בהריון וקשה לי
אני בד"כ קוראת, לא ממש כותבת כאן כי אני חוששת מחשיפה...
אם יורשה לי קצת לפרוק - כאן נראה לי המקום היחיד שאולי אוכל לקבל בו קצת אמפתיה והבנה.
אני בחודש שביעי להריון הראשון שלי, לבעלי שני ילדים - בן 14 ובת 17. בערך משבוע 5 הייתי עם כאבי גב איומים וחשד לפריצת דיסק ונאלצתי להפסיק לעבוד (בהדרגה) בהוראת הרופא. אנחנו גרים בארה"ב אז אני לא מקבלת שום קצבה ושום מענקי הריון או לידה מאף אחד. אני עובדת קצת מהבית אבל ההכנסה שלי ירדה בצורה מאוד משמעותית. בעלי עובד יותר כדי להשלים את ההכנסה (קשה מאוד כשחצי מהמשכורת שלו הולך לגרושתו - מצב שכבר השלמנו איתו אבל ההשלמה לא עושה את המצב קל יותר). לאור העובדה שהוא עובד יותר ואני בקושי עובדת מהבית (אחרי שבשנתיים האחרונות עבדתי 6-7 ימים בשבוע בלחץ מטורף), החלטנו שאני אדאג לכל מה שקשור לטיפול בילדים כי אי אפשר שהכל ייפול עליו. היחסים שלי עם הילדים באופן כללי טובים ואני גם ככה דואגת להם ועושה בשבילם כבר שלוש שנים, זה לא חדש. פשוט עכשיו יוצא שאני הרבה יותר איתם ממה שהייתי בתקופה האחרונה. אז אני מסיעה אותם לבית ספר וחזרה, מבשלת ומאכילה, עושה כביסות ומנקה ועוזרת בהכנת שיעורי בית. לא כל זה לגמרי לבד, בעלי גם עוזר אבל הרוב עליי. עכשיו, על סף חודש שמיני, עם ההורמונים שמשגעים אותי, אני בקושי ישנה בלילה, כל רחש קטן מעיר אותי ואני לא מצליחה להירדם, וקשה לי מאוד להיות נחמדה וטובת לב מצד אחד, ומצד שני אני מרגישה שכל הבעת מרמור או חוסר סבלנות כלפי הילדים היא לא הוגנת, אבל התחושות האלה קיימות ואני מאוד מתקשה להסתיר אותן. ממש קשה לי, פיזית. במשך השבוע אני לא מבקשת מהילדים עזרה בבית, רק שיעשו את השיעורים שלהם ושילכו לישון בזמן. אבל, בסופי שבוע אני ממש זקוקה לעזרה בבית. לכל אחד מהם יש מטלות ספורות שהוא צריך לעשות לאורך הסופ"ש (לרחוץ כלים / לרוקן את הזבל / לפנות שולחן אחרי האוכל וכו') ומטריף אותי שאני כל יום כל היום טורחת סביבם ובשבילם בקושי רב והם לא עושים את המטלות שלהם עד אמצע הלילה ואז הם עושים רעש ומעירים אותי. אתמול בלילה הבת הגדילה לעשות ובארבע לפנות בוקר הכינה פופקורן במיקרו שעשה רעש של פיצוצים בכל הבית
. בסדר, הם בגיל שלא רואים שום דבר חוץ מעצמם אבל כל-כך קשה לי לקבל את זה. אני מרגישה שאין לי זכות להביע מרמור או כעס כי אני לא אמא שלהם, אבל משפריץ לי יותר ויותר בימים האחרונים. פשוט נגמר לי הכוח. זו בעיקר הבת של בעלי (טוב נו, נערה בת 17) שהיא חוצפנית חסרת גבולות שעושה דרמה מכל דבר. נגמרה לי הסבלנות אליה. אני רוצה להגיד שזו לא אשמתה, אבל מה זה משנה? לי אין יותר סבלנות, אין לי יותר כוח, אני עייפה, כואב לי, ולא בא לי שכשאני מבקשת שלא יעשו פופקורן בארבע לפנות בוקר ידברו אליי בחזרה בחוצפה.
