בואו נדבר על הילדוּת

[ליטל ו]

חמוד

אצלינו היו בנים שמדי פעם היו משחקים איתנו בגומי... בכלל, המון מהזמן היינו חבורה מעורבת של בנים ובנות. לפחות עד כיתה ג' (כשעברתי בית ספר) לא היתה שום הפרדה. וגם כשכבר היתה יותר הפרדה, היה איזה בן או שניים שהוכרזו "בנות של כבוד" והיו משחקים אתנו, באים למסיבות השינה שלנו וכו'. ואני חושבת שלפחות חלקם היו "סתם בנים סטרייטים", אם לשפוט לפי רכילויות וכנסי מחזור. באותה תקופה כבר היינו קצת מודעים לקונספט של הומואים, ובדעתי, לפחות, לא עלה לחשוב על זה כעל משהו רע.

 

[אורי 0]

כנראה שהרבה מים זרמו בשפד"ן

בין שנות השבעים לשנות שמונים. בצבא אני זוכייר חיילת שסיפרה שהיא שמה אילינר לחבר שלה. וגם אני כבר הייתי פחות מזועזע.

 

[טורפדואית]

שפד"ן = ../images/Emo35.gif

במיקרה שלי מדובר בשנות התשעים. (נולדתי ב-84)

 

[ליטל ו]

 

[אורי 0]

תולעת ספרים

לא שיחקתי הרבה במשחקים פיזיים. אם כי החל מגיל מסוים אהבתי טיולים. אף פעם לא הייתי טוב בספורט. משחקים של בנות אף פעם לא ענינו אותי. הייתי ילד עצלן, מסוגר, לא חברותי ועד גיל מסוים - שמנמן. לא אהבתי להתלבש, הייתי נגד גנדור, נגד בגדים יפים. היה לי אנטי עצום ל"נשיות". לא אהבתי להתחבק ולהתנשק, אני חושב שהייתי רגיש למגע עד כדי אנטי. איפור ובושם הרתיעו אותי, אפילו עם סבון היתה לי בעיה. בובות? לא התקרבתי לזה.

 

[ליטל ו]

אז

אני מבינה שלא צריך לשכנע אותך שלא בהכרח יש קשר ישיר... או שלא... עצלן? בטח היו לך סיבות... אני לא מכירה אותך כעצלן. וטיולים זה כיף אהבתי טיולים גם כבת וגם כבן וגם כסתם

 

[DarlingAdam]

כשהתחלתי,

"לחשוב" על מגדר, וכל זה, לא זכרתי כמעט כלום. לא ספציפית עניינים שקשורים לזה, אלא שכמעט לא זכרתי מהילדות שלי כלום, בכלל. הלכתי וחיפשתי תמונות, וסרטי וידיאו שאבא שלי צילם כשהייתי בן 11-13 בערך... ואני אומר "בן" ולא "בת" כי די ברור כשמסתכלים על הסרטים האלו, גם מבחוץ, וגם עם הזכרונות שצצים ועולים, שהייתי בן. כמו שאמרה אשתי, "אתה נראה שם כמו ילד שהכריחו אותו ללבוש את הבגדים של אמא שלו". לאו דווקא טום-בוי, כי ספורטיבי אף פעם לא הייתי, כך שקשה לי להסביר איך הייתי כל כך "ילד" בלי להיות בן סטריאוטיפי, אבל בכל זאת. ועם הזמן באים עוד זכרונות ועוד רגשות ומוצאים את מקומם בפאזל שאני מנסה להרכיב. דוגמאות בהמשך (אין לי זמן כרגע)

 

[matanbu]

הייתי מאוד לא רגיל.

קראתי המון ספרים ושגיתי לי בחלומות בהקיץ, עד שקיבלתי מחשב - בכיתה ו. מבחינת משחקים.. תמיד אהבתי לגו. וזה היה as far as manly you can find in my room שהיה תמיד ורוד וילדותי. חוץ מלגו גם הסתקרנתי לגבי רובוטריקים וכאלה שהיו לידיד שלי אבל בחיים לא העזתי לבקש, פעם רציתי מכונית קטנה ולא הרשו לי. תמיד רציתי להתחפש בפורים לנינג'ה וכאלה, ותמיד לא הרשו לי גם כן. משומה גם היום זה נראה לי בסדר שבסוף הייתי נסיכה (לקחתי לה את הגלימה האדומה והייתי סופרמן) או שרבתי איתם לתחפושת אנדרוגינית (מיקי/מיני מאוס - תלוי מי השואל). אבל היתה לי ילדות מאושרת, לא ראיתי את זה כהפסד. נינג'ה אני יכול להיות גם היום, אבל היתה לי הכרות מופלאה גם עם המין השני. חוצמזה מבחינת דינמיקה בין החברים - לא היו לי הרבה, שהיו, הם היו בנות, תמיד שיחקנו בזוג - ואני תמיד הבן. לפעמים כעסתי שאני רוצה להיות אישה. לפעמים לא.

 

[iris00]

לכל מי שמתעניין ורוצה להגיב

השבוע הזה היה מלא אופטימיות ודאוונים בקיצוניות אבל לשיפוטי בסך הכל היה חיובי בכל מה שקורה בבית. הבת שלי הודיעה היום ועזבה את הבית עם שקית לסבתא בנימוק ששם יותר טוב לה, הנימוק הקצר היה מלווה בחוסר סבלנות, עצבנות וכשניסיתי לקבל נימוק מפורט יותר התחמקה ברוגז ובכעס. אני ובעלי על הפנים ממש חסרי אונים אני מאמינה שננסה ונצליח להחזיר אותה עוד היום מה לעשות? מה יהיה? אבל למה למה?עזרו לי בבקשה.אולי בגלל שסיפרתי על הפורום ושאני כותבת בו היא הגיבה לזה בזלזול וטענה שזה לא מעניין אותה וצחקה בלגלוג שאמרתי לה שיש לי מקום נהדר לקבל חיזוקים ותשובות אולי? תביעו את דעתכם אני באווט לגמרי בקרשים . הולך להתחיל משהו נורא ניראה לי נכון? היא גם זרקה לי לא לקנות לה ספרים לשנה הבאה כי היא לא חוזרת ללמוד סיימה כיתה י השנה. איריס אמא גאה.

 

[אבא גאה]

היי איריס

ואוו נשמע קשה מאוד, גם כל הרצון הזה (הנדיר) שלכם לקבל לעזור ולתמוך וגם ה"בעיטות" האלו שאתם חוטפים כל פעם שאתם מתקרבים ללטף..... אני חושב שכאן אולי מתערבב גם גיל ההתבגרות, הזלזול הזה בהורים, בצרכים וברצונות שלהם.....אני זוכר את זה היטב...... כאן זה באמת קצת כואב כי אתם נורא מנסים..... תראי, בסופו של דבר, בעוד כמה שנים, היא תזכור בעיקר את הדברים הטובים, את התמיכה שלכם, את הקבלה שלכם וכו'.... יש מקום לדעתי לערב עזרה מקצועית, אם תנסו לדבר איתה ותבהירו לה שאתם רוצים ללכת יחד לטיפול (תדגישו שאין הכוונה לטיפול שישנה אותה אלא לתקשורת המשפחתית שלכם - הבעיה היא התקשורת של כולם ולא בה

) אתם חושבים שהיא תסכים לכזה טיפול? (אם כן אני יכול להמליץ לכם על פסיכולוגית ויערה גם יכולה לעזור כאן) מכאן כבר נדמה לי שיהיה יותר קל לנסות לדבר, להסביר את החששות שלכם, את הפחדים שלכם, להדגיש את האהבה ולהבהיר שהכי חשוב לכם להיות יחד והיא הכי חשובה, אולי תוכלו להסביר לה שגם אתם זקוקים לתמיכה (נדמה שהיא זילזה בכך אולי משום שהיא חיה עם הקושי האמיתי וקשה לה להבין שגם לכם יש התמודדות, אולי כי היא כ"כ שלמה עם עצמה ונדמה לה שאם את אומרת שאתם צריכים תמיכה חיזוקים ותשובות אז את כאילו אומרת שהיא מקור של בעיה.....לא יודע, אני רק זורק השערות באוויר) את כל זה יוכל טיפול טוב לסדר אם היא תוכל לדבר בו בקול רם על הציפיות שלה מכם, מה היא היתה רוצה שיקרה...יהיה נפלא..... לגבי הלימודים - יש לך השערה למה היא לא רוצה לחזור ללמוד? אולי קשה לה חברתית? אולי ביה"ס אחר יהיה אחרת? כדאי לפרוט הכל ולטפל בבעיות אחת אחת. שפכתי את כל מה שחשבתי עליו, מקווה שמשהו יעזור.....אשמח לדון בכל דבר... חיבוק גדול

 

[ליטל ו]

{חיבוק}

אני לא יודעת לפרש מה ולמה, אבל זה נשמע מהדברים האלה שקורים כשעוברים תהליכים. הייתי מנחשת שזה לא סוף העולם, אלא רק שלב בדרך - כי תמיד דברים מתפוצצים ורבים ובלגנים, כשאנשים משתנים... אני חושבת שמה שאת עושה נפלא, האכפתיות שלך, ולמרות שאני ממש לא יודעת, הייתי ממליצה לך לקחת באופן פילוסופי, ולראות מה יקרה בהמשך. ותעשי משהו נחמד בשביל עצמך, איזה מסאז' או פינוק בדרך, מגיע לך לנוח קצת...

 

[אורי 0]

../images/Emo24.gif לדעתי המאוד לא מקצועית

אל תרדפו אחריה. בגרות (אם זה באמת יגיע עד כדי כך) אפשר להשלים. תנו לה להישאר שבועיים אצל הסבתא. תנו לה לרצות אתכם. תפסיקי לנסות לרצות אותה, לעשות שמיניות באויר. היא בת שש עשרה, סבתא שלה גידלה אותך, תני לה להסתדר אתה, קחי פסק זמן, תעשו משהו אחר. תנו קצת תשומת לב לבת השניה אולי, גם לה מגיע. תעשו איתה משהו אם בא לה. תבלו קצת ותתאוורו. תנו לה את ההזדמנות לרצות אתכם (או לא, לעניות דעתי לא קורה כלום אם נערה בת 16 לא גרה בבית קצת זמן). מאוד לא מקצועי כאמור, אבל זו תחושת הבטן שלי.

 

[ליטל ו]

נשמע לי נכון.

 

[iris00]

היי איריס.....

שלום זאת איריס אמא גאה. אני רוצה לספר על הילדות של הבת שלי. מאז ומתמיד מגיל שנתיים אהבה לשחק רק במשחקי בנות. רצתה להתחפש בפורים רק לבת וללבוש פאות. החדר שלה היה מלא בובות בארבי והאביזרים של ברבי. כשעלתה לכיתה א רצתה תיק של בארבי ואני לא הסכמתי בשום אופן.הייתה משחקת רק עם בנות תמיד היא האמא באבא ואמא גם שהייתה משחקת עם אחותה היו בלאגנים כי האחות לא רצתה להיות האבא בסוף הגענו לפשרה שלמשחק קוראים אחיות נכון מדהים? הייתה תקופה שהייתה גונבת מחנויות ומחברות בארביות קוקיות סיכות וכאלה.. היו לנו כמה פאדיחות. בבית הייתה לובשת בגדים שלי של אחותה של אחיות שלי.בגיל 9 גילחה את הרגליים בסכין של אבא והגבתי קשה. יש לי מה זה יסורי מצפון בקשר לזה. אף פעם לא כדורגל לא סקטבורד לא גולות . הייתה מתרחקת מאבא לא אוהבת לשהות איתו לבד והוא תמיד היה חושב שהיא לא אוהבת אותו מספיק. היתה ממש דבוקה לי רוצה לישון לידי עד גיל מאוחר מעריצה גדולה שלי תמיד אמרה אני דומה לאמא שלי למזלה זה נכון. אני אומרת באיזה שהוא מקום שום דבר לא מפתיע אותנו אף פעם לא הרגשנו שיש לנו בן . הלכנו לפסיכולוגים מפה ועד הודעה חדשה יש לי אבחונים שמורים וכולם ציינו בסיכום את הרצון להיות בת אבל כולם אמרו בייחס לזה שזה יחלוף ולא צריך לשים יותר מדי לב. היה שאמר שנחרים לו כל דבר שקשור לבנות ועשינו כך ושוב יש לנו היום ייסורי מצפון קשים.מה שאני יכולה להגיד שהיא הייתה באמת לוחמת אמיתית לא יכלנו בסופו של דבר ותמיד אפילו אחרי עימותים קשים היא הייתה המנצחת אבל בדיעבד היא סבלה בשל כך ושום דבר לא בא לה בקלות הייתה ילד ממורמר ולא כל כך שמח ואין מה לעשות אנחנו הולכים למות לא מתמודדים אם הזכרונות של הילדות. היום לכל השכנות שלי החברות שלי הגיסות האחיות אני לא מרשה באופן קיצוני לאסור על הילד שלהם לשחק במשהוא שניראה להם לא מתאים ומסבירה שמותר לשחק ב ה כ ל ללא יוצא מהכלל .אני בדרך שלי מצליחה להעביר מסר שאין דבר כזה לא נורמטיבי אף אחד לא מלך העולם ולכל אחד הזכות להיות הוא, בלי להזיק לאחרים כמובן ואיש איש באמונתו יחיה ולקבל את השונה וכמה זה מרתק לפגוש ולנסות להקיר שונים ואת דרך חייהם ואני רוצה להאמין שאני יצליח למנוע הרבה כאב וצער לאנשים שונים או לבני משפחתם. איריס אתכם באש ובמים.

 

[ליטל ו]

אוי, זה כל כך חמוד

כל הכבוד כבר אמרתי? תודה

 

[אבא גאה]

ההתנהגות של הילדה שלך בילדותו

זהה להתנהגותו של הבן שלי. אל תהיו קשים עם עצמכם יותר מידי על מה שהיה, עשיתם מה שעשיתם מתוך אמונה שאתם עושים את מה שהכי טוב לבן שלכם, נכון? הלכתם לייעוץ כי לא יכולתם להתמודד לבד. נפלתם על חרא של פסיכולוג שאמר לכם להחרים לילדה את כל הצעצועים של "בנות", נו מה? הרי אם נגיד ובסופו של דבר היה יוצא שיש לכן בן סטרייט שחקן כדורגל, אז אולי היום הייתם ממליצים על הטמבל ההוא, לא? מה שאני מנסה לומר (ולא בטוח אם כבר אמרתי או לא) זה שזה לא אשמתכם, לא חוכמה לדעת מה התוצאות ואז לנתח אם המהלך היה חכם או לא.......זה כל אחד יכול לעשות.......כשנמצאים בזמן אמת ונורא מבולבלים (במיוחד בנושא שכ"כ זר לנו) אנו נאחזים במה שנראה לנו נכון. אני לא יודע איך אני הייתי מגיב לולא היה לי את המקום הנהדר הזה ללמוד מא/נשים אחרותים שחוו או חווים רגשות כאלו. אני אומר לך שבהתחלה היה לי מאוד לא נוח לראות את הבן שלי בשמלה, התכווצתי כשהוא יצא מהחדר בפעם הראשונה עם שמלה, אבל מה? התרגלתי, ואם תשאלי אותי היום מה הוא לבש אתמול בערב, אני ממש לא זוכר......דהיינו זה כ"כ עובר מסך שאני אפילו לא שם לב. מדברייך אנו למדים שלמרות שהיו המקרים ההם בהם החרמתם לילדה צעצועים גם הרשיתם לה הרבה מאוד ("החדר שלה מלא בובות ברבי ואביזרים של ברבי"). אני חושב שעליכם לשנן ולזכור ש"עשיתם את הכי טוב על פי הבנתכם את המצב אז" ואני חושב שזו גם אמת לאמיתה. ועכשיו כשאתם מבינים קצת יותר, וקצת יותר לעומק אתם הולכים לעשות את זה הרבה יותר טוב. אני רק מקווה שהילדה שלכם תתעשת לקבל את כל התמיכה הנפלאה שאתם מציעים.

 

[iris00]

לאבא גאה

אין לך מושג כמה אתה יודע על מה אני מדברת ומתייסרת.ובאמת לא כל כך התעמקתי במחשבה על מה כן יש לנו להתעודד מהעבר ותודה לך ,נכון היו לו עשרות בארביות שאת רובם אנחנו רכשנו לו והחדר בעצם תמיד ניראה כחדר של בת ולא בן ואפשרתי לו ללבוש את הבגדים הנשיים אבל הייתה הסכמה והבנה בשתיקה לא ליד אבא ובאמת שאין לזה הסבר.אני חושבת שבאמת עזרת לי להקל עם עצמי. הקטע הוא שלא יודעת אני מנתחת דברים לעומק ועולה בי מחשבה שיש אפשרות לפחות אם לא מבחינה מדעית רפואית אז בטח פסיכולוגית לאבחן את הצורך לירצות ולהשתייך למגדר השני וזאת רק על מנת לימנוע סבל מיותר יש לי הרגשה שלפחות בארץ לא עושים ממש מאמץ. אולי אני סתם באיזה ענן מרחפת אבל מאד מאמינה שאני בעצמי נאמר יעבוד עם ילד אני יגלה סימנים של בעיית מגדר. אני סיפרתי לך על קצה המזלג על ילדותה אבל זה ממש בולט מגיל שנתיים היו שאמרו איזה מתוקה איזה יפיפיה,תמיד פה ושם היה את הקטע של לפנות אליה בלשון נקבה. היא ציירת ממש אומנית ולכל אורך הדרך ציירה נשים ונשים ונשים הרי מה הפסיכולוגים לא קלטו? תמיד הבאתי את האיורים והציורים איתי. כולם למדו בכיתה והיא הייתה מציירת נשים במחברות על הספרים על השולחנות הקירות משהו אובססיבי.אתה חושב שיש משהו במה שאני אומרת? אתה לא רואה את כל דפוסי ההתנהגות הללו של ילד שצועק לעזרה? של ילד שידע מגיל קטן מה עובר עליו ולא יודע לבטא במילים להגיד אני בן אבל מרגיש בת? תגיד זה בסדר שאני ניסערת בעניין?קשה לי לדבר על זה ולהישאר רגועה. איריס אמא גאה.

 

[אבא גאה]

אני לא חושב שבגילאים

הקטנים הם "צועקים לעזרה" זה טיבעי להם כמו שטיבעי להם לקום בבוקר. אבל החברה שמסביב שגורמת להם להרגיש לא נוח עם התחושות שלהם, שהם לומדים שיש דברים שעדיף להסתיר מא/נשים מסויימים - זה מה שמעציב אותי מאוד. ובטח שזה בסדר שאת נסערת........ אבל על מה את סוערת?