בהריון וקשה לי

[אiרית]

שיחה זה הדבר היחיד

שאני יכולה לעשות. למרות שכבר עשיתי, נראה לי שצריך רענון נהלים. הלוואי שזה היה כזה פשוט. זה לא שאומרים להם והם מבינים ועושים. הם יבינו באותו רגע וישכחו שתי שניות אח"כ.

 

[שממית הבתים]

מבינה לליבך

אני בסוף ההריון, גם את השלט של הטלוויזיה התקשיתי מאוד למצוא. אז דבר ראשון, פשוט תורידי הילוך. וכל הבית חייב לקבל את זה.
בקשר להתנהגות של הילדים, אל תקחי את זה קשה מידי, אני מבינה שהם לא גרים אתכם (לפי גודל המזונות) אז בימים שהם אתכם, תפסי את הפינה שלך, עם המחשב שלך או משהו כזה, ותני לבית להתנהל מעצמו, את תשחררי קצת מהם והם ישחררו קצת ממך.

 

[אiרית]

הבית לא מתנהל מעצמו

הוא הופך למפגע תברואתי

רוצה לראות תמונות? שירותים? מטבח? סלון? מה בא לך?

 

[שממית הבתים]

חחחח לא תודה

 

[איילה421]

כמה ימים בשבוע הם אצלכם?

לפי מה שתיארת הם חיים אצלכם. אבל הזכרת מזונות גדולים. וגם - כל סופ"ש הם אצלך?

 

[אiרית]

לא מזונות

אנחנו חיים בארה"ב במדינה שבה חוקי הגירושים ארכאיים ויכולים לגרום לגבר לפשוט רגל... המשמורת משותפת. הילדים אמורים להיות איתנו חצי מהזמן - יומיים באמצע שבוע וכל סופ"ש שני (שישי-שבת-ראשון). בפועל בחודשים האחרונים יצא שהבת של בעלי הייתה איתנו יותר מאשר עם אמא שלה. היא מעדיפה להיות כאן אבל ממש עכשיו התחלנו קצת למתן את זה (עד עכשיו אמרנו לה שהיא תמיד welcome אצלנו בבית ושדלתנו תמיד פתוחה, אבל זה קצת היה מוגזם שכשהיא רבה עם אמא שלה ורוצה "להעניש" אותה היא נשארת אצלנו. לא רצינו לאפשר את זה).

התשלום הוא לא של מזונות אלא של Alimony. בעלי "הרגיל" את גרושתו לרמת חיים מסויימת ולכן צריך לממן לה רמת חיים דומה (על פי חוק זה עד יום מותה או עד שהיא מתחתנת. בפועל הוא הגיע איתה להסדר אחר). הכי מצחיק זה שהיא האמאמא של הפמיניסטיות ומחדירה בבת שלה פמיניזם לוחמני, אבל אין לה בעיה עם זה שגבר יסבסד את רמת החיים שלה (וזה למרות שהיא חיה עם גבר אחר כבר זמן מה, בבית שבעלי בנה בעמל כפיו). כן, אני ממורמרת.

 

[XמXלה]

להשכלה כללית, מה ההבדל בין מזונות ל- Alimony?

אשמח אם תרחיבי

כי שמעתי פה ושם שבארה"ב החלוקה בין ההורים היא אוטומטית משותפת וכך גם תחשיב המזונות.

 

[chili3]

מזונות זה לילדים בלבד. היא מדברת על כך שהוא

צריך לשמור על רמת החיים של אישתו לשעבר
מה שאומר שגם אם הילדים יחיו איתו, הוא צריך לשלם לה עבור הכלכלה שלה
דבר שבארץ כבר לא קיים. שכן האב אחראי רק לכלכל את הילדים ולא את גרושתו

 

[XמXלה]

זה חוק?

בארץ זה בתנאים מסוימים וקוראים לזה מזונות אישה אבל לאחר הגט הוא לא חייב.

 

[אiרית]

בארה"ב

החוק משתנה ממדינה למדינה.

Child Support זה לתמיכה בילדים
Alimony לתמיכה בגרושה (במדינה שבה אנחנו חיים - עד יום מותה או עד שהיא מתחתנת). זה החוק שהיום כבר מבינים שהוא ארכאי ויש הצעה לשנותו אבל זה בתהליכים כבר הרבה זמן.

 

[XמXלה]

גם בארץ שנים לא מעטות מנסים להעביר את המלצות

ועדות שיפמן ושניט.

תודה על המידע

 

[mother cat]

מה לא אשמתם???

שהם לא יודעים להתחשב? אולי לא... אולי זו לא אשמתם כי לא דרשו מהם ולא למדו אותם...

תשמעי, אני הולכת להיות קצת לוחמנית, כי הסיפור שלך נוגע לי בנקודות רגישות.... אני עם תינוקת בת 8 חדשים ושני בני עשרה חורגים. ואני מצטערת אבל לא מקובל עלי שאני (או את במקרה זה) צריכה לעשות הכל בשבילהם ושהם לא יתחשבו...

קחי בחשבון שזה לא רק ההריון, ובלילה שאחרי הלידה את חוזרת לישון בשלווה ואין עוד צורך בהתחשבות ובעזרה. להיפך.... את תהיי עם תינוק קטן בבית, שלא ישן, צריך תשומת לב, אולי ידיים כל היום. לא יהיה לך זמן לעשות פיפי, שלא לדבר על לבשל, לנקות, לכבס.... הדרך להתמודד עם שינה בתקופה הזו היא לישון ברגע שהתינוק נרדם -וזה אומר שבני העשרה בבית צריכים לשמור על *שקט* לא רק בארבע בבוקר (שיו, הייתי הורגת אותה....) אלא גם במהלך היום. אני יודעת כי זה קרה לי - כשהקטנה היתה בת 3 שבועות הצלחתי סופסוף להרדים אותה ולהרדם בעצמי בצהריים באיזה יום - עד שביתי החורגת דפקה לי בדלת, כמה פעמים עד שעניתי - בשביל לשאול אם אני יכולה להקפיץ אותה לחברה! כמעט הרגת אותה! ההגדרה אחרי זה היתה שלא מתקרבים לדלת שלי בשום שעה של היום והלילה אלא אם כן יש שריפה בבית או משהו נפצע ברמת איבר מגופו כבר לא מחובר...

תשמעי, את בהריון ועוד בהריון לא קל שבו הפסקת לעבוד בגלל בעיות גב - את לא אמור לקחת על עצמך את כל העול. תיכף תהיי אמא לתינוק. את חייבת עזרה בבית ואת חייבת התחשבות. הם לא ילדים קטנים. הם יכולים וצריכים להתחשב ויכולים וצריכים לעזור. גם במהלך השבוע. גם כשיש בית ספר. את חייבת לשמור על עצמך ועל כוחותיך.

שבי עם בעלך. תגדירו ביחד חוקי בית - כמו מה עושים באיזה שעה... תגדירו ביחד מטלות לבני הנער במהלך השבוע. אז תשבו שניכם עם בני הנער, תסבירו את המצב, ותגדירו את החוקים החדשים. את יכולה לצחוק איתם, את יכלה לשתף באיך שאת מרגישה, את יכולה לעשות את זה איך שבא לך. אבל בוטום ליין - הם מתחשבים. ושבעלך ידאג שזה יקרה.

ואני מחזיקה אצבעות בשבילך שאכן שהתינוק יוולד הם יתלהבו ויעזרו ויהיו אחים טובים. אני מודה לאלהים ל הקשר המקסים שבין ילדי החורגים לילדים שלי. מקסים. פשוט מקסים.

שתהיה לידה קלה ואמהות מקסימה

 

[אiרית]

אם אמא שלהם ואבא שלהם

לא מציבים להם גבולות - ובעלי בהחלט לא יודע להציב להם גבולות, עם כמה שלא בא לי להודות בזה - אז מי אני שאבוא עם הקשיחות שלי והדרישות הנוקשות שלי כשהם רגילים לתנאים אחרים לגמרי? אני עדיין עושה את זה, כלומר - אני לא מוכנה בשום פנים ואופן שידברו אליי בחוצפה כמו שהם מדברים להורים שלהם והם די הפנימו את זה, אבל על זה בדיוק אני מדברת. הצבת גבולות היא עבודה קשה ומתישה. ההטמעה שלהם דורשת עקביות ונחישות. ישבתי עם בעלי גם ביעוץ מקצועי וגם בבית, לא פעם, החלטנו על חוקים וכללים וגבולות, על שיטה, אבל הוא מתקשה ליישם. וכשהוא לא עושה, זה נופל עליי. ולי אין כוח ואני מרגישה מטומטמת שאם ההורים שלהם לא עושים את זה, למה אני?

קרה לי בדיוק אותו הדבר השבוע. מאוד מאוד קשה לי לישון בלילה. ביום שישי אני קמה ברבע לשש בבוקר להסיע את הילדים לבית ספר. כל הסיפור לוקח שעתיים - שעתיים וחצי כי הם בשני בתי ספר שונים שכל אחד מהם במרחק 40 דקות נסיעה מהבית. בסוף יום הלימודים, השבוע החזרתי רק את הבן והסיבוב לקח שעתיים כי היו פקקים. הבת הלכה לחברה אחרי בית ספר, ואבא של החברה החזיר אותה הביתה אז זה חסך לי. בעלי עובד 12 שעות ביום שישי, עם הפסקות קטנות באמצע היום. בעבר הלוז שלו היה שונה והוא היה מסיע את הילדים ביום שישי אבל עכשיו הוא עובד יותר ואין מצב שהוא גם יעשה את ההסעות, אז אני עושה אותן. על אמא שלהם אין מה לדבר. היא לא מוכנה להסיע אותם לשום מקום.

בקיצור, הגעתי הביתה אחרי שאספתי את הילד מבית הספר, סחוטה, תשושה, גמורה. מישהו צריך להאכיל אותו, לא? אבא שלו בעבודה. אז הכנתי לו אוכל והתנצלתי - אני לא יושבת איתך היום, חייבת ללכת לישון. התרסקתי למיטה, ועם כל העייפות הזו ממש קשה לי להירדם. בסוף נעצמו העיניים והצלחתי קצת לנמנם, ולא עברה חצי שעה ואז הגיעה הבת הביתה, בטריקת דלת, ישר באה לחדר השינה ודופקת, ודופקת, ודופקת בדלת וקוראת לאבא. כאילו מה, את לא יודעת שאבא שלך עובד עד הלילה ביום שישי? רציתי לחנוק אותה. כמובן שכשהתלוננתי על זה שהעירה אותי הייתה לה תשובה ותירוץ והיתממות ושוב יכולת להבין שהיא עשתה משהו לא בסדר או שום הבנה של ההשפעה שיש למעשים שלה על אנשים אחרים.

אוף. כשאני כותבת את הדברים האלה אני מבינה כמה המצב חמור. בעלי תמיד אומר שני מגזימה. שהדברים לא נוראיים כמו שאני חושבת שהם. אני כבר לא יודעת. אני רק יודעת שקשה לי. שהיום בבוקר קמתי לכיור מלא כלים ופח שעולה על גדותיו והילדים היום חוזרים לאימא שלהם ישר אחרי בית ספר ואני מרגישה שאני צריכה לשקם את הבית אחרי שהם חירבו אותו.

 

[mother cat]

תגידי, את מדברת על הבית שלי???

פשוט כל-כך אותו הדבר... רק אצלי זה בן 15.5 ובת 12. ואין להם אמא - אז הם אצלי כל הזמן...

לא יכולה לכתוב כרגע באריכות כי התינוקת ערה. אגיע למחשב בערב ואכתוב באריכות. בינתיים

 

[chili3]

אין פתרון של הסעות או תחבורה ציבורית?

ממש לא שפוי בעיני שאת (או כל הורה) יצטרך לקחת את הילדים לבית ספר במרחק שעה נסיעה לכל כיוון
מדובר בילדים מספיק גדולים שיכולים לעלות על אוטובוס (אם קיים כזה) ולהגיע עצמאית לבית הספר
מקסימום להקפיץ אותם לתחנה

 

[אiרית]

הלוואי שהיה אוטובוס

אין. גם אין הסעות.

זה משהו שקשה להבין כשבאים מישראל. את מצפה שיהיה פה אמריקה כמו בסרטים, עם רכבות ומוניות צהובות ומה לא. אבל מעט התחבורה הציבורית שיש כאן היא מזעזעת. פעם אחת לתומי לקחתי את הילדה לתחנה המרכזית כדי שתיסע באוטובוס לפגוש חברים והזדעזעתי. יותר גרוע מהתחנה המרכזית בת"א + בת גלים ביחד

ֿֿ

בכל מקרה אין שום אוטובוס שמגיע מהבית שלנו לאזור של בתי הספר שלהם. אפילו לא קרוב.

הילדים המשיכו ללכת לבית ספר שקרוב לבית של אמא שלהם ואנחנו עברנו לעיר, מרחק דקות ספורות נסיעה ממקום העבודה של בעלי אבל רחוק מבתי הספר. החשבון היה שעדיף להסיע את הילדים לבית ספר וחזרה חצי שבוע ושבעלי יהיה קרוב לעבודה כך שבהפסקות שלו יוכל לבוא הביתה. היו עוד סיבות שאחת מהן היא שאני פשוט לא מוכנה לגור בפרברים. זו התאבדות מבחינתי. גם ככה העיר שאנחנו גרים בה היא בקושי עיר (למרות שלמקומיים היא נחשבת העיר הגדולה.

השנה הבן של בעלי עבר בית ספר. זה לא היה מתוכנן אבל היה הכרחי, מה שמאריך את הנסיעות בבוקר אבל זה רק השנה. הגדולה מסיימת תיכון בקרוב ועוד מעט תקבל רישיון ותוכל לעזור לנו בהסעות - עד שתפרח לקולג'.

את חושבת שזה לא שפוי (את צודקת אבל אין ברירה)? בבית הספר של הבן של בעלי יש אמהות שמורידות את הילדים בבית הספר בבוקר ויושבות בחניה באוטו כל היום עם מזגן ומחכות עד סוף יום הלימודים. והן עושות את זה מרצונן החופשי.

אמריקה.

 

[chili3]

הרסת אותי אם התיאור על האמהות בחניה

 

[chili3]

אם=עם

 

[mother cat]

טוב, התפניתי לתגובה ארוכה....

מי את שתבואי בדרישות? את זו שבבית שלה הם גרים. נכון, יש להם אמא ואבא. נכון, זה אולי לא מקומך לחנך. אבל הם גרים בבית שלך (חצי מהזמן) - זכותך להחליט על כללי התנהגות ודרישות בסיסיות ובהחלט לצפות שהן ייושמו. בעלך מתקשה להקפיד על הכללים? מוכר, מוכר... גם בעלי. אין מה לעשות חוץ מלהזכיר להזכיר להזכיר ולהתעקש.

תשמעי, הם בני 14 ו 17. לא ילדים קטנים. הם צריכים ללמוד להתחשב. לא יכול להיות שתקבלי את זה שהם מתנהגים ככה.

את ובעלך דיברתם על מה יקרה כשתלדי? אני מבינה שהוא עובד קשה, אבל אם תינוק קטן בבית פשוט לא תכלי להמשיך ככה.... למשל ההסעות - עם תינוק קטן לא תוכלי לבלות 4 שעות ביום בכבישים. קודם כל כי אף תינוק שאני מכירה לא מוכן להיות באוטו כל-כך הרבה זמן, וגם אם כן זה מאד לא בריא לו (בארה"ב אני יודעת שהגישה שונה אבל בארץ אורתופדים אומרים לא לשים תינוק בסל קל יותר מ-45 דקות רצוף..), אבל מעבר לזה כי את לא תוכלי לנהוג ככה - עם לילות בלי שינה ותינוק קטן זה יהיה פשוט סכנת נפשות שתעלי לאוטו לשעתיים נסיעה בשש בבוקר... אתם חייבים למצא דרך אחרת להתנהל שלוקחת בחשבון את זה שאת בחודש שמיני... משהו חייב להשתנות.

לגבי הבית ומטלות הבית - כן, אם לא תעשי בהתחלה הדברים פשוט יערמו. אבל באיזהשהו שלב הם יבינו ויתחילו לעשות גם.
למשל - אמרת שאחרי שעתיים בפקקים להחזיר את הילד הביתה הוא היה צריך לאכול - באמת ילד בן 14 לא יכול להכין לעצמו? אצלי מכינים. לקח לי הרבה זמן וזה מאבק אינסופי אבל בן 15 ובת 12 מכינים לעצמם צהרים. לא תמיד בריא, הרבה שניצלים מוכנים שעוברים מהפריזר לטוסטר, אבל הם אוכלים. למה את היית צריכה לעמוד לבשל? אם ממש לא בא לך ג'נק בבית, תעשו מבצע בישול פעם בכמה זמן ותקפיאו מנות שיהיה להם מה להפשיר כל יום (אני מכינה לבת של בעלי מנות של בולונז בתוך כוסות נייר כסף של מאפינס - היא מפשירה, מוסיפה פסטה ותוך 15 שעה יש לה ארוחה מזינה, סתם כדוגמא).
כביסה - כשהתינוקת היתה בת חודש בעטתי בקיפול הכביסה האינסופי. זה קרה בשבת שבה קיפלתי לילדה 17 זוגות מכנסיים. 17!!!! בכביסה של שבוע. הודעתי שאני לא מקפלת יותר לבני הנער. כל אחד מקבל סל כביסה נקיה ומתבקש לקפל ולהכניס לארון שלו. הם בעטו בהתחלה. חרקתי שיניים ולא נשברתי. היום הם מקפלים לבד בלי מריבות... אגב אני עושה כביסות רק אם משהו אחר מוריד את הכביסה המלוכלכת למטה (המכונה והמייבש במרתף) - מאז ההריון שהיה בסיכון אני מסרבת להרים דברים כבדים. רוצים בגדים נקיים? תעזרו...

בקיצור - כן, זה קשה. אבל את חייבת לשמור על עצמך ועל התינוקי - גם עכשיו וגם כשיוולד. את עושה המון בשביל הילדים. כל הכבוד לך. ואת יודעת מה? גם ללמד אותם להתחשב ולעזור זה לעשות עבורם - זה יהיה להם נכס לחיים....

 

[אiרית]

עכשיו אני התפניתי

אולי לא תיארתי כהלכה את התחושה שלי של "מי אני שאדרוש". הילדים האלה חיים בשני בתים. בבית של אמא שלהם יש מערכת כללים ששונה בתכלית מתפיסת העולם שלי וכל מה שאני מאמינה בו. יש הבדלים מאוד גדולים גם בין התפיסות שלי לבין אלה של בעלי. אז כשאמא שלהם לא דורשת מהם ולא מציבה להם גבולות ואבא שלהם רוצה אבל לא מיישם, קשה לקחת את האחריות הזו על עצמי. כן, אני בהחלט חושבת שזו הזכות והאחריות שלי להציב גבולות אצלי בבית, אבל לאור המצב קשה לי לא לבקר את עצמי כל הזמן.

מבחינת בעלי אני דמות הורית לכל דבר והוא מצפה מהילדים "לציית" לי ולכבד אותי כאילו הייתי אמא שלהם. אני מטילה ספק בעצמי כל הזמן.

בהחלט דיברנו על מה שיהיה אחרי שאני אלד. ברור שאני לא אעשה את ההסעות האלה. הוא יאלץ לשנות את הלו"ז שלו ויהיה לא קל לכולנו אבל בעיקר לו, אבל זה זמני ויהיה בסדר. מבחינתו הוא היה מוכן לעשות את ההסעות גם עכשיו, למרות שזה טירוף, אבל אני רוצה לעזור לו כל עוד אני יכולה. כי אני יודעת שהכל יהיה עליו אחרי הלידה.

אתמול עשינו (שוב) שיחת יישור קו בנוגע להצבת הגבולות לילדים בבית והוא אומר שזו אשמתו והוא הזניח ושמעכשיו נקפיד על הכללים שהצבנו כדי שיכנסו לשגרה לפני שהתינוק מגיע.

חייבת לציין שכבר הייתה שגרה די טובה עם הילדים בבית, אבל קצת יצאנו מאיזון כשעברנו דירה, ונסענו לישראל, והתחילה שנת לימודים חדשה ומעבר בית ספר, וההריון. אז יצאנו מהתלם וצריך לחזור אליו. הייתה לי תחושה שאני לבד במערכה אבל אחרי השיחה עם בעלי אתמול, נראה לי שיש תקווה