אתמול הלכתי עם חברה לראות סרט
היה סרט מחורבן. אבל אחרי הסרט, שאלתי אותה אם היא רוצה לשבת לשתות קפה באיזה מקום. היא מאד רצתה, אבל היתה חייבת לקחת את התינוקת הטרייה שלה (בת חודשיים או שלושה) מאמא שלה. אלא שהמשפט הסתמי הזה פתח לה את כל הברזים ... היא סיפרה לי שהיא הרוסה, שאין לה כוח ואין לה סבלנות, שבעלה 'בורח' לעבודה לשעות (ואני מדברת על יותר מ-10 שעות ביום) ולא עונה לה לטלפונים, שכל עבודות הבית מוטלות עליה, והמעט שבעלה עושה (ומרגיש מאד גאה על זה) הוא טיפה בים. בעיקר היא כעסה שאף אחד לא סיפר לה שככה זה יהיה ושכולם מדברים כל הזמן על כמה זה נפלא להיות אמא ואיזה דבר נהדר זה אימהות "באמת לא ידעת?" שאלתי אותה, ואז, ברגע של התפקחות, היא אמרה לי "אולי לא רציתי לדעת...". לא ידעתי מה להגיד לה. לא ידעת איך לעזור לה. להגיד לה שילדים זה נפלא? שהכל ישכח בעוד כמה שנים? אני לא יכולה להגיד לה דבר כזה. אני לא מרגישה שזה נכון, ואני לא רוצה לשקר. כל מה שיכולתי להציע לה זה אוזן קשבת וחיבוק. אני מרגישה שזה לא היה מספיק. אחרי דקות ארוכות של שיחה, הבנתי שעיקר הבעיה היא היחס של בעלה לכל העניין והפער העצום בין מה שקורה בחיים שלו לבין מה שקורה בחיים שלה - אצלה הכל התהפך: סדר היום, מצב גופני ומצב נפשי; אצלו הכל נשאר כמעט אותו הדבר, רק שיש 'צעצוע' חדש בבית. הוא באמת לא מבין מה הבעיה שלה (ודואג להגיד את זה כל הזמן). וכשהיא מבקשת נחמה, כל מה שהיא מקבלת ממנו זה הצעות לסקס... ועכשיו היא גם מגלה שהוא זה ש'דחף' לכיוון הזה (של ילד). שתבינו, זה לא שהיא לא רצתה ילדים. היא ממש לא 'אחת מאיתנו', להיפך, היא מאד רצתה ילד. הבחורה הזו היתה מאושרת עד השמיים כשגילתה שהיא בהריון. כל ההיריון היא היתה ברקיע השביעי ורק פיזרה חיוכים מסביב (למרות שהיא סבלה לא מעט בהיריון). היא באמת רוצה ילדים, ואני יודעת שזו ההחלטה הנכונה בשבילה (וגם היא יודעת את זה). אבל היא רצתה לחכות עוד כמה שנים, ובעלה רצה עכשיו! אני חושבת שהגיע הזמן להסביר את העניין לכל הגברים בעולם: ילד זה לא צעצוע ואישה זה לא עבד! אתם רוצים ילד? סבבה. אבל תקחו בחשבון שזה ישנה כמה דברים בחיים שלכם: 1. אין יותר ימי עבודה של 10 שעות! רוצים קריירה? אל תביאו ילדים! לא, זה לא 'תופס' רק לגבי נשים. זה תופס גם אצלכם! זה נחמד 'לברוח' מהדבר הצורח הזה הישר לתוך המשרד, אבל התירוץ של 'מישהו צריך לפרנס' כבר לא עושה לנו את זה. מישהו צריך לפרנס? אין בעיה - אתם תעבדו בחצי משרה והנשים שלכן יעבדו בחצי משרה. אולי אז גם יהיה לכם אינטרס לשלם לנשים שכר הוגן! 2. להוריד את הזבל פעם בשבוע זה לא בדיוק 'עזרה בעבודות הבית'. עבודות הבית כוללות: נקיון יסודי, הדחת כלים, כביסה, בישול וטיפול שוטף בילדים. אם משהו נשפך וצריך לנקות זה גם חלק מהעניין (גם כשזה קורה בפעם השלישית במהלך תוכנית טלויזיה אחת). אל תצפו למדליה על כל צלחת שרחצתם - פשוט תרחצו, כי זה חלק מהחיים! 3. תשכחו מסקס לפחות במשך חודשיים-שלושה אחרי הלידה! אבל תשכחו מזה! ממש! אין סקס! נקודה! ושלא תעיזו להתלונן, כי זה כלום לעומת מה שעברה היולדת!!! האמת, כשהתחלתי לכתוב לא היה לי מושג שזה מה שיצא. אבל אני חושבת שצריך להגיד את זה בכל זאת. אז הנה, אמרתי.
היה סרט מחורבן. אבל אחרי הסרט, שאלתי אותה אם היא רוצה לשבת לשתות קפה באיזה מקום. היא מאד רצתה, אבל היתה חייבת לקחת את התינוקת הטרייה שלה (בת חודשיים או שלושה) מאמא שלה. אלא שהמשפט הסתמי הזה פתח לה את כל הברזים ... היא סיפרה לי שהיא הרוסה, שאין לה כוח ואין לה סבלנות, שבעלה 'בורח' לעבודה לשעות (ואני מדברת על יותר מ-10 שעות ביום) ולא עונה לה לטלפונים, שכל עבודות הבית מוטלות עליה, והמעט שבעלה עושה (ומרגיש מאד גאה על זה) הוא טיפה בים. בעיקר היא כעסה שאף אחד לא סיפר לה שככה זה יהיה ושכולם מדברים כל הזמן על כמה זה נפלא להיות אמא ואיזה דבר נהדר זה אימהות "באמת לא ידעת?" שאלתי אותה, ואז, ברגע של התפקחות, היא אמרה לי "אולי לא רציתי לדעת...". לא ידעתי מה להגיד לה. לא ידעת איך לעזור לה. להגיד לה שילדים זה נפלא? שהכל ישכח בעוד כמה שנים? אני לא יכולה להגיד לה דבר כזה. אני לא מרגישה שזה נכון, ואני לא רוצה לשקר. כל מה שיכולתי להציע לה זה אוזן קשבת וחיבוק. אני מרגישה שזה לא היה מספיק. אחרי דקות ארוכות של שיחה, הבנתי שעיקר הבעיה היא היחס של בעלה לכל העניין והפער העצום בין מה שקורה בחיים שלו לבין מה שקורה בחיים שלה - אצלה הכל התהפך: סדר היום, מצב גופני ומצב נפשי; אצלו הכל נשאר כמעט אותו הדבר, רק שיש 'צעצוע' חדש בבית. הוא באמת לא מבין מה הבעיה שלה (ודואג להגיד את זה כל הזמן). וכשהיא מבקשת נחמה, כל מה שהיא מקבלת ממנו זה הצעות לסקס... ועכשיו היא גם מגלה שהוא זה ש'דחף' לכיוון הזה (של ילד). שתבינו, זה לא שהיא לא רצתה ילדים. היא ממש לא 'אחת מאיתנו', להיפך, היא מאד רצתה ילד. הבחורה הזו היתה מאושרת עד השמיים כשגילתה שהיא בהריון. כל ההיריון היא היתה ברקיע השביעי ורק פיזרה חיוכים מסביב (למרות שהיא סבלה לא מעט בהיריון). היא באמת רוצה ילדים, ואני יודעת שזו ההחלטה הנכונה בשבילה (וגם היא יודעת את זה). אבל היא רצתה לחכות עוד כמה שנים, ובעלה רצה עכשיו! אני חושבת שהגיע הזמן להסביר את העניין לכל הגברים בעולם: ילד זה לא צעצוע ואישה זה לא עבד! אתם רוצים ילד? סבבה. אבל תקחו בחשבון שזה ישנה כמה דברים בחיים שלכם: 1. אין יותר ימי עבודה של 10 שעות! רוצים קריירה? אל תביאו ילדים! לא, זה לא 'תופס' רק לגבי נשים. זה תופס גם אצלכם! זה נחמד 'לברוח' מהדבר הצורח הזה הישר לתוך המשרד, אבל התירוץ של 'מישהו צריך לפרנס' כבר לא עושה לנו את זה. מישהו צריך לפרנס? אין בעיה - אתם תעבדו בחצי משרה והנשים שלכן יעבדו בחצי משרה. אולי אז גם יהיה לכם אינטרס לשלם לנשים שכר הוגן! 2. להוריד את הזבל פעם בשבוע זה לא בדיוק 'עזרה בעבודות הבית'. עבודות הבית כוללות: נקיון יסודי, הדחת כלים, כביסה, בישול וטיפול שוטף בילדים. אם משהו נשפך וצריך לנקות זה גם חלק מהעניין (גם כשזה קורה בפעם השלישית במהלך תוכנית טלויזיה אחת). אל תצפו למדליה על כל צלחת שרחצתם - פשוט תרחצו, כי זה חלק מהחיים! 3. תשכחו מסקס לפחות במשך חודשיים-שלושה אחרי הלידה! אבל תשכחו מזה! ממש! אין סקס! נקודה! ושלא תעיזו להתלונן, כי זה כלום לעומת מה שעברה היולדת!!! האמת, כשהתחלתי לכתוב לא היה לי מושג שזה מה שיצא. אבל אני חושבת שצריך להגיד את זה בכל זאת. אז הנה, אמרתי.
