בהקשר לפולמוס שהתעורר לאחרונה- [רובד עדין]

קאלה,תמיד יש תגובות של יש גם ויש גם

אבל אני לא רוצה לטשטש את הנאמר. הילדים שלנו ,אם לא היו אצל אומנת מיטיבה שהקדישה להם כמו אמא טבעית אלא בבית ילדים משנתם הראשונה,עברו סיטואציה קשה שממש לא הוכשרו אליה,כי כבני יומם לא היה להם שום כלי באמתחת להתמודד עם קשיים.התקופה ההיא היא תקופה חורתת חותם.ולדבר הזה הורים צריכים להיות ערים קשובים ורגישים. איך? עם האינטואיציות.אהבתי את המינוח של משתפרת,מאד מתאים פה.גם אם לא תמיד ייראה רלוונטי למה שהורים יאתרו בביטוי החיצוני - ראיתי לנכון להאיר זרקור.
 

fannyd

New member
יש כאן איזו נקודת מוצא של אידאליזציה של ההורות הטבעית

וככל שעוברות השנים אנחנו נחשפים יותר ויותר לסדקים במונומנט הזה. אולי כדאי לדבר במונחים של טיפול מיטיב, לוא דווקא במונחים של הורות טבעית.
 
מאד מסכימה. על פי רב הטיפול מגיל 0 [שלגביו אני מתייחסת] הוא

בכ"ז של ההורים הביולוגים.אכן השויתי לטיפול שהוא מיטיב של "אמא טובה דיה"[וויניקוט]
 

KallaGLP

New member
חייכנית, אולי אני מוזרה, אבל אני לא חושבת

שצריך להסביר להורים נורמטיביים (והורים אחרים, מהסוג הלא דואג והלא אכפתי כנראה מלכתחילה לא כותבים בפורום) להיות רגישים לילדים שלהם ולמצבם. אני בתור אמא שלא מבינה ברפואה, אם משהו נראה לי לא לגמרי בסדר עם מי מהילדים - הולכת לבירור אצל אנשי מקצוע ולא נחה עד שמגיעה לשורש העניין. זה נראה לי דבר מובן מאליו, בסיסי וטבעי שכל הורה שאוהב את ילדו אמור לעשות. זה נראה אפילו קצת מעליב להסביר להורים שזה התפקיד שלהם, כאילו אין להם מושג מה תפקידם.
 
קאלה

לא בדיוק כמו שאת מנסחת. לטעמי- יש פה תדר עדין הרבה יותר מאשר "כשיש חום צריך ללכת לרופא".
יש פה אמירה שלמה שלפני שהיינו בחיי ילדינו הם יצאו לא מוכנים ולא מחומשים ושלא ברצונם למלחמת קיום והישרדות שהשריטות שלה הן לא נראות אבל עם אפקט לטווח ארוך שלא תמיד בולט למרחוק.
 

KallaGLP

New member
חייכנית, אני חושבת שברור שלא מדובר על חום.

אני עדיין בדעה שאם משהו לחלוטין לא נראה ולא מורגש, לא ניתן לאבחן אותו ולטפל בו וגם סביר שאינו קיים, לפחות לא באותו שלב. אם וכאשר יצוץ - אז צריך לאבחן ולטפל. כל הורה לכל ילד שחש בבעיה הכי קטנה, בין אם פיזית ונפשית, צריך לעשות הכל כדי לאבחן ולטפל. לדעתי זה הדבר היחיד שיש לו משמעות מעשית.
 

משתפרת

New member
אינטואיציות

אנחנו הרי אימצנו לפני שנים רבות, לפני העמותות. מהשניה בה נמסרו לנו הפרטים שלו לחצנו על כל מה ועל כל מי שאפשר כדי לזרז את התהליך. הוצאנו את המסמכים והאישורים הכי מהר שיכולנו, נסענו באמצע ימי עבודה להשיג מה שצריך ולשגר מה שצריך, טלפנו כל יומיים לעו"ד ולביתו (שדיברה אנגלית) ובסופו של דבר הצבנו עובדה ואמרנו להם שבתאריך מסוים (וזה יצא כשלינדו היה בן חודשיים וחצי) אנחנו שם. הם עדיין לא הצליחו להוציא עבורו דרכון, אך במהלך שהותנו שם גם זה נעשה ויכולנו לקחת את הבן שלנו ארצה.
כל הדחיפות הזו היתה בגלל התחושות שלנו. באינטואיציה קלטנו שהבן שלנו צריך אותנו איתו. הוא קיבל טיפול פיזי מסור, אוכל בזמן, רחצה והחלפות בזמן (היה לו עור חלק כקטיפה), אך לא תשומת לב של הורים. שמענו על משפחה שיצאה לגוואטמלה מיד כשאיתרו עבורם את הבת, והם שימשו משפחה אומנת עבורה עד לסיום התהליך. מאד רצינו לעשות כמוהם, אך לא יכולנו להשתחרר ממקומות העבודה לתקופה כזו. מכרה אחרת שלנו, דווקא אשת חינוך, לא מיהרה בכלל. עשתה בנחת את הסידורים הנחוצים, חיכתה לחופשות החגים ונסעה לשם חודשיים שלושה אחרי שכבר הכל היה מסודר. לדבריה עד גיל שנה- שנה וחצי הם לא זוכרים. כל האינטואיציות שלנו זעקו נגד זה. איכשהו הרגשנו שאולי אין להם זכרונות מילוליים, אבל תת ההכרה זוכרת.
אנחנו ראינו כיצד התינוק שקיבלנו השתנה מיום ליום בקצב מסחרר מרגע שקיבלנו אותו. ראינו כיצד מתינוק אפאטי שבקושי מגיב לירי של תותחים (היה יום חג כשהגענו וירו מטחי תותחים בעיר), כזה שלא יודע מה לעשות ברעשן, שלא מוציא הגה מפיו עד שהרעב גרם לו לבכות הפך תוך יום וחצי לכזה שעוקב אחרינו ומנסה לחקות תנועות שלנו, ותוך שבוע היו לו עשרות צלילים שהשמיע, ותוך שבועיים יזם משחקי הצצה והסתרת מבט.
אני בטוחה שהחסר שחווה לפני שבאנו חקוק בתת ההכרה של לינדו באופן לא מילולי. במקרה שלו אינני חושבת שזה גרם לטראומה או לפוסט טראומה, אך ברור לי שיש אפשרות לפגיעה כזו אצל תינוקות שחוו תקופה ארוכה יותר ללא הוריהם, וקיבלו טיפול פחות מסור, או אצל תינוקות עם רגישויות שונות משל לינדו.
וזה עוד לפני שהזכרנו את הנתק הראשוני של ילדינו מהאם היולדת, זו שהיתה אמורה להיות מקור הבטחון האבסולוטי שלהם כשנולדו.
כמו בכל מצב בחיים יש מי שיתמודד עם הדברים וימשיך בחייו ללא טראומה ויש רגישים יותר. לילדים אימצנו יש יותר גורמים שהשפיעו עליהם מאשר על ילדים שנולדו לנו. כהורים כדאי שנהיה מודעים לאפשרות שיש השפעות כאלה, כדי שנוכל לטפל בהן מוקדם ככל האפשר ולצמצם נזקים- אם יש
 

liאת1

New member
מהמקום הזה בדיוק -

היה לי חבל על הימים הרבים שעברו בין הפגישה הראשונה שלי עם בני, כשהיה בן שנה וחמישה חודשים
ליום בו לקחתי אותו הבייתה - חמישה חודשים אחר כך
 
למעלה