אתמול היומולדת נגמר ב../images/Emo7.gif (ארוך)
חייבת לפרוק ולשתף... אתמול חגגתי יומולדת 26, בתחילת היום היתה לי הרגשה נפלאה, הרגשתי אהובה ומאושרת. בעלי פתח את הבוקר בטלפון קטן לאחל לי מזל טוב עם הודעה חמודה ומצחיקה והקדשה מדהימה מפיו, וזרק עצם קטנה לגבי ההפתעה שהולכת להיות היום, "הולך להיות לך יום מיוחד שכולו שלך"... איזה כיף!! זה היום שלי להתפנק - מגיע לי - לא?? הייתי אצל ההורים שלי והוא לא הסכים שאחזור הביתה עד שהכל יהיה מוכן... טוב, חיכיתי - התרגשתי ורציתי כבר לראות מה הכין לי הבעל המקסים שלי!! בשעת ערב מאוחרת הוא הרשה לנו לחזור - כשהגעתי הביתה, הוא החשיך את כל החדר, שם לי את השיר "בלעדייך אני חצי בן אדם", שמחתי מאוד, חיבקתי ונישקתי אותו, אח"כ הדלקתי את האורות וראיתי חדר מקושט בבלונים, ובכרזת ימולדת שמח, שולחן מלא במתנות ו.. עוגת יומולדת - שמחתי והתרגשתי, אפילו שיחקנו במשחק "מצא את המתנה" והיה נחמד, הרגשתי שהוא באמת טרח ועבד כדי לשמח אותי, הרגשתי כי היום הזה הוא באמת היום המיוחד שלי עד המשפט הבא... טוב, עכשיו תכיני את האוכל ונשב לאכול - מרגע שהמשפט הזה נאמר, היום הזה כבר לא היה שלי, אלא ההיפך הגמור!!! איך שרצינו לשבת לאכול, נעם נזכר שגם הוא רוצה, וככה אכלתי והאכלתי בבת אחת(למדתי שיטה איך לעשות את זה) סיימנו לאכול ואני בתומי שואלת - אולי תמשיך את היום שלי, תשטוף אתה ת'כלים - אני עם נעם עכשיו... לא, אין לי כוח, תשאירי למחר... כן, בטח, רק אני אשאיר למחר - טוב עזבתי אותו - אולי הוא עייף מכל היום אני אשטוף אבל תחזיק את נעם שסיים לאכול, החזיק אותו, צחק איתו ושיחק איתו עד שלנעם נמאס והתחיל לבכות, טוב - תקום, תרגיע אותו, תעשה לו סיבוב בבית- אבל כלום!! האדון יושב ליד הטלויזיה ומחזיק אותו, הבכי התחלף לצרחות, והוא עוד יושב ובוהה במסך ונעם בידיים - איזו אמא יכולה לשמוע את הבן שלה צורח ולא לעשות כלום??? עזבתי את הכלים בכיור, עם המים והסבון ולקחתי אותו, תוך כדי זה שאני מנסה להכין לאיש אוכל למחר נעם ביד אחת והיד השניה מנסה לטגן חביתה, והוא... מתרווח לו בסלון ועוד רגע שוקע בשינה עמוקה שטרקטור לא יוכל להעיר!!! נעם מתחיל להתפתל ולהראות סימני אי נוחות ביד האחת שמחזיקה אותו, ואני כמעט מאבדת שיווי משקל, מעיפה מבט חטוף לסלון ומגלה שהאדון חטף חרופ רציני!!! אני מרגישה כמו שפחה בבית... די! נמאס לי
קח אותו! תרגיע אותו, אני חייבת לסיים במטבח, האיש עושה טובה שהוא פוקח עיניים ולוקח אותו, כמובן שעדיין ממקום מרבצו בספה - איך זה לא מפריע לו שהוא בוכה?? איך הוא יכול להמשיך לשבת??? אני חוזרת למטבח וכשאני רואה שבאמת הוא לא מתכוון להרגיע את נעם, אני לובשת את המנשא, מניחה את נעם בתוכו - עליי וממשיכה במלאכה!!! האדון רואה שהכל נרגע, מנצל ת'הזדמנות שהוא שוב לבד בסלון, עוצם עיניים ונרדם
כ"כ כ"כ נפגעתי ממנו
אחרי כמה דקות הוא מתעורר ועובר למיטה, ואז באמת התרגזתי
הלכתי אליו לחדר והתפרצתי עליו - "ככה אתה חוגג לי? חשבתי שהיום הזה הוא רק שלי, אבל עכשיו אני כ"כ פגועה ממך, חשבתי שאחרי האוכל נשב לכוס קפה ועוגה, נצחק ביחד, נסיים את היום היפה הזה כשנלך לישון ביחד ואולי- חשבתי - רק אולי שתעשה לי מסאג' שהבטחת כל השנה שאתה שומר לי ליומולדת, ובסוף מה??? אתה הולך לישון לבד???? נעם, שהיה עליי כנראה נבהל והתחיל שוב לבכות, אני שכ"כ נפגעתי הצטרפתי אליו ופרצתי בבכי קורע
, וככה שנינו מזילים דמעות כמים, האדון הסתכל עליי, מלמל משהו בסגנון "כל מה שעשיתי לך, לא יצא טוב והכל התפקשש", אמרתי לו שאני מעריכה מה שעשה ושאני אוהבת אותו אבל לא חשבתי שככה יגמר לו היום שלי, האדון הביט בי, עשה 2-3 סיבובים והיפוכים במיטה, ו..... נרדם!!! כאילו לא שמע כלום, כאילו לא הרגיש כלום, וכאילו לא אכפת לו, ואנחנו המשכנו לבכות, עד שנרדמנו מהבכי.. נעם נרדם לידי במיטה ואפילו לא היה לי כוח לקום ולהחזיר אותו למיטה שלו מצטערת על האורך, הייתי חייבת לפרוק
למי שהגיעה עד לכאן - ו
על ההתבכיינות פשוט - זה היה היומולדת שלי
חייבת לפרוק ולשתף... אתמול חגגתי יומולדת 26, בתחילת היום היתה לי הרגשה נפלאה, הרגשתי אהובה ומאושרת. בעלי פתח את הבוקר בטלפון קטן לאחל לי מזל טוב עם הודעה חמודה ומצחיקה והקדשה מדהימה מפיו, וזרק עצם קטנה לגבי ההפתעה שהולכת להיות היום, "הולך להיות לך יום מיוחד שכולו שלך"... איזה כיף!! זה היום שלי להתפנק - מגיע לי - לא?? הייתי אצל ההורים שלי והוא לא הסכים שאחזור הביתה עד שהכל יהיה מוכן... טוב, חיכיתי - התרגשתי ורציתי כבר לראות מה הכין לי הבעל המקסים שלי!! בשעת ערב מאוחרת הוא הרשה לנו לחזור - כשהגעתי הביתה, הוא החשיך את כל החדר, שם לי את השיר "בלעדייך אני חצי בן אדם", שמחתי מאוד, חיבקתי ונישקתי אותו, אח"כ הדלקתי את האורות וראיתי חדר מקושט בבלונים, ובכרזת ימולדת שמח, שולחן מלא במתנות ו.. עוגת יומולדת - שמחתי והתרגשתי, אפילו שיחקנו במשחק "מצא את המתנה" והיה נחמד, הרגשתי שהוא באמת טרח ועבד כדי לשמח אותי, הרגשתי כי היום הזה הוא באמת היום המיוחד שלי עד המשפט הבא... טוב, עכשיו תכיני את האוכל ונשב לאכול - מרגע שהמשפט הזה נאמר, היום הזה כבר לא היה שלי, אלא ההיפך הגמור!!! איך שרצינו לשבת לאכול, נעם נזכר שגם הוא רוצה, וככה אכלתי והאכלתי בבת אחת(למדתי שיטה איך לעשות את זה) סיימנו לאכול ואני בתומי שואלת - אולי תמשיך את היום שלי, תשטוף אתה ת'כלים - אני עם נעם עכשיו... לא, אין לי כוח, תשאירי למחר... כן, בטח, רק אני אשאיר למחר - טוב עזבתי אותו - אולי הוא עייף מכל היום אני אשטוף אבל תחזיק את נעם שסיים לאכול, החזיק אותו, צחק איתו ושיחק איתו עד שלנעם נמאס והתחיל לבכות, טוב - תקום, תרגיע אותו, תעשה לו סיבוב בבית- אבל כלום!! האדון יושב ליד הטלויזיה ומחזיק אותו, הבכי התחלף לצרחות, והוא עוד יושב ובוהה במסך ונעם בידיים - איזו אמא יכולה לשמוע את הבן שלה צורח ולא לעשות כלום??? עזבתי את הכלים בכיור, עם המים והסבון ולקחתי אותו, תוך כדי זה שאני מנסה להכין לאיש אוכל למחר נעם ביד אחת והיד השניה מנסה לטגן חביתה, והוא... מתרווח לו בסלון ועוד רגע שוקע בשינה עמוקה שטרקטור לא יוכל להעיר!!! נעם מתחיל להתפתל ולהראות סימני אי נוחות ביד האחת שמחזיקה אותו, ואני כמעט מאבדת שיווי משקל, מעיפה מבט חטוף לסלון ומגלה שהאדון חטף חרופ רציני!!! אני מרגישה כמו שפחה בבית... די! נמאס לי
