באוטובוס
עליתי על האוטובוס, ישבתי בקצה, זאת לא אני שרוצה להתרחק, פשוט הלב רוצה. ישבתי בסוף האוטובוס, נשמתי לרווחה, ואז פתאום שמתי לב: אויש, אני בוכה!!!
מיד ניגבתי עם היד את הדמעות, שלא יראו, זאת לא אני שרוצה להסתיר, זה הלב- זה הוא, זה הוא!
אני חושבת שהוא פוחד מקריבה ומפינוק, אע"פ שהוא צריך את זה, כי הוא כבר די חנוק. האוטובוס נסע לו, כאילו כלום לא קרה, אבל הלב נסע לכיוון אחר, הוא הרגיש נורא. אז כבר היה קשה לי, קשה על באמת, ועוד דמעה זלגה לי (היה קשה להשתלט
). רציתי רק לצעוק בקול
: זאת לא אני, זה ה-
! אך האנשים באוטובוס לא ראו שעצוב לי וכואב. כל אחד עשה את שלו, לא שמו לב לגרון החנוק, כי לכל אחד יש עניין וכל אחד עסוק!!! אבל הלב שלי בכה וגם אניב כיתי, וכל חצי שניה בערך את הדמעות מחיתי. רציתי להפסיק, נמאס לבכות, די! אבל זה היה קשה, קשה מאוד, קשה מדי. האוטובוס המשיך ליסוע, עלו-ירדו נוסעים, ואני יושבת בקצה, במקום שלא רואים. רוצה לקום, למצוא מקום בספסל מרכזי, אך הלב הוא שפועל והוא לא מרשה לי. הוא מדחיק, הוא מכחיש, הוא פוחד להתקרב, ואני מרגישה כ"כ קטנה בנוגע לעניינים בלב. הלב הוא זה שאותי מנחה, אומר לי מה לעשות, והאוטובוס ממשיך ליסוע בסיבובים ובפרסות. מסתכלת בחלון, הכל אותו דבר, שומדבר מיוחד, הכל רגיל, אבל מוזר. מביטה סתם כך, בוהה- יותר נכון ורואה את השתקפותי מעבר לחלון. הלב נותן פקודה: "הזיזי את הראש! קדימה, הזיזי! אני סופר עד שלוש!", אבל אני בזאת ברוב קולות מחליטה: "את ראשי מן החלון אינני מסיטה!
אני צריכה להתגבר, הלב לא תמיד קובע, אני יותר חזקה", את עצמי מנסה לשכנע. "הגוף שלי ללב לא יהיה יותר שפוט! כי אני צריכה לאהוב ת´השתקפות!"
עברו שלוש שניות ואני עוד מביטה, קשה להאמין: לא הפרתי את ההחלטה! התגברתי על הלב! אז למה אני עוד בוכה
אה... הפעם, האמת, אלו דמעות של שימחה.
אני מקווה שהבנתם מה הכוונה בשיר. מאחלת לכולכם שתאהבו את השתקפותכם מבעד לחלון, כי יש כ"כ הרבה מה לאהוב!!!
אוהפפפת 
עדי
עליתי על האוטובוס, ישבתי בקצה, זאת לא אני שרוצה להתרחק, פשוט הלב רוצה. ישבתי בסוף האוטובוס, נשמתי לרווחה, ואז פתאום שמתי לב: אויש, אני בוכה!!!
עדי
