הרשת כלל לא מסוכנת
הרשת לכשעצמה היא
רק עוד אבן בחומה
האבן, יכולה לשמש כחומר בניה או ככלי משחית
מה שעושה את ההבדל זה החינוך, המטרה וההכשרה
בעוונותיי הרבים הייתי פעם תלמיד ישיבה, והיו מספר חידודים שנהגתי לשסות במוריי בשיעורים, ובמקרה (או שלא) לאהובים עלי הייתה נגיעה לנושא שלפנינו.
בתנ"ך יש מספר איזכורים למערכת היחסים ביננו לבין הנוער, אביא כמה מהם
- "
יקומו הנערים וישחקו לפנינו" -
לא אכנס לעומק הניתוח של המשפט... אבל נקודה למחשבה - ישחקו מלשון משחק, או ישחקו מלשון שחיקה ?
- "
אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"
האם אנו נושאים באחריות למעשינו ? ואם כן, למה שזה ישפיע על הדור הבא ? האם המשפט הזה הוא קביעה או אזהרה ?
- "
חוסך שבטו, שונא בנו"
אחלה תירוץ להרים יד על הילדים... ומה אם "שבט" הוא לא רק מקל. מה אם "חוסך שבטו" מתייחס לאחריות שיש להורה לא רק כלפי צאצאיו אלא כלפי צאצאי כל השבט ?
ומה אם "שבטו" בעצם היה אמור להיות "שבתו" מלשון לשבת, לשבת עם בניו ולחנכם, לבלות איתם זמן.
שאלו אותי באחת מהסדנאות שהעברתי - "למה הנוער של היום קיצוני יותר מבעבר?"
התשובה שלי הייתה בערך כזו... (האמת היא שזו לא בדיוק הייתה התשובה, אבל זה מה שהייתי עונה אם היתה לי האפשרות להתנסח ולהקליד כמו עכשיו
)
הנוער, תמיד היה ותמיד יהיה הבטן הרכה של החברה שלנו
ויש אומרים, שהבטן היא מקום מושבם של הרגשות
אנחנו המבוגרים, ההורים, אנשי החינוך וה"צופים מהצד" מזינים את הבטן הזו
אנחנו קובעים מה היא תאכל, וכמה, ומתי.
הבטן, קובעת מתי זה יצא, איך זה יצא וכמה זה יצא.
הנוער של ימינו אינו שונה מנוער בזמנים אחרים
בדיוק כפי שנוער דתי אינו שונה מנוער חילוני, ונוער אתיופי או רוסי לא שונה מנוער צבר
כולם ילדים, ילד ההייטק מרעננה וילד הבאסטה מאשקלון
וילדים מחפשים תשומת לב, מקום בעולם, מחפשים את עצמם
ככל שהסחות הדעת שלנו המבוגרים קיצוניות יותר, כך הנסיונות שלהם למשוך את תשומת לבנו
הדרך שלהם אלינו, היא גם הדרך שלהם אל בני גילם וכך היא נקבעת
על ידינו, ועל ידי
החינוך שהם מקבלים מאיתנו.