אתן מכירות את ההרגשה שצריך לעשות

[Hadar p]

אז באמת אולי הפתרון כמו שאמרו כאן

הוא....... תינוק קטן! זה ממלא ומכניס המון תוכן וכיף! אני רואה אצל אחותי....! לגבי בישול....נראה לי שזו בדיוק הסיבה שאני לא הולכת ללמוד באופן מסודר בישול......בטוח אז ניהיה עם עודף משקל של 20 ק"ג לפחות....!

 

[שירי וגיל]

קורס עיצוב

ראיתי בעיתון "בניין ודיור" פרסומת לקורסים שונים: נגרות, צביעה על עץ, עיצוב בחרוזים וכו´. יש להם גם אתר באינטרנט (לא בדקתי אם יש פרסומת לקורסים שם, אבל את יכולה להתקשר למערכת ולקבל פרטים). האתר ולמי שחובבת עיצוב ועדיין לא מכירה את "בניין ודיור" אני ממליצה בחום!

 

[יעלי2]

אתי@ את מודעת לזה שפחתו סטודיו C

בפסז´ ברח´ הנוטרים ליד שנקר? איפה שבית המשפט לתביעות מקומיות. נראה מאוד יפה מבחוץ ויש חניה למנויים (מצרך מבוקש באיזור הזה שלנו).

 

[אתי@]

יודעת ../images/Emo45.gif

 

[גלגלגלגלית]

אפשר להצטרף למועדון?

מרגישה ממש אותו דבר. משהו חסר. זה לא זה. אז נכון שאני עושה שינויים וחידושים ונרשמתי עכשיו ללימודים בוינגייט... נרשמתי ללימודי גיטרה... קניתי צבעים לצביעה על עץ... סידרנו את הבית והגינה מחדש... אבל... עדיין יש הרגשה שאני מפספסת משהו... אני חושבת שיש בזה כמה מרכיבים... קודם כל בחינוך שלנו - לתחרותיות והישגיות... מגדלים אותנו לרוץ ולהשיג ובעצם לא מלמדים אותנו להיות מבסוטים פשוט ממה שיש! הרי תמיד נוכל להשיג יותר! אז מתי זה מספיק? ומה יוצא מזה בעצם בסוף?!? מעבר לכך. החיים שלנו בנויים תחנות תחנות כשכל הזמן העיניים נשואות לתחנה הבאה: גן, בית ספר, תיכון, צבא, לימודים, חתונה.... והרבה מאיתנו עכשיו בדיוק נכנסו לתחנת החתונה ופתאום אין ממש תחנה קרובה חדשה לצפות לה... ואנחנו לא ממש יודעים איך להתמודד עם המצב הסטטי הזה... עוד... רבים מאיתנו היו עסוקים שנים בלצאת ולבלות עם בני זוג פוטנציאלים (מה שנקרא בז´רגון המקצועי "דייטים") ועכשיו שסוף סוף מצאנו את האחד והיחיד והתבייתנו.... תמה לה תקופת חיפושים שמילאה כל כך הרבה בחיינו (שלא תבינו אותי לא נכון! אני ממש לא מתגעגעת לזה...* והותירה גם היא חלל מסויים... עוד מטרה שהושגה כבר... גם אני וגם בעלולי מסתובבים כבר כחודשיים וחצי מסביב לעניין... פעם הוא אומר ש"משעמם לו" פעם ש"חסר לו אתגר" פעם אני מתלוננת ש"אני לא מוצאת את עצמי" ופעם סתם ש"נמאס לי מהשגרה".... והחשש הכי גדול שלי זה שזה יפגע לנו בזוגיות... מה עושים? (חוץ מלהצטרף למועדון כמובן...)

 

[נועה וגיא]

היי אתי, בעצם כולן

אם זה עוזר - גם אני הייתי במצב הזה בדיוק במשך מס´ לא קטן של חודשים. חלק מהלחץ שלי לחתונה היה כי הייתי חייבת פרויקט אופטימי. בעבודה טיפסתי על הקירות מרוב שיעמום וחוסר אתגר מיקצועי (לפחות האנשים נחמדים והמשכורת מצוינת). אני לא מסוגלת להתקרב לתזה שלי למרות שאני מאד רוצה לקבל כבר את הדיפלומה. הקשר עם הרבה חברים מאד טובים ניתק: עזבתי את ב"ש עם סיום הלימודים ונשארו שם חברים שעדיין לומדים. חברה אחת נסעה ללנדון, אחרת לסלובקיה. עוד שניים נשאבו לתוך למערבולת ההי-טק ועובדים 12 שעות ביום, אי אפשר בכלל לדבר איתם. תוסיפי לזה את המצב הבריאותי היורד אותו הזכרתי לפני יומיים... אבל בזמן האחרון המצב השתפר, כי פתאום יש לי שוב המון עבודה. האמת שאני גם דוחפת את עצמי. מציעה עזרה לאנשי ישירות, ולא מחכה לאישור של הבוס. באופן כללי אני פועלת יותר ויותר לא מתחת לכנפיים שלו וגם מקבלת את הקרדיט על כך. אני בהחלט חושבת שזה תרם לי המון לשיפור ההרגשה.

 

[אמיקה]

מוכר ....

אני מוצאת שהתקופות הפחות משעממות והיותר מלאות חיות הן אלו שבהן אני "צוללת" לעבודה ועושה את הדברים כמו שצריך. אז אני מספיקה ומרוצה מההספק שלי, אז יש לי גם זמן לדברים אחרים, אז אני מלאת עניין ומרגישה פרודוקטיבית, אז יש לי כוח להכל ויש לי חשק לקום בבוקר וכו´... נכון שזו תשובה מעצבנת, וגם קשה ליישום (קצת כמו - "את בדיכאון? קחי את עצמך לבילויים. יופי. אבל לא בא לי... מעגל כזה), אבל זה (באופן כללי) נראה לי הכיוון. סה"כ אני מסכימה עם הדר (?) שהבעיה יותר קשורה לעבודה מאשר לדברים אחרים, אבל הפתרון הוא לא לחפש עבודה אחרת (אלא מצבים באמת קיצוניים), אלא לנסות להיזכר מה אהבת בה מלכתחילה ... בגדול - וסליחה שזה נשמע פלצני אבל זו המסקנה שלי, מניסיוני : השעמום הוא לא מצב אובייקטיבי אלא תחושה פנימית (או בעברית צחה : "זה בראש שלי"), ולכן הדרך היחידה להתמודד היא לא לנסות לשנות את המצב האובייקטיבי דווקא אלא יותר את התחושה הפנימית. איך עושים את זה ? או. זה כבר יותר קשה. קודם צריך להחליט בראש ש"יוצאים מזה". בד"כ שיחה טובה ועניינית (בניגוד ל"לשפוך ת´לב" - מה שבסדר אבל לא מועיל בד"כ לטווח הארוך), יכולה לשמש "סולם". (למשל במצב דומה למה שאת מתארת תפס אותי אחי שגם עובד איתי באותו המשרד, חיטט טיפה - לא יותר מדי, הרי הדברים עמדו לי על קצה הלשון, ו...ניסה להציע כל מיני רעיונות להפיג את השעמום וליצור עניין. וזה אפילו עזר. לא ב"סנפ וגמרנו "אלא יותר ברמת כיוון ואופטימיות) אח"כ צריך להחליט שמתמסרים לזה, למרות המאמץ שצריך להשקיע. זה קצת דומה למה שאומרים על זוגיות - שצריך להשקיע בה כדי לא תידעך וכו´?, ככה לגבי כל דבר, לדעתי. צריך להשקיע ולעורר עניין בכל מישור, ולא לחכות שפתאום יעשה מעניין יותר או כייפי יותר וכו´.. אז נכון שיש ימים טובים יותר ויש ימים טובים פחות, יש ימים שקל לעשות לעצמי "שיחת מוטיבציה" ולהרגיש איך האופטימיות עושה את שלה, ויש ימים שממש אבל ממש אין חשק, אבל זה בסדר. כל עוד לא מתמסרים לתחושה ה"דאונית" של "משעמם לי מה אני יעשה כדי לברוח מפה הכי מהר...", יש לצפות שיהיו גם ימים טובים. ואפילו לא מעט. ג´י. קי. רולינג כתבה (או צוטטה) שהסוהרסנים בספריה הם הדיכאון בכבודו ובעצמו. כוחם של הסוהרסנים משתק עד לרמות הדרמטיות של מוות (זה בספר - כן?), והדרך להתמודד איתם כתובה, לטעמי, בצורה מופתית בספר. אז לא צריך לקחת את המצב שתיארנו (והרי כולן כאן הסכימו שזה לא מצב חריג במיוחד) לקיצוניות של דיכאון קליני ממש, אבל את הדוגמא של הסוהרסנים אני מוצאת מאלפת ומתאימה גם לרמות הרבה הרבה יותר קלות (הארי פוטר והאסיר מאזקבאן). אני מקווה שהצלחתי להעביר את הרעיון, ואני לא אומרת שאצלי זה מצליח כמו קסם. יש ימים שזה עובד, ויש ימים שלא.. בהצלחה שרית נ.ב. לעניין תינוק - ממליצה על הספר "הדרמה של הילד המחונן" . ספר חובה- ומי שתקרא תבין.

 

[rona25]

שרית - על מה בדיוק הספר?

את יכולה לפרט - נשמע מעניין

 

[אתי@]

אמיקה את כ"כ חכמה

וכ"כ צודקת. וזה כ"כ קשה ליישום - אבל חייבים לעשות את זה

מקווה שרויטל או ליאת את ההודעה שלך לטאג ליינס. זו הודעה שכל מי שקצת מדוכא צריך לקרוא

תודה

אתי נ.ב. אהבתי את ההשוואה לסוהרסנים של הארי פוטר

 

[אמיקה]

../images/Emo9.gif ססנננננקססס (ה.פ. חלק א´) ../images/Emo8.gif

שמחה לעזור

ותשובה לרונה25 - את הספר קראתי ממזמן, ואני בטוח אחטא לדברים המאלפים שכתובים בו, אבל בגדול גדול הספר מדבר על יחסי אם-ילד/ה ויותר מזה על צרכי אם-ילד/ה ואיפה כל אחד מהצדדים עומד ביחס לאחר, בהקשר הזה ובהקשר של ההחלטה להביא ילד לעולם בכלל. אני לא רוצה לפרט יותר מזה, כי אני חוששת שיש מי שיראה בזה סוג של הטפה, וזו לא (!) , ובכל מקרה מדובר בספר לא עב כרס ולדעתי ספר חובה לכל אם. כך שאני בכ"ז אשוב ואפנה למקור

נדמה לי שלסופרת קוראים אליס מילר, אבל משונה בעיני ששמה זהה לשם הטייסת מהבבג"צ ההוא :-8

 

[Ronnie*]

נכון, אליס מילר

וזה באמת ספר מעניין, למרות שהזדהיתי איתו רק באופן חלקי.

 

[אמיקה]

תודה. מוזר לא?

אני כ"כ לא סומכת על הזיכרון שלי לשמות שהייתי בטוחה שאני מבלבלת.. לא משנה. מה שרציתי לומר זה שטוב מאוד שהזדהית עם הספר רק באופן חלקי - הרי הספר מעלה מצבים פסיכוטיים ממש, ורובנו - תודה לאל - לא שם...

 

[Ronnie*]

נכון... אני רק חצי פסיכוטית ../images/Emo6.gif

 

[kisses]

../images/Emo45.gif

 

[Dodo28]

ליצור את הפרויקט שלך בעבודה

מסיכמה עם אמיקה עם הסתייגות, לשקוע לגמרי בעבודה יכול לייצר ריקנות לא פחות מלהרגיש משועמם בהץ התקופה הכי גרועה בחיי הייתה כהייתי אחראית על משהו שלא ממש עניין אותי אבל היה נורא חשוב ועבדתי עליו 13 שעות ביום שבתות חגים וכו´ לא הספקתי לדבר עם האיש לא הספקתי לקרוא לא הספקתי לפגוש חברות מדי פעם. התחושה הייתה שהעבודה השתלטה על חיי ולמרות שעשיתי אותה נורא טוב הרגשתי את הריקנות שאת אומרת. מאז הכרחתי את עצמי למתינות. לתכנן מה רוצים לעשות בשבוע ביום לעשות רשימה על המחשב ולשים V על כל משימה שנגמרת (תחושה מופלאה של השג). למען האמת אני תמיד מרגישה שאני לא עושה מספיק עד שאני תופסת את עצמי ומכינה רשימה של מה עשיתי בחודש האחרון וחוטפת הלם מה הספקתי, פרקפקציוניסטים נוטים לא לראות מה הם באמת השיגו כי הם תמיד חושבים שהם יכולים להשיג יותר... ולענייו העסקה: לגשת לסט הדיסקים שלך/שלכם ולבחור כל יום דיסק שכבק לא שמעת שנה או יותר (ברקע להכנת ארוחת ערב, ברקע לקריאת ספר מה שרוצים). לקחת את עכבר העיר ולהכין רשימת עשרת הסרטים שתמיד רציתם לראות לתלות על המקרר ולזום את היציאה מהבית. לקנות מנוי יחיד לתאטרון שיכריח אתכם ללכת ל3 הצגות לפחות... להחליט שעכשיו לומדים פסיכולוגיה/היסטוריה/ביולוגיה/סוציולוגיה ללכת למדף של ספריית אופקים של עם עןבד או ספרייתצ האוניברסיטה המשודרת ולקנות ספרים ולקרוא ולספר לאיש שלך מה הדברים המעניינים ביותר שלמדת (שגם הוא ירוויח מחוסר השקט שלך). לקבוע עם החברות הכי טובות פגישה דו-שבועית בבית קפה וכו´ וכו´

 

[rinutza]

וואו, כל כך מוכר, זה עובר לי בראש

כבר כמה חודשים ואין לי מושג מה לעשות עם זה. אולי ללמוד משהו, אולי חוגים שונים, לא יודעת. להחליף עבודה זה לא הפתרון, לפחות לא עכשיו בהריון ובטח לא כשאין לי מושג מה אני רוצה לעשות במקום. אולי נפתח פורום למשועממים ורעיונות לאיך לפתור את זה???????

 

[ניקול3]

יש לי הצעה.........................

(שהיא אכן רק פרקטית למי שהבעלול מרוויח מספיק כדי לאפשר זאת...) לצאת ללמוד

אני עכשיו בשנה ג´ של לימודי ואין לי רגע אחד של שיעמום. אני לודמת חצי שבוע ועובדת חצי שבוע, כל יום שעות אחרות, וכל יום משהו שונה. מומלץ בחום למי שמשעמם לה. לדוגמא חבר שלנו שסיים כבר תואר ראשון בקרימנולוגיה לפני כמה שנים, התחיל השנה עוד תואר ראשון במשפטים. כנראה שיש יתרונות ודברים מושכים בלהיות ´סטודנט´(יש כמובן גם חסרונות...) אבל בכל אופן זה פוטר את בעיית השיעמום...

 

[Ronnie*]

פותר את בעיית השעמום

ויוצר את בעיית ה"אין זמן לכלום"

אבל אני מסכימה איתך, זה בהחלט מוסיף הרבה עניין לחיים. למרות שעכשיו אני בשלב של "מתה לסיים את התואר", אני חושבת שהייתי די משתעממת אם הייתי רק עובדת.

 

[ניקול3]

וגם יוצר את בעיית ה"אין כסף לכלום"

 

[Ronnie*]

נכון מאוד... ../images/Emo5.gif