אני חולק עליך
דין אהבה הוא לא כדין זעם. התאהבות היא תהליך ממושך לעומת זעם אשר יכול לקרות בין רגע. אמת היא שניתן להתאהב בין רגע, ואולם קשה להתייחס לזה כאל אהבה אלא כאל סוג של התלהבות רגעית (יהיה מי שיגיד שזה ההבדל בין אוהב למאוהב). ברור, לדעתי, כי ניתן לשלוט ברגש התאהבות רגעי, ולראייה אותו אדם שאראה בסיטואציה כלשהי ואחשוב לעצמי שהייתי מוכן להפוך עולמות כדי שיהיה איתי, תזכירי לי את זה יומיים אחרי זה וסביר להניח שזה כבר "פאסה" בעיני. התאהבות ממושכת לעומת זאת נטמעת היטב בנשמה שלנו, אני לא רואה סיבה לשלוט בה ולא ממש רואה דרך בריאה לשלוט בה. השיטות הפסיכולוגיות של הפניית כעס כלפי אדם שפגע בך הן אולי הדבר היחיד שבאמת יכול לעזור, אני אישית לא מאמין בהן, אלא אם כן מדובר בפגיעה ממשית. זעם לעומת זאת, הוא רגש שאנחנו מנסים לרסן את תוצאות הלוואי שלו, לא את קיומו. את יכול להיות בעלת זעם רב על אדם כלשהו ולא להגיב אליו או להראות לו זאת, ואת יודעת למה אני מתכוון. הרגש קיים, ההתנהגות המתלווה אליו, מרוסנת. הטיפול הפסיכולוגי עצמו, כמו גם הדתי והרוחני ינסה להבין את מהות הזעם אצל האדם המכה או האנש, ולפתור את המקור לזעם. כמו כן הוא ינסה ללמד אותו ריסון עצמי מהו. אבל אף אחת משיטות הטיפול האלה לא תנסה לחנך את האדם שזעם הוא רגש נשלט.