אני חושבת שיש פה אלמנט תרבותי קטן.
לדעתי התרבות היפנית נוטה להדגיש יותר מה שאצלנו נקרא "מרחב שלילי". אתה יודע, תמונה מתחלקת לאובייקטים ולרקע, שהוא "המרחב השלילי". זה כמו התמונות האלה, שיכולות להיות שני פרצופים או גביע, תלוי את מה המוח שלך תופס בתור "מרחב חיובי" (האובייקט) ובתור "מרחב שלילי" (הרקע).
אז כבר נתקלתי כמה פעמים בהתייחסויות למרחב השלילי ביפן. גם כשלמדתי קליגרפיה, והמורה התייחס לא ליחס בין הקווים אלא לצורות שנוצרות ביניהן.
אתמול, למשל, במפגש היפנית, קראנו טקסט, והיה שם מינוח מעניין לצומת: 四つ角. כלומר, צומת שאנחנו במערב רואים כפלוס או צלב, ביפן רואים בתור ארבע הפינות של השדות שמסביבה...
מבחינה זו נראה לי שליפנים הרבה יותר קל "לראות" את המרווח בעיגול מאשר למישהו מהמערב. כלומר, הרבה יותר קל להסביר לפציינט ממוצע או ילד שנכנס למרפאה ביפן מה הוא אמור לחפש בעיגולים, מאשר לפציינט מערבי דומה.
ובישראל יש אוריינטציה הרבה יותר חזקה לכתב כסמלים - גם את הבחירות שלנו אנחנו עורכים באמצעות פתקים עם אותיות (כשבעולם משתמשים בטפסים עם שמות מלאים או בתמונות וכו').