בואו נדבר קצת על כעס..

saribon

New member
הי ליעד

אני חושבת שכשפתחתי את ההודעה חשבתי בעיקר עליך.
רצית רק לכתוב את הכותרת? או שמא חסרה ההודעה? כי אני רואה רק את הכותרת..
 
יש לי כל כך הרבה דברים לכתוב...

אבל זה פשוט לא יהיה פייר.
זה שאני בדיכאון לא אומר שאני צריך להכניס אנשים אחרים לדיכאון.
העדפתי לא לפרט פה שכולם יוכלו לראות... יש אנשים שלא צריכים לראות את מה שלי יש לכתוב
 

saribon

New member
ליעד בוקר טוב

אתה כמובן רשאי לא לשתף בכל מה שעובר לך בראש. אבל!
זה שאתה בדכאון לא באמת יכניס אנשים אחרים לדכאון - אני מבטיחה לך.
אנשים מתחברים לרגשות שנמצאים בהם.
ואני דווקא חושבת שמהדברים שיש לך לכתוב קוראים אחרים יכולים לצאת נשכרים.
יהיו הקוראים שמרגישים בדיוק כמוך וירגישו הקלה על כך שהתחושות האלה הן לא רק שלהם אלא שהן קיימות אצל עוד אנשים -לפעמים זה מאוד עוזר להבין שאתה לא לבד.
יהיו אנשים שילמדו ממה שתכתוב ויקחו משם משהו איתם הלאה.
יהיו אנשים שילמדו אולי להשמר מאיזה בור או יתפסו את עצמם ויגידו - גם לי זה קורה אולי אלך ל קבוצת תמיכה/טפול/ חוף היום..
יהיו אנשים שאולי ימצאו נחמה ביכולת שלה לשמוע אותך ואולי לתרום לך משהו וזה ירים גם אותם קצת.
אני מניחה שאתה כבר מבין את כוונתי.
אין כאן פיר או לא פיר.
יש כאן פורום תמיכה שמיועד לכל מי שרוצה בכך ויכול להתבטא. לכאב שלך וללבטים שלך יש מקום כמו ללבטים ולכאב של כל אחד אחר.
אל תעצור את עצמך מלכתוב מכיוון שאתה חס עלינו - בכך שאתה מוותר על השתוף הזה -לא רק שאינך מגונן עלינו הקוראים אלא אולי אפילו מונע ממישהו הבנה, תחושת שיתוף או אפילו סוג של נחמה.
אין בכך שום צורך ואם אתה רוצה לכתוב אז כתוב. שתף. פרט. אתה יכול כמובן גם במסר אישי אבל אני חושבת שהבמה הזו היא במה בטוחה ונכונה לכתוב בה.

שיהיה לך יום רגוע!
 
אני אלך בכיוון שאולי מישהו ילמד מזה משהו...

1. כועס על הרופאים שלא עשו פט-סיטי, ועל סמך בדיקת אונקוטייפ החליטו שהיא לא צריכה לעשות טיפולים אחרי הניתוח.
מסקנה: לא לוותר ולדרוש פט-סיטי! הם תמיד אומרים שגילוי מוקדם מציל חיים.. אז תעשו גם את הבדיקה הנכונה!

2. כועס על האורתופד שאמר לאמא שלי שכאבי הגב זה סתם כאבי שרירים. לא להסיק: שכל כאב זה גרורה. כן להסיק: שאם אתם אחרי ניתוח להסרת גידול, אומנם לא גילו שום גרורות (אבל גם תכלס לא חיפשו) יש מקום בהחלט לחשוב שכאב כרוני נגרם בגלל המחלה.

3. אני כועס על האקסית שלי. טוב אני לא יודע אם זה כעס עליה.. אני כועס על זה שנפרדנו. אפשר להסיק שיהיה הרבה יותר קשה להתמודד גם עם אובדן וגם עם פרידה...

4. אני כועס על כל בנאדם שהחליט להתנהג לא יפה לאמא שלי בתקופה שהייתה חולה. כולל כל הבירוקרטיה של בית החולים וכל המזכירות שלא מעניין אותן מטר אחרי האף שלהן שום דבר...

5. אני כועס על האדישות של האונקולוגית שאמרה לי שזה עניין של כמה ימים. ובכלל לאורך כל התקופה...

6. אני כועס על מי שכתב את התסריט של אמא שלי. מגיל 0 ועד גיל 56 היא עברה רק דברים קשים.. בין אם זה להימסר למוסד מגיל שנתיים עד

7.. ועוד הרבה דברים שאני כבר לא אפרט...

8. אני כועס על עצמי.. הייתי צריך לחבק אותה יותר... ולהגיד לה יותר כמה שהיא חשובה לי וכמה שהיא הכל בשבילי.. הייתה..
 

saribon

New member
ברשותך..

אניאנסה לחלק את הכעס שלך לכמה סוגים..ואני מבטאת כאן את דעותי ומחשבותי - אין בדברים שלי איזו אמת אבסולוטית או עצת מומחה..

יש את הכעס על הממסד הרפואי - על האדישות של הרופאים, של הבירוקרטים ששוכחים שיש אנשים מאחורי כל הניירות וקביעות התורים, מאחורי הבדיקות והתוצאות. כעס על כך שהמערכת מונעת פעמים רבות משיקולים כלכליים ולא של טובת החולה - מה שמשאיר אותנו - כל מי שנזקק למערכת הזו - חסר אונים פעמים רבות ובלי הרבה יכולת לשנות. -לא תוכל לשנות את מה שקרה אבל אולי אתה כן יכול "לעשות" משהו עם הכעס הזה. אולי אתה יכול לשבת ולכתוב מכבתים לכל מי שאתה יכול לחשוב עליו - כל האנשים שמכעיסים אותך - הרופאים שלא עשו פט סי טי. האורתופד שאמר שכאבי הגב זה סתם כאבי שרירים, המזכירות במחלקה - האונקולוגית האדישה - לכתוב להם ולספר את הספור האישי שלך ושל אמא שלך מולם - לכתוב ולספר עד כמה זה פגע בכם, איזה מחיר שילמתם ועד כמה האנשים שבאים איתם במגע צריכים יחס אחר, מענה אחר.
זה לא יחזיר את אמא שלך - ואולי רובם אפילו לא יקראו את המכתבים הלו - אבל זה עשוי לעשות שני דברים - האחד - תהליך הכתיבה יכול לסייע לך לשחרר קצת אגרסיות. והשני - אולי בכל זאת - הדברים שלך יכנסו ללב של מישהו ממי שאתה פונה אליו - ולמרות שלך אישית זה כבר לא יעזור - אולי חולה אחר ייצא נשכר מכך שאתה לא שותק. דבר נוסף בעיני הוא מקום לבדוק עם עצמך - מה קורה לך כשאתה מרגיש חסר אונים כמו שהרגשת מול המערכת הזו? מה קורה לך כשאתה חש כעס כזה? לאן זה לוקח אותך? מה התחושות שמתעוררות בך? המחשבות? מה זה גורם לך לעשות?

אתה כועס על האקסית שלך - אני לא יודעת כמובן מה הספור ולמה נפרדתם - אבל אני מניחה שכמו שאתה אומר - היה לך קל יותר להתמודד עם האובדן ללא הפרידה ובעיקר - עם בת זוג. אולי יעזור לך לשוחח איתה, במידה וזה אפשרי וקצת ללבן ת הדברים הללו ?

אתה כועס על מי שכתב את התסריט של אמא שלך - אם אינני טועה מתי שהוא כתבת שאתה אתיאיסט -אז מי לדעתך כתב את התסריט? על מי אתה כועס כאן? נסה לענות לעצמך - מאיפה הכעס הזה וכלפי מי הוא מופנה. אני לא כותבת את המחשבות שלי לגבי כתיבות התסריטים שלנו והמשמעות שלהן - אתה צריך למצוא את התשובה שלך.

ולגבי הכעס האחרון שלך - הכעס על עצמך - אתה כותב שהייתי צריך לחבק ולהגיד יותר - מכאן אני מניחה שכן אמרת וכן חיבקת - אולי לא מספיק בדיעבד - לפי דעתך - אבל זה מה שיכולת,זה מה שהתאים לך בזמן הנתון - אניאישית אף פעם לא מוצאת הרבה טעם באמירות של מה הייתי צריכה לעשות בעבר. כי זה כבר עבר. לייסר את עצמי - לא עוזר. מקרים כאלו אני מנסה להבין מה אני צריכה ללמוד מהתחושות הללו - מה זה אומר? זה אומר אולי שתמיד כדאי לחבק ולהגיד? זה אומר שתריך להיות רגישים יותר ולהביע יותר? זה אומר שצריך לזכור שהרגע הזה של כאן ועכשיו הוא הדבר הממשי והודאי היחיד שיש לנו וכדאי למצות אותו עד תום? אולי לך זה אומר דבר אחר לגמרי - אבל מה שזה ל יהיה - אני מציעה שתנסה להבין -מה המשפטים הללו אומרים עבורך - מה אתה יכול ללמוד מהם לגבי חייך עכשיו, ובעתיד. נכון - זה לא יחיזר את אמא - אבל אני בטוחה שהיא היתה שמחה לדעת שאתה מתקדם בחייך, שאתה לומד מכל דבר שנקרה בדרכך, שאתה מאפשר לזה להכנס לתוכך ולפתח אותך.

אני רוצה להציע לך משהו - שאולי יהיה לך קצת קשה לעשות -כי נדמה לי שאתה לא כל כך מתחבר ל"רוחניות" (אולי אני טועה) וזה לנסות מדיטציה. אם היית יכול הייתי אומרת לך ללמוד קצת בודהיזם כי זה משנה את תפיסת החיים. אבל הייתי מתחילה מקטן - אתה יכול לשמוע מדיטציות מונחות ברשת - יש למשל אתר של עמותת תובנה -שהוקמה על ידי איש מקסים בשם סטיבן פולדר - אני מצרפת לך קישור לדף עם שיחות שונות שלו על כל מיני דברים הכוללות מדיצטיות. חלק מהשיחות מאוד מורכבות ואולי לא ידברו אליך אבל יש שם גם הנחיות למדיטציה ועצם הקול של סטיבן פולדר בעיני כבר משרה רוגע..((-:

אני זוכרת שכשרק התחלתי לעשות מדיטציה מונחית זה נראה לי קצת זר ומוזר - אבל כשנתתי למחשבות שלי לנדוד ונתתי לעצמי לשבת בדממה, בעינים עצומות ולהתרכז במה שעולה בתוכי - גיליתי דברים מופלאים. ובעיקר - אחרי כל ישיבת מדיטציה - אני חשה המון רוגע ונוחם. אולי גם אתה תמצא קצת רוגע דווקא במקום הזה? בעינינ זה כלי מצוין לשחרור כעסים.

אל תשאר עם זה לבד ואל תחכה - לא עם קבוצת התמיכה שאמרת שתלך אליה ולא עם שום דבר אחר שאתה מרגיש שיכול להועיל .
 
ואי ממש תודה על ההתייחסות...

קראתי את כל מה שכתבת ואני מסכים עם כל מה שכתבת.
בקשר למדיטציה, לא חשבתי על זה אבל אני עם ראש פתוח.
 

saribon

New member
"ההתיחסות"

כדבריך - ברורה. לשם כך אנחנו פה לא?
בדיוק בשביל לכתוב, להקשיב, להתייחס ולהשמיע דעות עצות ותובנות של כולנו.

אם אתה עם ראש פתוח אולי באמת כדאי לך לנסות מדיטציה. זה לוקח זמן עד שזה עושה משהו..אל תצפה לשבת פעם אחת ולקבל הארה שמיימית. אבל זה עושה טוב לנשמה ואם הופכים את זה להרגל - זה מכניס תדר של שקט רוגע ושלמות קיומית בסופו של דבר.
ודרך אגב - אני מצאתי שטוב לי גם לעשות מדיטציה לא רק בתנוחה הקלאסית והמוכרת, אפשר בשכיבה אפשר בישיבה על כסא אפשר בכל מצב כמעט..כשאתה מספיק מיומן אפשר גם בנהיגה (אבל אז רצוי לשמור על עיניים פקוחות..((-:)
 
יש לי עוד כעס להוסיף שנזכרתי בו היום -

- כשהייתי בבית העלמין...

ה"רב" שראה שאני עם חולצה קרועה, שבא ושאל אותי אם אני מעוניין לקנות צמיד אדום... ושאמרתי לו "לא" הוא אמר "הרב הולך"...
לך קיבינימט תלך יא אוכל חינם יא אפס יא כלום!!!

כמו המערב הפרוע הם מסתובבים שם עם קטנועים בלי קסדות.. צועקים לך מרחוק אם אתה רוצה תפילה...
אני אמציא תפילה והיא תהיה הרבה יותר משמעותית מאשר התפילה שאתה תעשה בשביל למלא את הבטן החינמית שלך..

שלא נדבר על כמה ולמה בכלל עולה לקבור את אמא שלי באדמה.
 

saribon

New member
זה מצוין

שאתה תתפלל אם תחוש בכך צורך תפילה אישית ואמיתית שלך. זו המהות האמיתית של תפילה (גם ביהדות דרך אגב) תפילה אמיתית מהלב .
אכן יש הרבה מעכרים בקטע הזה עליות ועצבונים שאפשר להתרגז מהם.

ליעד - אני חושבת שאתה מאוד כועס. כל כך כועס שאולי הגיע הזמן לעשות משהו עם הכעס הזה. זה שאתה מבטא אותו - זה נהדר. זה שאתה מתייחס אליו זה טוב מאוד - זה אומר שאתה נותן לו מקום ורואה אותו וזו התחלה מצוינת. כעס מכסה על המון דברים אחרים. הוא אופף ובולט ומאפשר לא לגעת בדברים אחרים כי הוא שם. מצד שני הוא אוכל ומכלה. הוא ממלא את הגוף באנרגיות ותדרים שלא עושים לנו טוב.

אני קוראת עכשיו ספר מטלטל " חסדי הלב שבור" כתבה אותו שרי מנדל אמו של קובי מנדל ז"ל שנרצח יחד עם חברו בשנת 2001 והם בני 13 בואדי שליד ביתם בתקוע במהלך טיול אליו יצאו השנים. הם נרגמו באבנים בתוך מערה קרובה מאוד הביתה ומתו מוות אכזרי ונוראי.
אמו כתבה ספר כחלק מתהליך הריפוי שלה ובו מתעדת את השנה הראשונה לאחר הרצח. היא מתארת שם מנעד עצום של רגשות החל מצער וכאב בלתי נתפסים וגם שמחה תקווה ואמונה. היא מתייחסת הרבה למקום של הכאב - ורואה את הכח שלה דווקא ביכולת להכנס אל תוך הכאב - לצלול לתוכו ולקבל ממנו כוחות חדשים.
אני יודעת שלעתים זה נראה בלתי אפשרי, אבל יודעת שזה רק נראה כך. אפשר להחליף את הכעס במשהו אחר. אפשר להחליף את השלילה בחיוב, זה תהליך ארוך ולא פשוט אבל אפשרי. דיברנו על מדיטציה - אולי זה מקום טוב להתחיל בו. או כל דבר אחר אשר יאפשר לך לשחרר מתוכך את הכעס הזה שמושך אותך למקומות לא טובים.
כי באותה מידה יכולת להסתכל על "הרב" ולהגיד לו - לא תודה ולא להתרגז ממנו. לא לברך אותו בשלל ברכות שלא משנות לו כלום ובודאי שלא משנות את אורח חייו אבל מוציאות ממך הרבה אנרגיה שלילית..
אנחנו עומדים עכשיו ממש לפני פסח - חג החרות - ואני מאחלת לך ליעד יקר שתמצא את החרות שלך - חרות מכעסים, חרות מדברים שמכבידים עליך, שתצליח למצוא קצת מנוחה בנפשך הכועסת והכואבת שתלמד לצאת ממצרים שלך . לאט. בזמן שנכון לך. גם בני ישראל לא יצאו מיד. היה תהליך שלם שהיה צריך להתקיים כדי שיבשילו התנאים. אבל חשוב שתזכור שגם אתה יכול לצאת ממצרים.. אני בטוחה שיהיה לך טוב יותר כשתצליח לשחרר את הכעס, להתמודד עם הכאב ולמלא את חייך ביותר שמחה. השמחה מחזקת אותנו. הכעס - מחליש.
 
תודה


אני מאמין שיש בי באמת הרבה כעס עצור...
אבל יש בעייתיות במחלה הזו - הסרטן.

- על מי לכעוס?

מי שמעשן לידך...?
חברת הסלולר שהתקינה אנטנה ליד הבית?
הפלוגה בצבא ששמה אותך מתחת לסכך אסבסט?

ואז הכעס יוצא על דברים אחרים..
על אבא.. על אקסית.. על מישהו שהיה בזמן הלא נכון עם הגישה הלא נכונה...

תכלס, על מי אנחנו כועסים? מי הביא את הסרטן הזה? מי?!
 

saribon

New member
אתה מתייחס לכעס כאל משהו פרודוקטיבי?

ונניח שהיית יודע על מי לכעוס. נניח שהיתה לך כתובת מדויקת - זה היה עוזר לך? זה היה מחזיר את אמא שלך? ברור שלא.
בעיני הכעס משרת רק מטרה אחת - הוא עשוי לסייע לך להתקדם. להתקדם ממנו אל תחושות טובות יותר. אל השלמה , אל קבלה, של שלווה.
אני אשה מאמינה. לא דתיה אבל מאמינה. אני מאמינה שיש בורא לעולם הזה. אני מאמינה שיש תוכנית ושיש לכל נשמה יעוד ותפקיד וכן זמן מוקצב בתוך גוף גשמי. יש שיגידו שזה עושה לי את החיים קלים יותר. אני לא בטוחה, משום שבאמונה אמיתית שואלים שאלות ואמונה אמיתית איננה מבטלת בנו את הסבל והכאב האנושי. אבל היא כן מקלה עלי את ההבנה שגם אם אני לא יודעת או מכירה מהי התוכנית "האלוהית", גם אינני מבינה את התכלית - זה לא אומר שהיא איננה קיימת ומסגרת האמונה שלי (שאיננה דתית כאמור מסייעת לי לקבל את העובדה שיש דברים הנפלאים ממני ואני יכולה וצריכה להתמודד עם חוסר ההבנה הזה, עם חוסר הידיעה הזו מתוך קבלה, מתוך הבנה שיש תכלית ושכל דבר שאני חוה מקדם אותי הלאה. זה לא מעלים את הכאב. הכאב שם נוכח ועצום, זה לא שבגלל שאני חושבת שיש תכלית אני בוכה פחות או כואבת פחות. אבל זה כן משחרר אותי מהכעס.

אפשר להשתחרר מהכעס גם "בלי אמונה" (ולא נכנס עכשיו לדיון על מהות האמונה והאם היא יכולה להיות קיימת גם מבלי שנדע אותה וכן הלאה) אפשר פשוט להחליט לוותר עליו. זה כמובן חות פשוט ממה שזה נשמע במוחד אם אין בסיס אמוני להשען עליו. אבל גם באופן "רציונאלי" אם נבין שהכעס לא משרת אותנו, שהוא מזיק לנו ומפריע ויותר מכך -שאין בו תועלת - גם בדרך הרצוינאלית הזו אפשר להבין שזה מיותר ואז פשוט להחליט - כשם שאדם מחליט להפסיק לעשן או להפסיק לזלול - אפשר להחליט להפסיק לכעוס. אפשר להבחין מתי הכעס עולה בי ולפרק אותו, להתייחס אליו, לשאול את עצמי שאלות כגון - על מי אני כועס? למה? מה זה משרת? ואם אמשיך לכעוס - מה יקרה? מה ישתנה? מה זה עושה לי? ועלומת זאת - אם לא הייתי כועס כעת - מה הייתי עושה? מה הייתי מרגיש? איך הגוף שלי היה מתנהג? אפשר להשתמש גם בנשימות כדי להרפות את הגוף כדי לעזור בתהליך ניקוי הכעס הזה. אפשר גם לעשות את זה בטפול, וכאמור אפשר גם במדיטציה. אפשר. זה הכי חשוב להבין -שאפשר. ואז כשמוותרים על הכעס -אפשר למצוא כוח ומקום לדברים הכואבים באמת ומצד שני - להנאות הגדולותבאמת.
 
ככל שהזמן עובר אני מבין

כמה כעס יש בתוכי...
אני לא זוכר אם הייתי כזה עצבני לפני המחלה של אמא שלי...
אני מתעצבן על כל דבר..
שזה מוזר.. כי אני מה זה רגוע בדר"כ...
דווקא להיפך..
דווקא בזמן האחרון. החלטתי ששום דבר לא שווה להתעצבן בגללו...
כמו שאמא שלי אמרה לי "חבל על כל שנייה של עצב"
כמה בגרות ואצילות היה לה להגיד לי משפט כזה...
וכמה שלמדתי ממנה.. ולמדתי מכל מה שקרה...
עדיין.. אני מוצא את עצמי נופל למצבי כעס קיצוניים..
יכול להיות שרמת הרגישות שלי עלתה..?
 
למעלה