המלצה למי שעדיין לא ראה -
"לא על הלחם לבד" מציגה מדי שבוע בימים ראשון, שלישי וחמישי ב- 20:30 בבית "נא לגעת". טל`: 03-6330808 עולמם הפנימי של חרשים-עיוורים ביציאה מההצגה "לא על הלחם לבדו" של קבוצת התיאטרון "נא לגעת – במה לחרשים-עיוורים", הרגשתי שהקהל חייב לעצמו לבוא ולצפות בהצגה של הקבוצה, ולפחות פעם אחת בחיים להיכנס לעולמם הפנימי של אנשים שבעבורנו, פלא שהם בכלל מתקשרים. חרשים-עיוורים חיים בעולם חושי שונה מכל מה שאנחנו מכירים, עולם של דממה ומקצבים שאינם נשמעים אך הופכים למוחשיים, עולם ללא צבעים, צורות ודימויים ודאיים, ובכל זאת זה עולם עשיר ברגשות ובתחושות שמוצאים את ביטויים על הבמה הזו. ניכר כי בעבור 11 השחקנים המרכיבים את אנסמבל התיאטרון הכה ייחודי הזה, זו חוויה שהם לא היו מחליפים בשום חוויה אחרת. עבור בת שבע רבנסרי, אישה יפה בשנות ה-30 המאוחרות לחייה, שהתעוורה בגיל צעיר לאחר שנולדה חירשת, העמידה על הבמה וההופעה היא דרך ביטוי עוצמתית, והמחמאות שקיבלה מקהל הצופים שסבב אותה בתום ההצגה רק החצינו עוד יותר את אישיותה הבימתית. "הקשר שלי לבמה חזק", אמרה בחיוך שובה לב, כשהיא יוצרת באצבעותיה שני עיגולים, מעין טבעות הקשורות זו לזו בקשר בלתי מנותק, "כשאני עולה לבמה, אני שמה הכל מאחורי", רבנסרי משתפת אותי בחוויותיה בסיוע המתורגמנית שלה לשפת הסימנים המתקשרת אתה תוך שהיא אוחזת בידה – הלא היא אינה רואה ואף אינה שומעת. לאחר חזרות ארוכות ומפרכות ודרך לא קצרה שעברו שחקני ואנשי הבית הזה חגג השבוע הצוות של "נא לגעת" את הצגת ה- 100 של "לא על הלחם לבדו" במרכז "נא לגעת" הנמצא בנמל יפו. מסגרת ההצגה היא אפיית לחם על הבמה ויצירת מטבלים, ובמהלכה שלובות תמונות בימתיות מרהיבות ומוזיקה, עד לשלב האחרון שבו הקהל מוזמן לעלות לבמה ולהכיר את השחקנים, תוך כדי ארוחת הטעימות. באחת הסצנות המרגשות מספר רפי אקוע על בדידות עזה של יום חופש ביום חורפי וקר. תיאור הבדידות הכה מוחשי שהוא מציג בפני הקהל מצמרר ועמוק, וכל אחד מקהל הצופים יכול למצוא עצמו בתוכו במידה כזו או אחרת. כאשר זוג חברים הגיעו לבקר את אקוע הם גאלו אותו מבדידותו כשיצאו לטיול שהסתיים במטח גשם עז. עבור אקוע הגשם הוא עוד סוג של מגע, שלו הוא וכל אחד מחברי הקבוצה משוועים. גניה שטנסקי, שעלתה מרוסיה, מספרת על חוויית ההכרות שלה עם האחיין החדש שנולד לה זמן קצר לאחר שהתעוורה. בסצנה אחרת נישאים שטנסקי וחבר נוסף באנסמבל, במהלך הסצנה היא מנגנת לו שיר יפיפה באורגן, נעימה שלמדה כשהייתה "רק" כבדת שמיעה. היא מנחה את "בן זוגה" החדש שיניח את ידו על האורגן וכך "ישמע" את הצלילים שהיא מפיקה. בין הסצנות הבימתיות ניתן למצוא סצנות של הומור, פנטזיה וחלום, ואף סצנות שיש בהן אלמנטים של סלפסטיק, שמפליא לבצע השחקן יורי טברדובסקי. אנשי המרכז – השחקנים ואף המלצרים החירשים בקפה קפיש (קפה המופעל במרכז על ידי מלצרים חרשים), אינם מוצגים כמסכנים - הדימוי המרכזי שאנו מייחסים בדרך כלל לאלו שאחד או יותר מחושיהם נפגעו. אך על הבמה ובמרכז כולו, הקהל נוכח לדעת כי אלו הם אנשים בעלי עוצמות ויכולות בלתי נתפסות בעבורנו לתקשור ולהבנה עם הסביבה. את חברי הקבוצה מלווים באופן צמוד מתורגמנים המסייעים לשחקנים בכל אחד משלבי המופע – החל בתנועה על הבמה, דרך העמידה עליה וכלה בתרגום דו-כיווני. אחד המתורגמנים הוא בן לאם ואב חירשים-עיוורים ואח לשני אחים חירשים-עיוורים אף הם. הוא ואח נוסף נולדו בריאים ולמעשה היה עליו ללמוד את שפת החירשים-עיוורים, ממש מאותה סיבה שאנו לומדים עברית – עבורו זוהי שפת אם. מאות האורחים בקהל האוהד, ניגשו לבמה בסיום ההצגה והחמיאו לשחקנים. ביניהם אישה כבת 56 אשר באה עם קבוצה של 16 חברים וציינה בפני בת שבע רבנסרי כי היא חוגגת את יום הולדתה יחד איתם, ממש כשם חוגגים את 100 ההצגות. מובילים שינוי על בניית המופע ובימויו מופקדת עדינה טל, שליוותה את השחקנים בחזרות המפרכות, עד שהובילו לתוצאה שאליה חתרה. "ההצגה עלתה בדצמבר 2007", היא משחזרת, "מאז אנו מציגים בכל שבוע שלוש הצגות. אף אחד מ- 11 השחקנים לא הפסיד אפילו הצגה או חזרה אחת. הם באו חולים, עלו על הבמה והנס קרה. יחד עם קבוצת המתורגמנים נסענו מסביב לעולם", היא מספרת על הקבוצה הייחודית שהיא מובילה, שאין שנייה לה כקבוצת תיאטרון מקצועי של חירשים עיוורים ברחבי העולם. "עבדנו על ההצגה שנתיים. כדי לעבוד על התזמונים והמיקומים כל שחקן שם את הראש שלו על הרצפה והקשיב לחברים שלו" אומרת טל, "צמד המילים שהשתמשתי בו הכי הרבה היה `עוד פעם!`, `עוד פעם!`. במהלך החזרות גניה אמרה לי `בחיים לא חשבתי שאתחתן 50 פעם ביום`. אלו השחקנים שלנו, הם עבדו בריכוז ובעבודה רצינית ומאומצת". המעטפת של "מרכז לא לגעת" עושה פלאים. עיצוב המרכז שובה את הלב ומקל על הקהל להתחבר לחוויה בחדווה ובאהדה. הבניין ששימש בעבר כהאנגר ברציף העלייה השנייה בנמל, ובשנים האחרונות היה רק שלד חשוף, מעוצב בקפידה בסטנדרטים גבוהים. הקומפלקס הייחודי של המרכז מכיל אולם תיאטרון בסטנדרט גבוה (אומנם קיץ, אך בכל זאת ראיתי גרדרובה!), את בית הקפה קפיש וגם מסעדת בלאק אאוט, מסעדת החושך הממוקמת בלב חלל בית הקפה. מבחוץ היא נראית כספינת אור ובעצם היא נותנת אפשרות מוחשית להיות חלק מעולמם של העיוורים בחשיכה המחייבת מיקוד בחושי הטעם והריח. בסיום ההופעה עדינה טל מספרת על החזון והמוטיבציה העתידיים של אנשי "נא לגעת": "עבורנו זו רק ההתחלה. אנחנו נמצאים במקום שבו אנו מעוניינים להוביל שינוי. אנחנו מאמינים שלא רק שאפשר, אלא שצריך לשנות מציאות. כל בני האדם שווים ושונים וזו זכות לקבל משחקנים עיוורים-חירשים או ממלצרים חירשים, או ממלצרים עיוורים", אמרה ופנתה אל הקהל בבקשה להיות שגרירים של המקום: "אנחנו רוצים להיות כמו המספרה של יורי", היא מתייחסת לאחת הסצנות בהצגה, "שיתקשרו אלינו ויבקשו להזמין מקום ואנחנו נאמר `בטח! אפשר ב- 11 במאי 2014!`, אנחנו עוד לא שם במסע הזה, ובינתיים אתם מוזמנים לגשת ולתקשר עם השחקנים והמלצרים – כי לא על הלחם לבדו אנו חיים!".
"לא על הלחם לבד" מציגה מדי שבוע בימים ראשון, שלישי וחמישי ב- 20:30 בבית "נא לגעת". טל`: 03-6330808 עולמם הפנימי של חרשים-עיוורים ביציאה מההצגה "לא על הלחם לבדו" של קבוצת התיאטרון "נא לגעת – במה לחרשים-עיוורים", הרגשתי שהקהל חייב לעצמו לבוא ולצפות בהצגה של הקבוצה, ולפחות פעם אחת בחיים להיכנס לעולמם הפנימי של אנשים שבעבורנו, פלא שהם בכלל מתקשרים. חרשים-עיוורים חיים בעולם חושי שונה מכל מה שאנחנו מכירים, עולם של דממה ומקצבים שאינם נשמעים אך הופכים למוחשיים, עולם ללא צבעים, צורות ודימויים ודאיים, ובכל זאת זה עולם עשיר ברגשות ובתחושות שמוצאים את ביטויים על הבמה הזו. ניכר כי בעבור 11 השחקנים המרכיבים את אנסמבל התיאטרון הכה ייחודי הזה, זו חוויה שהם לא היו מחליפים בשום חוויה אחרת. עבור בת שבע רבנסרי, אישה יפה בשנות ה-30 המאוחרות לחייה, שהתעוורה בגיל צעיר לאחר שנולדה חירשת, העמידה על הבמה וההופעה היא דרך ביטוי עוצמתית, והמחמאות שקיבלה מקהל הצופים שסבב אותה בתום ההצגה רק החצינו עוד יותר את אישיותה הבימתית. "הקשר שלי לבמה חזק", אמרה בחיוך שובה לב, כשהיא יוצרת באצבעותיה שני עיגולים, מעין טבעות הקשורות זו לזו בקשר בלתי מנותק, "כשאני עולה לבמה, אני שמה הכל מאחורי", רבנסרי משתפת אותי בחוויותיה בסיוע המתורגמנית שלה לשפת הסימנים המתקשרת אתה תוך שהיא אוחזת בידה – הלא היא אינה רואה ואף אינה שומעת. לאחר חזרות ארוכות ומפרכות ודרך לא קצרה שעברו שחקני ואנשי הבית הזה חגג השבוע הצוות של "נא לגעת" את הצגת ה- 100 של "לא על הלחם לבדו" במרכז "נא לגעת" הנמצא בנמל יפו. מסגרת ההצגה היא אפיית לחם על הבמה ויצירת מטבלים, ובמהלכה שלובות תמונות בימתיות מרהיבות ומוזיקה, עד לשלב האחרון שבו הקהל מוזמן לעלות לבמה ולהכיר את השחקנים, תוך כדי ארוחת הטעימות. באחת הסצנות המרגשות מספר רפי אקוע על בדידות עזה של יום חופש ביום חורפי וקר. תיאור הבדידות הכה מוחשי שהוא מציג בפני הקהל מצמרר ועמוק, וכל אחד מקהל הצופים יכול למצוא עצמו בתוכו במידה כזו או אחרת. כאשר זוג חברים הגיעו לבקר את אקוע הם גאלו אותו מבדידותו כשיצאו לטיול שהסתיים במטח גשם עז. עבור אקוע הגשם הוא עוד סוג של מגע, שלו הוא וכל אחד מחברי הקבוצה משוועים. גניה שטנסקי, שעלתה מרוסיה, מספרת על חוויית ההכרות שלה עם האחיין החדש שנולד לה זמן קצר לאחר שהתעוורה. בסצנה אחרת נישאים שטנסקי וחבר נוסף באנסמבל, במהלך הסצנה היא מנגנת לו שיר יפיפה באורגן, נעימה שלמדה כשהייתה "רק" כבדת שמיעה. היא מנחה את "בן זוגה" החדש שיניח את ידו על האורגן וכך "ישמע" את הצלילים שהיא מפיקה. בין הסצנות הבימתיות ניתן למצוא סצנות של הומור, פנטזיה וחלום, ואף סצנות שיש בהן אלמנטים של סלפסטיק, שמפליא לבצע השחקן יורי טברדובסקי. אנשי המרכז – השחקנים ואף המלצרים החירשים בקפה קפיש (קפה המופעל במרכז על ידי מלצרים חרשים), אינם מוצגים כמסכנים - הדימוי המרכזי שאנו מייחסים בדרך כלל לאלו שאחד או יותר מחושיהם נפגעו. אך על הבמה ובמרכז כולו, הקהל נוכח לדעת כי אלו הם אנשים בעלי עוצמות ויכולות בלתי נתפסות בעבורנו לתקשור ולהבנה עם הסביבה. את חברי הקבוצה מלווים באופן צמוד מתורגמנים המסייעים לשחקנים בכל אחד משלבי המופע – החל בתנועה על הבמה, דרך העמידה עליה וכלה בתרגום דו-כיווני. אחד המתורגמנים הוא בן לאם ואב חירשים-עיוורים ואח לשני אחים חירשים-עיוורים אף הם. הוא ואח נוסף נולדו בריאים ולמעשה היה עליו ללמוד את שפת החירשים-עיוורים, ממש מאותה סיבה שאנו לומדים עברית – עבורו זוהי שפת אם. מאות האורחים בקהל האוהד, ניגשו לבמה בסיום ההצגה והחמיאו לשחקנים. ביניהם אישה כבת 56 אשר באה עם קבוצה של 16 חברים וציינה בפני בת שבע רבנסרי כי היא חוגגת את יום הולדתה יחד איתם, ממש כשם חוגגים את 100 ההצגות. מובילים שינוי על בניית המופע ובימויו מופקדת עדינה טל, שליוותה את השחקנים בחזרות המפרכות, עד שהובילו לתוצאה שאליה חתרה. "ההצגה עלתה בדצמבר 2007", היא משחזרת, "מאז אנו מציגים בכל שבוע שלוש הצגות. אף אחד מ- 11 השחקנים לא הפסיד אפילו הצגה או חזרה אחת. הם באו חולים, עלו על הבמה והנס קרה. יחד עם קבוצת המתורגמנים נסענו מסביב לעולם", היא מספרת על הקבוצה הייחודית שהיא מובילה, שאין שנייה לה כקבוצת תיאטרון מקצועי של חירשים עיוורים ברחבי העולם. "עבדנו על ההצגה שנתיים. כדי לעבוד על התזמונים והמיקומים כל שחקן שם את הראש שלו על הרצפה והקשיב לחברים שלו" אומרת טל, "צמד המילים שהשתמשתי בו הכי הרבה היה `עוד פעם!`, `עוד פעם!`. במהלך החזרות גניה אמרה לי `בחיים לא חשבתי שאתחתן 50 פעם ביום`. אלו השחקנים שלנו, הם עבדו בריכוז ובעבודה רצינית ומאומצת". המעטפת של "מרכז לא לגעת" עושה פלאים. עיצוב המרכז שובה את הלב ומקל על הקהל להתחבר לחוויה בחדווה ובאהדה. הבניין ששימש בעבר כהאנגר ברציף העלייה השנייה בנמל, ובשנים האחרונות היה רק שלד חשוף, מעוצב בקפידה בסטנדרטים גבוהים. הקומפלקס הייחודי של המרכז מכיל אולם תיאטרון בסטנדרט גבוה (אומנם קיץ, אך בכל זאת ראיתי גרדרובה!), את בית הקפה קפיש וגם מסעדת בלאק אאוט, מסעדת החושך הממוקמת בלב חלל בית הקפה. מבחוץ היא נראית כספינת אור ובעצם היא נותנת אפשרות מוחשית להיות חלק מעולמם של העיוורים בחשיכה המחייבת מיקוד בחושי הטעם והריח. בסיום ההופעה עדינה טל מספרת על החזון והמוטיבציה העתידיים של אנשי "נא לגעת": "עבורנו זו רק ההתחלה. אנחנו נמצאים במקום שבו אנו מעוניינים להוביל שינוי. אנחנו מאמינים שלא רק שאפשר, אלא שצריך לשנות מציאות. כל בני האדם שווים ושונים וזו זכות לקבל משחקנים עיוורים-חירשים או ממלצרים חירשים, או ממלצרים עיוורים", אמרה ופנתה אל הקהל בבקשה להיות שגרירים של המקום: "אנחנו רוצים להיות כמו המספרה של יורי", היא מתייחסת לאחת הסצנות בהצגה, "שיתקשרו אלינו ויבקשו להזמין מקום ואנחנו נאמר `בטח! אפשר ב- 11 במאי 2014!`, אנחנו עוד לא שם במסע הזה, ובינתיים אתם מוזמנים לגשת ולתקשר עם השחקנים והמלצרים – כי לא על הלחם לבדו אנו חיים!".