בהקשר לפולמוס שהתעורר לאחרונה- [רובד עדין]
בפוסט הזה אני מבקשת להניח בצד את כל האבחנות דוברו והוקלדו בשבוע האחרון.
מבקשת מכם לחשוב על הילדים שלכם,בסיטואציה שהכי לא קל לחשוב עליה.חישבו על השנה הראשונה לחייהם.
זו תקופה שבה יצור אנוש הוא הכי חסר אונים,הכי זקוק לתמיכה מירבית בכל המובנים.לקבלת פנים מלאה במעשה וברגש. כשהוא מתרטב ומתלכלך כתוצאה מהפרשות טבעיות,אינו יודע אפילו להגיד לעצמו,לחשוב "תכף יבואו אלי ויעזרו לי" - מה שזקן סיעודי שאיננו סנילי כן יודע.תינוק קטן שאפוף בהפרשותיו- הכל רע לו,ואין לו שום אופק.כי תקווה יש בתוך מחשבה מילולית,ואילו לו אין עדיין יכולת סימבוליזציה."הם דווקא היו מאד נקיים בקבוצה"- אולי תגידו. אבל איזה מדורי גהינום הם עברו עד אז...ובלילות שלא בטוח שהיתה שמירה מהודקת....אנחנו פשוט לא יודעים.
התגובה שאני מקבלת כשאני משרטטת דברים אלה היא בדרך כלל "אויש אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה".אבל בעצם,אנחנו ממש חייבים כולנו להבין,שבתקופה שבה תינוק אמור להיות במצב של BLISS ,סוג של גן-עדן שבו הוא רק אומר 'ג'ק רובינסון' - וכבר אמא באה אליו,או אפילו רגע לפני האמירה נוכחותה המבורכת איתו,לעזרתו ולהקלתו ...כל זה אף בבית הילדים הטוב ביותר...היה באופן חלקי ביותר.בעצם הילדים שלנו בשנתם הראשונה יצאו למלחמת קיום והישרדות.רק שבדרך כלל יוצאים למלחמה חמושים,והם לא היו חמושים בשנתם הראשונה בכלום.בגיל מאוחר יותר נוצרת תחמושת של מילה ומחשבה ודימוי . וילד יכול להרגיע את עצמו במילים משלו....לעוף אל עולם דמיון שהוא בורא לתועלתו...לקוות לאחר כך טוב יותר....אבל כל אלה לא בשנתו הראשונה.פרט למקרים מיוחדים במינם,למשל של אמא אומנת שהתמסרה כמו אמא טבעית לכל עניין.אבל לא כל ילדינו זכו לכך.ישנן עדויות קליניות מיוחדות ,מטיפולי אורך בכלל,ומטיפולים של פוסט טראומטים בפרט [רובן שמעתי בימי עיון מקצועיים ולכן לא אביא תימוכין]- שהתקופה הראשונית הלא מילולית הזאת נחקקת,לפעמים במצב דיסוציאטיבי[כלומר מנותק מהנפש של היומיום,כדי שהאפקט האברסיבי לא יפריע לתיפקוד תקין].אולם בעיתות מיוחדות של לחץ ומצוקה,ילד יכול שוב לחוש טעם הישרדותי של עקה לחזור בזמן לאחור אל מה שלא יכול לתת לו מילים.
לפני כשש שנים הייתי עם בני בסדנה של השירות למען הילד ,ואז נחמה טל אמרה שהיא נאבקת לכך שיושוו תנאי הטיפולים בילדי אימוץ חו"ל לאלה שאומצו בארץ.לא הכל סודר ...ואריאנה מלמד פועלת לכך ביתר שאת.
ולו רק בגלל מה שתיארתי...אני חושבת ,אישית,שחשוב מאד לגבות את אריאנה.כי ילדינו יכולים להיראות טוב,להיות חמודים עד השמיים,ואף מצליחים בפועלם. בכל זאת כהורים הקרובים אל ילדינו לעיתים אנחנו נפגשים באיזה אי שקט לא מוגדר,משהו שקשה להגדיר וגם אין רצון לכתוב עליו בפורום,ועשוי להערכתי להיות קשור לאותה תקופה שאין לה מילים ,על רשמיה האברסיביים.
בהרצאה אחרונה שבה שמעתי על פוסט טראומה,המרצה דיבר על בחור מאומץ,שלא זכר כלום מתקופת בית הילדים. אך כשביקר שם...הריח ריחות עזים,של ליזול ושל ארוחת צהריים 'של בית תמחוי' כדבריו. הריחות המוכרים פרצו את מחסומי התודעה ואת כבלי הדיסוציאציה. הבחור נזכר בפרצוף מאיים של מטפלת אחת,ופרץ בבכי כמו שלא בכה בחייו.אחר כך נדרשה התערבות טיפולית מאסיבית.לדעתי חשוב מאד שכהורים אחראים ,לא נחכה לרגע מכונן כזה ,שנהיה רגישים לילדים שלנו,מעבר לכל תגית. שנזכור שהחום והאהבה שלנו אינם משכיחים את מה שנחרת ולא ניתן לשכחה מוחלטת ,מהתקופה שלא היינו שם בשבילם.
בפוסט הזה אני מבקשת להניח בצד את כל האבחנות דוברו והוקלדו בשבוע האחרון.
מבקשת מכם לחשוב על הילדים שלכם,בסיטואציה שהכי לא קל לחשוב עליה.חישבו על השנה הראשונה לחייהם.
זו תקופה שבה יצור אנוש הוא הכי חסר אונים,הכי זקוק לתמיכה מירבית בכל המובנים.לקבלת פנים מלאה במעשה וברגש. כשהוא מתרטב ומתלכלך כתוצאה מהפרשות טבעיות,אינו יודע אפילו להגיד לעצמו,לחשוב "תכף יבואו אלי ויעזרו לי" - מה שזקן סיעודי שאיננו סנילי כן יודע.תינוק קטן שאפוף בהפרשותיו- הכל רע לו,ואין לו שום אופק.כי תקווה יש בתוך מחשבה מילולית,ואילו לו אין עדיין יכולת סימבוליזציה."הם דווקא היו מאד נקיים בקבוצה"- אולי תגידו. אבל איזה מדורי גהינום הם עברו עד אז...ובלילות שלא בטוח שהיתה שמירה מהודקת....אנחנו פשוט לא יודעים.
התגובה שאני מקבלת כשאני משרטטת דברים אלה היא בדרך כלל "אויש אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה".אבל בעצם,אנחנו ממש חייבים כולנו להבין,שבתקופה שבה תינוק אמור להיות במצב של BLISS ,סוג של גן-עדן שבו הוא רק אומר 'ג'ק רובינסון' - וכבר אמא באה אליו,או אפילו רגע לפני האמירה נוכחותה המבורכת איתו,לעזרתו ולהקלתו ...כל זה אף בבית הילדים הטוב ביותר...היה באופן חלקי ביותר.בעצם הילדים שלנו בשנתם הראשונה יצאו למלחמת קיום והישרדות.רק שבדרך כלל יוצאים למלחמה חמושים,והם לא היו חמושים בשנתם הראשונה בכלום.בגיל מאוחר יותר נוצרת תחמושת של מילה ומחשבה ודימוי . וילד יכול להרגיע את עצמו במילים משלו....לעוף אל עולם דמיון שהוא בורא לתועלתו...לקוות לאחר כך טוב יותר....אבל כל אלה לא בשנתו הראשונה.פרט למקרים מיוחדים במינם,למשל של אמא אומנת שהתמסרה כמו אמא טבעית לכל עניין.אבל לא כל ילדינו זכו לכך.ישנן עדויות קליניות מיוחדות ,מטיפולי אורך בכלל,ומטיפולים של פוסט טראומטים בפרט [רובן שמעתי בימי עיון מקצועיים ולכן לא אביא תימוכין]- שהתקופה הראשונית הלא מילולית הזאת נחקקת,לפעמים במצב דיסוציאטיבי[כלומר מנותק מהנפש של היומיום,כדי שהאפקט האברסיבי לא יפריע לתיפקוד תקין].אולם בעיתות מיוחדות של לחץ ומצוקה,ילד יכול שוב לחוש טעם הישרדותי של עקה לחזור בזמן לאחור אל מה שלא יכול לתת לו מילים.
לפני כשש שנים הייתי עם בני בסדנה של השירות למען הילד ,ואז נחמה טל אמרה שהיא נאבקת לכך שיושוו תנאי הטיפולים בילדי אימוץ חו"ל לאלה שאומצו בארץ.לא הכל סודר ...ואריאנה מלמד פועלת לכך ביתר שאת.
ולו רק בגלל מה שתיארתי...אני חושבת ,אישית,שחשוב מאד לגבות את אריאנה.כי ילדינו יכולים להיראות טוב,להיות חמודים עד השמיים,ואף מצליחים בפועלם. בכל זאת כהורים הקרובים אל ילדינו לעיתים אנחנו נפגשים באיזה אי שקט לא מוגדר,משהו שקשה להגדיר וגם אין רצון לכתוב עליו בפורום,ועשוי להערכתי להיות קשור לאותה תקופה שאין לה מילים ,על רשמיה האברסיביים.
בהרצאה אחרונה שבה שמעתי על פוסט טראומה,המרצה דיבר על בחור מאומץ,שלא זכר כלום מתקופת בית הילדים. אך כשביקר שם...הריח ריחות עזים,של ליזול ושל ארוחת צהריים 'של בית תמחוי' כדבריו. הריחות המוכרים פרצו את מחסומי התודעה ואת כבלי הדיסוציאציה. הבחור נזכר בפרצוף מאיים של מטפלת אחת,ופרץ בבכי כמו שלא בכה בחייו.אחר כך נדרשה התערבות טיפולית מאסיבית.לדעתי חשוב מאד שכהורים אחראים ,לא נחכה לרגע מכונן כזה ,שנהיה רגישים לילדים שלנו,מעבר לכל תגית. שנזכור שהחום והאהבה שלנו אינם משכיחים את מה שנחרת ולא ניתן לשכחה מוחלטת ,מהתקופה שלא היינו שם בשבילם.
