על פרשות דרכים
באופן כללי ואישי אני לא אוהבת להימצא על פרשות דרכים, וכבר הייתי בכמה וכמה כאלה במהלך חיי. אני לא אוהבת מצבים של חוסר וודאות, חוסר ידע ומידע, חוסר יכולת לראות מה יהיה, חוסר יכולת להחליט בין כמה אופציות. הדימוי שלי הוא של מישהי שיושבת על אם הדרך,שממנה מתפצלות כמה דרכים, ולא ברור לאן כל דרך מובילה ולא ברור מה היתרונות והחסרונות שבהליכה בכל דרך, ולא ברור לגמרי מה הסכנות שיש בכל דרך. נוסף לכך, היא יושבת על פרשת דרכים כשהיא מוקפת ערפל סמיך, שלא מאפשר לה להביט קדימה. וכך היא יושבת בשקט בשקט, עם ידיים ורגליים שלובות, וחושבת-חושבת-חושבת-חושבת. פעם מישהו נתן לי להציץ מעט לתוך עולמו הפנימי (אני מאוד אוהבת את זה) ואמר לי שכשיש ערפל והדרך לא ברורה צריך לתקוע בצופר חזק כדי שידעו שאת כאן. זה היה קונספט לגמרי חדש עבורי, וקונספט מעורר חלחלה ממש. מה פתאום לצפור בצופר? מי יודע מה מסתתר שם בערפל? לפי ההשקפה שלי, צריך לשבת בשקט-בשקט, לחשוב טוב טוב טוב, ולחכות שמעט מהערפל יתחיל להתבהר. ואם מחכים מספיק, תמיד קצת מהערפל מתחיל להתבהר. ואז קל יותר לדעת באיזו דרך לבחור וללכת. ולעתים, לאחר שהערפל מתבהר מעט, כבר יודעים באופן כללי לאן רוצים ללכת (יש פנס מהבהב בחשכה
), אבל עדיין יש עניינים שאינם תלויים אך ורק בנו, וצריך גם שזה יתאפשר מבחוץ. וכדי שזה לא יהיה מופשט מדי אביא דוגמה: נאמר שלאחר מחשבה עמוקה הגענו למסקנה שאנחנו מעוניינים לעבוד בעבודה מסוימת. ואנחנו עושים פעולות מעשיות לחלוטין (קוראים מודעות דרושים, מתקשרים, מעדכנים את קורות החיים ושולחים פקסים ואימיילים, מספרים לחברים שאנחנו מחפשים עבודה וכו' וכו' וכו'). אבל ה*תוצאה* לא לגמרי בידינו: כלומר, אנחנו עדיין לא יודעים באיזה מקום עבודה נתקבל ואיפה נעבוד. אם חשבנו הרבה קודם לכן, נוכל להשתמש בבחירה החופשית שלנו כדי להטיל וטו על הצעות שלא נראות לנו. אבל אנחנו לא יכולים לקבוע ולהחליט שדווקא במקום X יקבלו אותנו. ועד שלא נתקבל למקום עבודה מסוים, אנחנו עדיין בערפל מסוים מבחינת "מה יהיה?". אבל במצב שתואר זה הרבה יותר קל מאשר כשאנחנו בערפל מוחלט גם לגבי מה*אנחנו רוצים בכלל*. למשל, כשאנחנו במערכת יחסים אמביוולנטית ולא יודעים אם כדאי להשקיע ולנסות לתקן ולשנות או כדאי לברוח כמה שיותר מהר. מצבים אלו הם ממש בלתי נסבלים מבחינתי. כשאני בוחרת ויודעת מה אני רוצה ועושה זאת - עבורי זו ממש רווחה ושמחה. למרות שבמבט לאחור, גם התקופות של הישיבה על פרשות הדרכים ותקופת החשיבה לעומק על מה אני רוצה - הן חשובות ביותר ופוריות ביותר ותורמות ביותר. והן למעשה הביאו אותי למה ולמי שאני היום.
