אני אותו הדבר כמוך...גם אני בן אדם סגור ולא אומרת דברים וגם אני לא בכיתי שם הסתובבתי במחנות וראיתי את הדברים והבנתי מה קרה וכמה כאב היה שם ולא בכיתי והדחקתי-זה נכון כל אחד מתמודד אחרת יש כאלה שבוכים יש כאלה שלא.
נושא ההדחקה וכביכול אי ההתרשמות עלה כבר כמה פעמים. מתברר שגם אלה שלא בכו ושכביכול לא חשו דבר בזמן המסע - הדברים עולים אצלם לפעמים חודשים אחרי המסע ואז צפות כל התחושות.
היה לי מאוד קשה להתחבר לכל הסיטואציה הזאת. יצאנו 88 מביה"ס, כך שהמסע לפעמים היה נראה לי כמו טיול שנתי. בקבוצה שהייתי בה היינו 31 ! לא היו לנו רגעים לבד, וגם אם היו- זה היה לזמן קצר. לי אישית, היה חסר במסע עצמו את הרגעים האלה לבד. היה לי רגע אחד לבד שהסתובבתי - זה היה באושוויץ- וזה הרגע שהכי זכור לי מהמסע.
לא ייראה כמו טיול בית ספרי. לגבי הצורך להיות לבד אני מניח שזה עניין אינדיווידואלי. כל אחד חש אחרת. יש כאלה שמתבודדים בנסיעות באוטובוס ואחרים קשה להם יותר. אני מקווה שלמרות מה שכתבת הרי המסע הועיל ותרם.
ובכל מקום שהיינו הייתה כל המשלחת של 140 בנות,היה טוב שהיינו ביחד(לפי דעתי)זה עזר לי. אני דווקא הכי זוכרת את הרגעים שהייתי ביחד עם הבנות,זה נתן לי כוח להתמודד עם הדברים,במיוחד ביום האחרון במיידאנק.
