אפשר לספר סיפור אישי?
פעם, הייתי ב... לא, לא באומן. ב"בלויה צרקוב" (=כנסיה לבנה) [אולי אני מתבלבלת בשם? כשתחזרו מאומן, תספרו לי] - זה יוצא תחנה אחת של הרכבת לפני אומן, אם נוסעים מקייב. הגענו לשם לא-משנה-למה, ומצאנו את עצמינו תקועים יום שלם בכפר פצפון, בשלג, שני אנשים, נראים כמו לא מקומיים (כמה מוזר!), לא לגמרי ערוכים למקום, למזג האוויר, לכלום. התחלנו מלחפש מקום לשבת, רצוי מחומם. מצאנו מין פאב במרתף, שתינו משהו, התחממנו בנר שהאיר את השולחן שלנו (אור חשמל לא היה...), ואז יצאנו לתור את המקום. מה נעשה? יצאנו לחפש את בית הקברות היהודי. הייתי עם בחור משהו-"לש, מדריך בנוער העובד. סתם לפרוטוקול. הלכנו ככה ברחוב, ניסינו להסתכל על אנשים - אמרנו - בטח יש פה יהודים, בטח נזהה אותם. כלום. שאלנו בנאדם-שניים ברחוב, ומישהי אמרה "כן, כשהיינו בבית ספר, היינו הולכים לנקות ...". חיפשנו לפי ההסבר. (הכל בשלג, יום לא כל כך קר, יחסית, אבל הרגליים היו קפואות). מצאנו קבר אחים, שהיה ככל הנראה ה"ימה" - בור המקומי (מישהו צריך פירוש? משיטות הרצח של השואה). הוא היה מעבר לפלג קטנטן, נגיד ברוחב של חצי מטר. מעברו השני של הפלג היו בתים. במרחק של - אולי - 5-10 מטר מהקבר. אתה חושב על כל ה"לא ידענו". הבתים האלה, הקרובים, הם צריפונים מתפוררים ישנים. לא היה לנו ספק שהם עמדו שם בזמן המלחמה. לא היה ספק שמי שגר שם היה עד. קדיש לא נאמר במעמד זה. חזרנו לכוון הכפר (עיירה, אבל מהזווית הזו, היו בתים כפריים), ואני לא זוכרת מי ולמה, נכנסנו לבית שראינו. החלפנו כמה מילים, לא קיבלנו כוס תה, הילדה קיבלה משותפי למסע סוכריה, וכשהרגשנו טוב שאלנו אם יש יהודים בעיר. אמרו לנו שיש אחת רעיה, מוכרת שמרים בשוק. היינו בשוק בתחילת הסיבוב, וזכרתי שראיתי אחת כזו. חזרנו לחפש אותה. בשוק, שאלנו על רעיה שמוכרת שמרים. מיד הבינו אותנו: "היהודיה?". "כן, כן! היא!", ובחור צעיר התנדב להראות לנו איפה היא גרה. עלינו לביתה (מבוהלים מעט, לך תדע לאן יקח אותך מקומי צעיר, אנחנו תיירים חסרי ישע...), נכנסנו, הצגנו את עצמינו - "אנחנו מישראל". אני חושבת על זה עכשיו - תמים. תמים כל כך. קיבלו אותנו נהדר. הם היו כבר "על המזוודות" (האם זה ביטוי עברי או רוסי?). הם היו המשפחה היהודיה האחרונה בעיירה. כל השאר כבר עלו, והם חיכו ל-אני לא זוכרת-מה. כל רכושם היה מסודר בערמות קטנות סביב הקירות של הבית. הושיבו אותנו לבורשטש. אז הרגשתי שזה משהו מאוד חזק: להיות בבית של המשפחה היהודית האחרונה בכפר (בית הכנסת, ד"א, הפך לתחנת משטרה). עכשיו, מהמרחק אולי, בכלל לא ברורה לי ההתרגשות. זהו. תודה שקראתם. זה מה שעולה בראשי כשאני רואה "אומן" > אני לא מגיהה, כי אז אני אולי לא אשלח
סליחה. < [הסיפור הבא - השלטים ביידיש בבירָאבידז´אן]
פעם, הייתי ב... לא, לא באומן. ב"בלויה צרקוב" (=כנסיה לבנה) [אולי אני מתבלבלת בשם? כשתחזרו מאומן, תספרו לי] - זה יוצא תחנה אחת של הרכבת לפני אומן, אם נוסעים מקייב. הגענו לשם לא-משנה-למה, ומצאנו את עצמינו תקועים יום שלם בכפר פצפון, בשלג, שני אנשים, נראים כמו לא מקומיים (כמה מוזר!), לא לגמרי ערוכים למקום, למזג האוויר, לכלום. התחלנו מלחפש מקום לשבת, רצוי מחומם. מצאנו מין פאב במרתף, שתינו משהו, התחממנו בנר שהאיר את השולחן שלנו (אור חשמל לא היה...), ואז יצאנו לתור את המקום. מה נעשה? יצאנו לחפש את בית הקברות היהודי. הייתי עם בחור משהו-"לש, מדריך בנוער העובד. סתם לפרוטוקול. הלכנו ככה ברחוב, ניסינו להסתכל על אנשים - אמרנו - בטח יש פה יהודים, בטח נזהה אותם. כלום. שאלנו בנאדם-שניים ברחוב, ומישהי אמרה "כן, כשהיינו בבית ספר, היינו הולכים לנקות ...". חיפשנו לפי ההסבר. (הכל בשלג, יום לא כל כך קר, יחסית, אבל הרגליים היו קפואות). מצאנו קבר אחים, שהיה ככל הנראה ה"ימה" - בור המקומי (מישהו צריך פירוש? משיטות הרצח של השואה). הוא היה מעבר לפלג קטנטן, נגיד ברוחב של חצי מטר. מעברו השני של הפלג היו בתים. במרחק של - אולי - 5-10 מטר מהקבר. אתה חושב על כל ה"לא ידענו". הבתים האלה, הקרובים, הם צריפונים מתפוררים ישנים. לא היה לנו ספק שהם עמדו שם בזמן המלחמה. לא היה ספק שמי שגר שם היה עד. קדיש לא נאמר במעמד זה. חזרנו לכוון הכפר (עיירה, אבל מהזווית הזו, היו בתים כפריים), ואני לא זוכרת מי ולמה, נכנסנו לבית שראינו. החלפנו כמה מילים, לא קיבלנו כוס תה, הילדה קיבלה משותפי למסע סוכריה, וכשהרגשנו טוב שאלנו אם יש יהודים בעיר. אמרו לנו שיש אחת רעיה, מוכרת שמרים בשוק. היינו בשוק בתחילת הסיבוב, וזכרתי שראיתי אחת כזו. חזרנו לחפש אותה. בשוק, שאלנו על רעיה שמוכרת שמרים. מיד הבינו אותנו: "היהודיה?". "כן, כן! היא!", ובחור צעיר התנדב להראות לנו איפה היא גרה. עלינו לביתה (מבוהלים מעט, לך תדע לאן יקח אותך מקומי צעיר, אנחנו תיירים חסרי ישע...), נכנסנו, הצגנו את עצמינו - "אנחנו מישראל". אני חושבת על זה עכשיו - תמים. תמים כל כך. קיבלו אותנו נהדר. הם היו כבר "על המזוודות" (האם זה ביטוי עברי או רוסי?). הם היו המשפחה היהודיה האחרונה בעיירה. כל השאר כבר עלו, והם חיכו ל-אני לא זוכרת-מה. כל רכושם היה מסודר בערמות קטנות סביב הקירות של הבית. הושיבו אותנו לבורשטש. אז הרגשתי שזה משהו מאוד חזק: להיות בבית של המשפחה היהודית האחרונה בכפר (בית הכנסת, ד"א, הפך לתחנת משטרה). עכשיו, מהמרחק אולי, בכלל לא ברורה לי ההתרגשות. זהו. תודה שקראתם. זה מה שעולה בראשי כשאני רואה "אומן" > אני לא מגיהה, כי אז אני אולי לא אשלח