חשבתי על זה השבוע
אפילו יותר מחשבתי. אפשר להגיד התעסקתי. אני עכשיו מבינה את אבא שלי. כל שנה, באזכרה של סבא, יש את אותו ריטואל. אפשר להקליט את השיחות של האזכרה, וזה מדהים איך כולם מכירים את הטקסט בעל פה. אנשים באים, מתאספים בכניסה, נשיקה פולנית באויר ו"מה נשמע" ו"מה חדש" ו"זה לא בסדר שאנחנו נפגשים רק כאן" ו"חייבים לארגן איזו שבת שנפגש כולם ביחד". ככה זה כל שנה. וכל שנה אבא שלי חוטף קריזה ומתחיל להתווכח עם סבתא שלי, ש"בשנה הבאה אני לא מגיע, אני אומר לך כבר עכשיו", וסבתא עושה לו שששש ולא נעים ככה לריב בבית קברות ואבא שלי אומר "אני כאן רק כי אני מכבד אותך ואוהב אותך", וסבתא אומרת "אני יודעת" ואז כולם שותקים. ואחרי שעושים ביקור אצל סבא הולכים גם לסבא השני ולסבתא ולעוד סבתא ולהוא שברח איתם לארץ וגידלו אותו כמו בן משפחה עד לפני חמש שנים. הוא דווקא היה עיתונאי, אז זה בחלקה של "המגניבים", חלקת הסופרים והעיתונאים. אני דווקא אוהבת ללכת לחלקה הזו, יש שם מלא סיפורים על כל מצבה. אז ככה זה כל שנה, באים לאזכרה אחת ומבקרים עוד ארבעה קברים וכל שנה אבא מתעצבן וכולם מרגיעים אותו. ואז הוא אמר פעם "אני לא צריך את המקום הזה בשביל להזכר באבא שלי". יש לי אותו בפנים. ואני כל שנה הייתי מחבקת אותו ומרגיעה. ואומרת "תעזוב, אבא, חצי שעה פעם בשנה, מה אתה מתעצבן". ועכשיו הנה פעם ראשונה אזכרה לאחותי. וציטטת שם, מיכל, ש"הכאב אינו נחלש והגעגוע אינו נחלש והצורך להמשיך ולקיים את המת אינו חדל, אבל אין כבר כלים לשוניים או מחשבתיים לקיים אותו". אני לא מסכימה עם זה. זכרון קיים כל עוד שפה קיימת, ובפעם האחרונה שבדקתי, שפה זה אחלה כלי לשוני שבעולם, למרות שקשה לתרגם רגשות למילים. זה כואב. זה רע. זה עצוב. זה כל הסקאלה הזו של הרגשות "הרעים". אבל זה הרבה מעבר לזה. אבל זו כל השפה שיש לנו, ואולי בעצם לא צריך לחפש מילים חדשות או כלים לשוניים אחרים. כי זה כל מה שיש. שגם אם אני אחליט להמציא מילה נגיד קוזומרנה, שבתכלס אין לה שום הסבר, אבל נגיד שקוזומרנה זה המילה שמתארת את תחושת האבל+האובדן+הגעגוע+העצב+הכאב+הכעס+תחושת האין אונים, גם אז זה לא משנה. אני לא בטוחה שאני מובנת כל כך, אבל מה שאני מתכוונת להגיד זה שכשאני כועסת אני כועסת. כשאני עצובה, אני עצובה וכשכואב לי, אוהו איך שכואב לי. קוזומרנה זה הכל ביחד, בעצם, כי גם רגעים כאלה עולים לפעמים. אני לא צריכה כלים לשוניים לקיים את זכרה של אחותי. אתמול עשיתי סדר בבלאגן שלי בבית סופשוף ומצאתי תמונה שלה. זה גם סוג של זכרון. וכשאני מדברת עליה עם חברה שלה, זה גם סוג של זכרון. וכשאני חושבת עליה ומתחילה לבכות, אני זוכרת. ובלילה חלמתי עליה עוד פעם, אבל חלום סוריאליסטי לגמרי, זה גם כי אני זוכרת. וביום שלישי יש לי יומולדת ויהיה לי רע שלא תחגוג יחד איתי, כי ארגנתי לי אחלה מסיבה. כל שנה היא חוגגת איתי וקונה מתנה. וכרטיס ברכה. אז השנה לא יהיה ממנה כלום. גם לא חיבוק כזה שאני הכי מתגעגעת אליו. או לצחוק איתה ולספר לה כל מיני חדשות. אחותי מתה אבל השכול רק נולד. עוד מעט בן שנה. אני מקיימת את הזכרון שלה בתוכי. בשיחות. בלהציץ בתמונות. בלכתוב כאן. בלספר לכם עליה. בלכבד את ההורים שלי ולהגיע לאזכרה שלה ולנשק את הדודות האלה שאני כל כך לא סובלת. כי ביום הזה, אני אוותר על האגו שלי ואעשה את מה שצריך רק בגלל שלאחרים, שלא היו קרובים אליה כמוני, הצורך בלקיים את זכרה מתבטא גם בעלייה לקבר מלבד מחוות אחרות. סליחה על שהלאתי אתכם בטקבט לא ערוך, אבל אני מקווה בכל מקרה שאני מובנת. שבוע טוב, רויטל.
