בואו ונפתח נושא חדש: טיול שנתי.....

[ענבר.]

שכחו אותה בגן ../images/Emo6.gif

לא יודעת אם זה בסדר לכתוב - צחקתי המון. את נשמעת לי מין שאקלית כזו, שאיפה שהיא לא תינעל, לא יקרה לה כלום...

 

[אחותו של שקספיר]

יותר מצחיק היה האימון לסיירת מטכ"ל

הייתה לי מומחיות נסתרת בשנים מסויימות של חיי, ללכת לאיבוד, לא למצוא את הדרך וכו´ ספור שהיה כך היה: בכיתה וו היינו במחנה צופי גדול שנקרא ג´מבורי והיה ביער בן שמן. בהתאם למסורת הפלמ"ח הצופים וסתם תרגולות פזצט"א של המדריכים, עשינו א"ש לילה חשוך לחלוטין. המדריכים הפחידו בתחפושת של ערבים, עשו קולות של תנים(היה מפחיד יותר), ונתנו לנו אחרי כל זה, להתגנב בהתגנבות יחידים. אמרו לנו להמתין בשורה, מדריך אחד אותת לכל אחד בתורו להמשיך, ותדרכו אותנו לעשות את הדרך בריצה, ובכל מקרה לא לעצור עד שלא נראה אור פנס מהבהב לנו. אני, כ"יורמית צופית" מוחלטת,התחלתי לרוץ, ורצתי, ורצתי, ועוד וחשבתי שהמדריכים האלו קצת הגזימו כי אני בכל זאת לא מתאמנת עכשיו לאולימפידה, ובכל זאת לאורך כל הדרך היו הבהובים שונים של אורות מבליחים מרחוק, ואני החלטתי כנראה שאורו של פנס המדריכה יראה בצורה בולטת לעין. באיזשהו שלב, הגעתי לצומת שבילים ביער, ועכשיו התלבטתי באמת-לאן לפנות? נטיות שמאלניות היו לי כבר אז, אז רצתי לכיוון שנראה לי הגיוני יותר. ורצתי ורצתי ורצתי....עד שאיש אחד עם קטנוע, ראה אותי, ילדה רזונת בת 10 או 11 רצה לה ביער חשוך. הוא עצר את הקטנוע, שאל אותי לאן אני רצה ואני תוך כדי ריצה כמובן, כי אמרו לא להפסיק- עונה לו שאני מחכה להבהוב של פנס המדריכה. הוא עושה חשבון קטן בראש ומבין שאני מהמחנה קיץ, מרחק כמה קלומטרים טובים משם. לקח לו דקות ארוכות לשכנע אותי לנסוע איתו על הקטנוע, למרכז ההנהגה הצופית אי שם במחנה . בנתיים המדריכים היקרים סיימו את התרגולת המלאה , החזירו את החניכים למאהל, ודסי שהייתה שכנתי לאוהל אומרת למדריכה שאני לא נמצאת. כלומר-רק אז שמו לב להעדרי מבחינתם כנראה יכולתי להשאר עד עצם היום הזה בשירותים של גן החיות בתל אביב... בכל אופן במקביל, המדריכים הבוגרים באוהל המרכזי חטפו נזיפה קשה מהבחור על הקטנוע , ולכ אחד בשרשרת הפיקוד הצופית, הוריד נזיפה דומה לנמוכים ממנו. ואותי ניסו להרגיע כל הזמן, לתת לי לשתות חלב בשקית(למה חלב? זה הגעיל אותי) המצחיק היה שהם היו פי כמה מבוהלים ממני,אני בכלל לא הבנתי שהלכתי לאיבוד-רק חשבתי שהמדריכים החלו את האימונים לסיירת מטכ"ל קצת מוקדם מדי בשבילי.

 

[ענבר.]

אצלי המומחיות ללכת לאיבוד

לא עוברת עם השנים, אלא מתחדדת... אחלה סיפור הבאת. ומה באמת עשית בצבא?

 

[magy]

ואני לא מצליחה ללכת לאיבוד....

למה???????. אולי הייתי מרוויחה מזה משהו.... אני בלגניסטית איומה, אבל.....לא מצליחה ללכת לאיבוד גם כשאני מנסה... לא רק בארץ, גם במדינות זרות........ שם......אני פתאום מסודרת......מוצאת הכל, מסדרת חדרים במלונות... מזוודה מאורגנת.......מסמכים כפולים.....כסף ותרשימים מדוייקות על ערך המטבע..... בבית.......לא זוכרת איפה התחתונים שלי, אפילו..... ברדאק בינלאומי...... והמשקפיים, רב היום מתבזבז על חיפוש ...... כדי לגלות אחרי שעה, וחיפושים מייגעים, שהם בעצם על הראש...... אז אני מעדיפה לשהות בחו"ל.......שם אני מסודרת...... מי מוכן לקחת אותי לאיבוד?????????????

 

[אחותו של שקספיר]

אל תצחקי עלי בבקשה-

אבל הפכתי את ההליכה לאיבוד למקצוע. וברצינות-אני בכלל לא הייתי מההולכות לאיבוד הייתי מאלו ש"שכחו אותי בבית" או מאחור ונזכרו באיחור נוראי לעיתים. הולכת להתיישב לעבוד, לפני שיהיה עוד אחד שישלח אותי לאיבוד!!!! בוקר טוב

 

[אחותו של שקספיר]

בצבא? מותר כבר לגלות???

חשבתי שזה נשאר סוד צבאי עד הקבר שגם אם תבוא פלוגה סורית חמושה בתותחים ותענה אותי עינויים שונים ומשונים אני אשאר נאמנה לעמי ולמולדתי. אז מה? מותר כבר לגלות?????

 

[גל-עמית]

המקביל ל"ג´מבורי".....

כפי שכתבתי קודם, אני הייתי בשמו"ץ. ל- "ג´מבורי" שלנו קראו: "שומריה"...... את הראשונה שלי אני לא אשכח....זה היה ביערות מנשה...שחקנו ב"גניבת הדגל"......"קן" נגד "קנים" אחרים. עלי הוטל להיות צופה ולהזהיר מפני "תוקפים" (זנ מזכיר לי, תפקיד דומה, כמה שנים יותר מאוחר, בסיטואציות אחרות לגמרי......ספרתי עליהן בעבר..). בגלל החופזה והמתח, לא שמתי לב שטפסתי על עץ גבוה - אבל רקוב...וכך מגובה של כמה מ´ טובים, צנחתי עם הירך על הגזע הכרות.... נפתח פתח בירך וחתיכות עץ היו בתוכו...האינסטינקט הטבעי שלי היה לעצור את הדם וכך עשיתי עם העניבה....הגיעו ילדים נוספים אבל הם היו הסטריים ולא ידעו מה לעשות...לקחתי מימיה ושטפתי את המקום ובידי, "דגתי" את פיסות העץ מתוח הפצע הפעור...מישהו הביא תחבושת וחבשתי את עצמי. לגלות להורי - NO WAY.....כי זה היה יכול להיות סוף הסיפור שלי בתנועה....ולכן, בשקט בשקט, החלפתי אצל חברים תחבושות... ובעצמי הלכתי למרפאה כדי לקבל טיפול...האחות הייתה בהלם..כמובן שהשבעתי אותה שלא לספר וזאת בתנאי שאומר את האמת וכך עשיתי. סוף הסיפור - בגלל ההידוק של הפצע, לא היה מה לתפור ובגלל מבנה גופי והגיל הצעיר, הפצע התאחה לבד ונותרה רק צלקת המזכירה את הארוע.......