עוד ../images/Emo77.gif על נתינה ואהבה
גם את הקטע הבא, אני מצטטת מ"הבית שלנו" כאשר הוא נכתב בתגובה לדיון שעסק בקבלה, אהבה ונתינה.
אהלנים משפחה את הקטע המקסים הזה אני מצטטת מספר שאני קוראת כרגע,וממליצה עליו בחום. "אמנות האהבה" מאת אריך פרום, בהוצאת מחברות לספרות.
האהבה היא פעילות, לא תוצא סביל. טורחים למענה ולא "נופלים לתוכה". בדרך הכללית ביותר נוכל לתאר את האופי הפעיל של האהבה אם נאמר שהאהבה היא בראש ובראשונה נתינה, ולא קבלה מהי נתינה? אמנם התשובה לשאלה זו נראית פשוטה, אבל באמת היא מורכבת מאוד ורבת משמעויות. אי-הבנה הנפוצה ביותר היא זו המניחה כי הנותן "מוותר" על משהו, מונע מעצמו משהו, מקריב. האדם שאופיו לא התפתח מעבר לשלב שבו הוא נוטה לקבל, לנצל או לאגור, חווה בדרך זו את מעשה הנתינה. האופי השיווקי מוכן לתת, אבל רק בתמורה לקבלה ; אם ייתן בלי לקבל ירגיש מרומה. בני אדם נטייתם העיקרית היא מהסוג הלא-יצרני והלא-פורה מרגישים את הנתינה כהתרוששות. רוב בני האדם הנמנים עם הסוג הזה מסרבים לפיכך לתת. אחרים מציגים את הנתינה כמידה טובה במובן של הקרבת קורבן. הם מרגישים כי רק משום שכואב לתת, צריך לתת: המידה הטובה של הנתינה נמצאת מבחינתם בעצם פעולת הקבלה של הקורבן. בשבילם, הערך שמוטב לתת מאשר לקבל פירושו שמוטב לסבול ממחסור מלחוות שמחה.
בעיניו של בעל האופי היצרני, לנתינה יש משמעות שונה לגמרי. הנתינה היא הביטוי הנעלה ביותר ליכולת, לכוח. בעצם מעשה הנתינה אני חש את כוחי, את עושרי ואת עוצמתי. חוויה זו של חיוניות ויכולת מוגברת ממלאת אותי שמחה. אני חווה את עצמי כשופע וגדוש, כמעניק, כחי, ולפיכך כמלא שמחה. הנתינה משמחת יותר מהקבלה, לא משום שיש בה קיפוח, אלא משום שבמעשה הנתינה נמצא הביטוי לחיוניות שלי.
לא קשה לעמוד על מידת תוקפו של העיקרון הזה אם נחיל אותו על תופעות שונות. הדוגמה הבסיסית ביותר נמצאת בתחום המין. שיא הפסגה בתפקודו המיני של הגבר מתמצה במעשה הנתינה. הגבר נותן את עצמו, את איבר המין שלו, לאישה. ברגע האורגזמה הוא נותן לה את זרעו. אין הוא יכול שלא לתת לה אותו. אם אינו יכול, הוא חסר כוח גברא. אצל האישה התהליך אינו שונה, אם כי הוא מורכב יותר. גם היא נותנת את עצמה, היא פותחת את השערים למרכז הנשי שבה, במעשה הקבלה, היא נותנת. אם אינה מסוגלת למעשה הנתינה הזה, אם היא יכולה לקבל בלבד, היא פריג´ידית. מעשה הנתינה חוזר ונשנה אצלה, לא בתפקידה כמאהבת, אלא בתפקידה כאם. היא נותנת מעצמה לילד הצומח בתוכה, היא נותנת את חלבה לתינוק, היא נותנת לו את חום גופה. ההימנעות מהנתינה תגרום כאב.
בתחום הדברים החומריים, לתת משמע להיות עשיר. לא מי שיש לו הוא עשיר, אלא מי שמרבה לתת. האוגר והצובר, החרד שמא יאבד משהו הוא העני, המרושש, מבחינה פסיכולוגית, גם אם יש לו הרבה. כל מי שמסוגל לתת מעצמו הוא העשיר. הוא חי את עצמו כמי שיכול להציע את עצמו לאחרים. רק מי שמשולל את כל הדברים שהם מעבר לצורכי הקיום ההכרחיים ביותר, לא יוכל ליהנות ממעשה המתן החומרי. אבל הניסיון היומיומי מראה כי מה שאדם מחשיב כצרכים מזעריים תלוי במידה רבה באופיו לא פחות ממה שהוא תלוי בקניינים הממשיים שלו. ידוע שהעניים מוכנים לתת יותר מן העשירים. ובכל זאת, עוני מעבר לנקודה מסוימת עלול למנוע את אפשרות הנתינה והוא משפיל כל כך, לא רק בגלל הסבל שהוא גורם ישירות, אלא בגלל העובדה שהוא שולל מהעני את שמחת הנתינה.
אולם תחום הנתינה המעניין ביותר אינו תחום הדברים החומריים, אלא מצוי בספירה המיוחדת לאדם. מה נותן אדם אחד לחברו? הוא נותן מעצמו, מהיקר לו ביותר, הוא נותן מחייו. אין זה אומר בהכרח שהוא מקריב את חייו למען זולתו - אלא שהוא נותן לו ממה שחי בתוכו, הוא נותן לו משמחתו, מתשומת לבו, מהבנתו, מידיעתו, מבדיחות דעתו, ומעיצבונו - מכל הביטויים והגילויים של מה שחי בקרבו. כשהוא נותן כך מחייו, הוא מעשיר את האדם האחר, הוא מעצים את תחושת החיים של האחר בהעצימו את תחושת החיים שלו עצמו. אין הוא נותן כדי לקבל, הנתינה עצמה היא שמחה גדולה. אבל כשהוא נותן, אין הוא יכול שלא להכניס משהו לתוך חייו של האחר, ומה שהוא מעורר לחיים חוזר ומוקרן אליו, בנתינה אמיתית הוא מקבל על כורחו את מה שמוחזר אליו. מן הנתינה משתמע שגם הזולת נעשה נותן ושניהם שותפים לשמחה המתעוררת בהם עקב מה שיצרו.
במעשה הנתינה נולד דבר מה, והשניים הנוגעים בדבר אסירי תודה על החיים שנולדו לשניהם. במה שנוגע לאהבה זה אומר בעיקר: האהבה היא כוח המוליד אהבה. אין-אונות היא חוסר היכולת להוליד אהבה. מחשבה זו קיבלה ביטוי יפה אצל מרקס: "תניח," הוא אומר, "אדם כאדם, ויחסו אל העולם הוא אנושי, ואז תוכל להמיר אהבה רק באהבה, אמון באמון, וכולי. אם תרצה ליהנות מאמנות, עליך להיות אדם שעבר הכשרה אמנותית, אם תרצה להשפיע על בני אדם אחרים, עליך להיות אדם שיש לו השפעה מעוררת ומקדמת על בני אדם אחרים. כל אחד מיחסיך אל האדם והטבע חייבים להיות ביטוי מפורש לחייך הממשיים, האישיים התואם את מושא רצונך. אם אתה אוהב בלי לעורר אהבה, כלומר, אם אהבתך אינה מולידה אהבה, אם באמצעות ביטוי חיים כאדם אוהב אינך עושה את עצמך לאדם אהוב, אז אהבתך חסרת אונים, אסון."
אבל רק באהבה נתינה פירושה קבלה. המורה לומד מפי תלמידיו, השחקן מקבל תמריץ מקהלו, הפסיכואנליטיקאי נרפא באמצעות המטופל שלו - בתנאי שאינם מתייחסים זה אל זה כאל אובייקט, אלא קשורים זה לזה בקשר אמיתי ובונה.
מיותר להדגיש את העובדה שהיכולת לאהוב כמעשה של נתינה תלויה בהתפתחות אופיו של האדם. תנאי מוקדם לכך הוא קיומה המכריע של נטייה אל החיובי והבונה נטייה זו מאפשרת לאדם להתגבר על תלותו, על הכל-יכולות הנרקיסיסטית שלו, על הרצון לנצל אחרים, או לאגור, ולסגל לעצמו אמונה בכוחותיו האנושיים, אומץ לבטוח בכוחותיו בהשגת מטרותיו. כאשר התכונות האלה חסרות, הוא חושש לתת את עצמו – כלומר לאהוב. חברים יקרים, אני אהבתי לאללה את הקטע הזה, ואתם?
בקישור המצורף, חלק גדול מהתגובות שהועלו בדיון בנושא ה
נתינה, קבלה ואהבה.
בקשר לזה אני כל הזמן מוצאת את עצמי ביחסים בהם אני נותנת כל הזמן ולא מקבלת כלום, או מקבלת מה שאני לא רוצה, וכשאני מבקשת מה שאני רוצה - הצד השני מתקפל (לא רק ביחסים זוגיים) ואני מרגישה כאילו מסתכלים עליי כעל האמא של כולם או משו. אמנם מתיחסים אלי כאל אדם חכם שאפשר לקבל ממנו עצות...... אבל חלס, גמני רוצה לקבל. כשאני מבקשת, אני מקבלת לשלוש דקות, ובד"כ מה שאני לא רוצה/צריכה (לא תמיד אמנם, לפעמים אני כן מקבלת) ובגדול - אני תמיד מגיעה ליחסים לא מאוזנים, לא שוויוניים, לא הדדיים וזה כואב לי. נכון. קשה לי לקבל. אבל למה זה שיש אנשים שהם נותנים ויחסית לא מי יודע מה מקבלים? אני גם רוצה לקבל כלומר... אני באמת שלא נותנת כדי לקבל אבל בגדול כלומר... בעולם, ולא בהכרח מהאדם הספצ' שאני נותנת לו - אני לא כ"כ מקבלת. אומרים שהנתינה צריכה להיות בלי לרצות בלי לבקש בלי לצפות... FINE אבל..... הלווווווו מה אתי? אז מה אני לא מבינה פה?
