכול לדעת מה יקרה - החיים הם משחק של ניהול סיכונים. ככה אני בחרתי לנהל את הסיכון שלי.

 

[big lul]

אני מאוד מעריכה את מה שעשית

ואת העמידה שלך על דעותייך, אבל אם זה בסדר שאני שואלת, היה מעניין אותי לדעת איפה היה בן זוגך באותו זמן ומה היו עמודותיו. פשוט, אם אני חושבת על מצב דומה אצלי, אני צופה שהייתה התנגדות מהצד שלו לסיכון של העובר.

 

[debby12]

בן הזוג

בהתחלה הוא היה בשוק מוחלט. כשנסענו לבית החולים לי היה ברור שזה עומד להיגמר בלידה. אבל הוא ממש לא קלט את זה (זה היה שבוע 31 +6 והריון ראשון ככה שזה היה מאוד מפתיע). אחר כך הוא נלחץ מאוד ש*אני* הולכת למות. איכשהו העוברית ממש לא היתה בראש מעייניו (למרות שהוא אבא מאוד מסור כיום). אני חושבת מכיון שלא היכרנו אותה עדיין לא היו לנו רגשות חזקים כלפיה. כך אחרי שהיא נולדה והוא התבקש ללוות אותה בריצה עם האינקובטור הנייד לפגיה - הוא העדיף להישאר לשמור עלי עד שממש אמרתי לו: "לך איתם. אני אהיה בסדר" [צריך להבין את זה גם בקונטקסט של 30 שעות של מלחמת עולם] באיזשהו שלב הרופאים ניסו לשחק אותו לטובתם ואמרו לו דברים כמו: "אשתך עומדת למות והעוברית גם. איך אתה נותן לה לעשות את זה?" (מתוך כוונה שהוא ילחץ עלי לחתום על הטופס). בערך למשך 30 שניות הוא היה מהוסס - במהלכן הוא שאל אותי: "תגידי, את הולכת למות?" ואני אמרתי משהו כמו: "נראה לך?! אל תדאג.". במהלך השעות האלה היו כמה פעמים שהייתי צריכה לחזק אותו - אבל בסך הכל הוא תמך בי והאמין בי באופן מלא <לא הכזבתי.... הוצאתי את עצמי והילדה במינימום נזקים מהלידה המחורבנת הזו> חלק מזה נגזר מהסיטואציה הלוחמנית שנוצרה -- זה היה הרבה מאוד אנשי צוות רפואי נגד אשתו. אז מה -- הוא יצטרף אליהם? והחלק השני לדעתי נבע מהשלמות שלי עם ההחלטה מה לעשות (אם אני שלמה שאני מסרבת לניתוח - הוא לא ילחץ עלי). אני לא זוכרת אם דיברנו כבר שם על האיסטרטגיה שהנחתה אותי בהחלטה (דהיינו שלדעתי היא בסדר, אבל שאם היא במצב שהם אומרים שהיא - אז אני לא רוצה ילדה פגועה קשה). דיברנו על זה אחר כך והוא הסכים עם ההיגיון שלי לחלוטין ואמר משהו כמו: אם זה היה קורה, ממילא אף פעם לא היינו מכירים אותה אז זה לא היה כזה נורא. מבחינתי האופציה הזו היתה פחות או יותר שוות ערך ל"הפלה מאוחרת" שעושים לפעמים בגלל מומים קשים.

 

[big lul]

תודה על התשובה ../images/Emo13.gif

 

[debby12]

ועוד שני דברים

ראשית, אל תהיי קשה עם עצמך. את ממש לא היית "טטל'ה". כל הנשים שאני מכירה שעמדו במצב הזה - הגיבו באופן דומה במצב הזה - וזה גם האופן הלוגי להגיב בו (שהרי באופן תיאורטי, ואפילו אבסולוטי, הרופאים מנתחים/מבינים את המצב יותר טוב ממך) אני כנראה מופרעת באופן מיוחד [וכאמור, הרופאים היו בשוק ושאלו מאיפה החוצפה/השחצנות להחליט בעצמי - לגבי *הגוף שלי והילדה שלי* - את קולטת?!] ושנית, רק להשלים למקרה שאת לא מכירה את הסיפור שלי - אבל היא נולדה מצב גופני מצוין, אפגר גבוה יחסית לפגית IUGR בשבוע 32 +0, ונשמה נפלא החל מהשניה הראשונה הודות לסחיטה הטובה שנתתי לה (לא נזקקה לעזרה בנשימה בפגיה מעולם, ולא היו לה ברדיקרדיות).

 

[טחינה עם דבש]

דבי, תוכלי להביא קישור לסיפור-לידה

הזה שלך? חיפשתי אותו ולא מצאתי.

 

[debby12]

הוא לא פורסם במלואו

טראומטי מדי. אבל מכל מיני ריקושטים והודעות שלי פה אפשר בקלות להרכיב אותו... אם יש לך שאלות ספציפיות את מוזמנת - פה או במסר.

 

[טחינה עם דבש]

זהו, אני בתהליך חיבור הפאזל... ../images/Emo13.gif

 

[bluehorizon]

זה בדיוק ההבדל בין vbac ללא-vbac

והקטע הוא לא הדכדוך מהלידה ש(לא) היתה, עיבדתי את החוויה עד אבק, אני חייה פחות או יותר בסדר עם מה שהיה שם, וזו לא הטראומה הכי גדולה שהיתה לי. יצא לי מכל העניין ילד משובח, ואני מזכירה לעצמי כל פעם שעולה לי המחשבה שזו היתה המטרה - הילד, ולא רק הלידה. הבעיה היא החרדה מהלידה הבאה. הרי כל הסיכונים המוגברים של הריון ולידה לאחר קיסרי הם עדיין בשברי אחוז. זאת אומרת, עם כל הסיכונים, עדיין סביר שהכל ילך טוב בהריוןלידה הבאים. החשש שלי הוא לא משיליה נעוצה, קרע רחם וכד' אלא מסגירת האופציות ללידה הבאה. מלמצוא את עצמי חסרת אפשרויות מלבד להגיע לחדר לידה בבית חולים, לקבל מוניטור רציף בשכיבה, צוות שעומד עם סטופר ביד אחת ועם הסקלפל ביד השניה, ובקיצור - מעמד של "יולדת סוג ב'".

 

[אם פי 3]

אפשר ללדת בבית גם לאחר קיסרי

למרות שכמובן זה תלוי גם במצב האישי, ויותר קשה למצוא מיילדת שמוכנה (בעקרון מיילדות אמה"י לא יכולות, אבל יש לפחות אחת שעושה את זה בכל זאת, ויש מיילדות מחוץ לאמה"י וגם רופאים שמיילדים בבית). הבטחתי קישורים, אז הנה כמה (לא בדקתי אותם עכשיו, אז לא יודעת כמה מדויקים) מהמחשב ששוחזר: ארגון הבריאות העולמי, מתייחס למקום הלידה (בסעיף 2.4 של פרק 1, אספקטים כלליים): http://www.who.int/reproductive-health/publications/MSM_96_24/MSM_96_24_table_of_contents.en.html בטיחות של לידות בית http://www.changesurfer.com/Hlth/homebirth.html http://www.childbirthconnection.org/home.asp?Visitor=Woman