עוד אחת קשישה...
כשיתחילו הלימודים אני אהיה קרובה לגיל 28. 32 זה ממש לא סוף החיים, ובקשר לילדים, לדעתי את במצב הרבה יותר טוב משל שאר התלמידים הצעירים יותר שמי יודע אם יצליחו להקים משפחה ולהביא לעולם צאצאים במהלך הלימודים. אני מחזיקה בדעה שהילדים שלך יהיו ה-ר-ב-ה יותר מאושרים אם אמא שלהם תהיה מאושרת ומסופקת ממה שהיא עושה. זה גם ידוע שכיש הורים אקדמאים הילדים גדלים באווירה אינטילגנטית הרבה יותר ועם הרבה יותר שאיפות להגשים את עצמם, יש להם מודל מעולה לחיקוי! ולא חסרות משפחות שיש בהן כבר מליון דורות של רופאים... כשמרבית תלמידי הרפואה יסיימו את לימודיהם תתחיל ההתלמדות, שבה השעות הרבה יותר גרועות, לא קבועות ושוחקות. גם אז יהיה להם קשה להקים משפחה. בזמן הלימודים יש שעות פחות או יותר סבירות כך שלדעתי נשאר מספיק זמן למשפחה וכולם יוצאים נשכרים מהאושר וההשקעה שלך. אני יוצאת מתוך הנחה שאת כבר די מאורגנת בחיים מבחינה כלכלית, וכמובן שיש לך תמיכה מהסביבה הקרובה, זה הכרחי כדי לעמוד במה שצפוי לך, אם תחליטי ללכת בדרך הזו. בנוגע לציונים - את אומרת שהפסיכומטרי שלך גבוה, אז אני מקווה שהוא גבוה מאוד, כי מתחת ל-750 קשה להתקבל באופן ודאי עם כל ממוצע בגרויות ויש כמובן גם את הראיונות שהשנה הפכו להיות גורם מכריע בכל האוניברסיטאות. כמו כן שימי לב שהפסיכומטרי שלך בתוקף - עד כמה שאני יודעת בטכניון הוא תקף ל-7 שנים ובשאר האוניברסיטאות ל-10 שנים. בגילאים האלה יש לכך הרבה משמעות, אני יודעת, לפסיכומטרי שלי כבר לא נשאר הרבה זמן, ואחרי שמוציאים פעם אחת ציון גבוה מאוד קשה לשכנע את עצמך לעשות שוב... ואף אחד לא מבטיח לך שתקבלי שוב ציון גבוה... אם לא הייתי מתקבלת השנה היתה לי ההתלבטות הזו. בקשר לבגרויות - קל מאוד לשפר אותן, במיוחד אם את עושה את הקורסים הכי טובים שאפשר ומבררת טוב טוב מי ילמד אותך ומבקשת המלצות (אם תצטרכי אשמח להמליץ), וכמובן תשקיעי בלימודים כמה שצריך. את הקורסים יש גם בבקרים וגם בערבים, כך שאפשר לשלב אותם בקלות עם עבודה ומשפחה (מנסיון!). הכל תלוי בכמה מוטיבציה יש לך. לדעתי שיפור בגרויות הוא האופציה היחידה שנותנת סיכוי ממשי - הציונים מתאימים לכל האוניברסיטאות, בניגוד למכינות שהרבה כבר נפגעו מהן, וגם לימודים אקדמאים אחרים מהווים חלופה מאוד עלובה לבגרויות. לימודים אקדמאים קשים באלף רמות ממה שנדרש בבגרויות, ולכן קשה להוציא בהם את הציונים המטורפים שצריך כדי להתקבל איתם, וכמו כן יש לך מאות מתחרים כל שנה כך שמה שקרה לי יכול לקרות גם לך - מתוך פקולטה של מאות תלמידים בביולוגיה שנה א' בת"א כמחצית רצו ללמוד רפואה ואולי אחד או שניים התקבלו. אם היית יכולה לעמוד כלכלית בלימודים בחו"ל אני בטוחה שהיית כבר עושה את זה. זה גם לא פשוט להעביר את כל המשפחה לחו"ל, במיוחד אם הבעל כבר מבוסס בעבודה כלשהי בארץ. אבל האמת היא שנראה לי מדכא הרבה יותר ללמוד בחו"ל כשעדיין אין לך בכלל משפחה וילדים... זה לקח לי כמה שנים לשפר את כל תעודת הבגרות כמעט (לא היתה ברירה) אבל בסוף זה נגמר, ומצבי לא שונה משלך בהרבה ובכל התקופה הזו ידעתי בוודאות שלא אהיה מאושרת בשום מקצוע אחר אז אני חייבת להמשיך לנסות. אם זה מה שאת רוצה לעשות אל תוותרי, הגיל והמשפחה הם לדעתי יתרונות עצומים - מבעלך ומילדייך תקבלי את התמיכה הכי טובה בעולם והגיל שלך מאפשר לך לקחת החלטות יותר מושכלות - את כבר יודעת בשלב הזה מה מתאים לך. לא חסרים צעירים שהתחילו ואפילו סיימו ללמוד ועכשיו תקועים בעבודה שהם שונאים ומפחדים לעזוב, או עוזבים וצריכים להתחיל הכל מחדש. בקיצור, תכנסי לבית חולים ותראי כמה רופאים יש שלא ממש מאושרים ממה שהם עושים וזה בהחלט ניכר באיכות עבודתם וביחסם לחולים. לא חסרים כאלה - את יכולה להיות אחרת. בהצלחה בדרך שתבחרי לך, ואל תתני לאף אחד להחליש אותך בדרך אל האושר!
