ברשותך..
אניאנסה לחלק את הכעס שלך לכמה סוגים..ואני מבטאת כאן את דעותי ומחשבותי - אין בדברים שלי איזו אמת אבסולוטית או עצת מומחה..
יש את הכעס על הממסד הרפואי - על האדישות של הרופאים, של הבירוקרטים ששוכחים שיש אנשים מאחורי כל הניירות וקביעות התורים, מאחורי הבדיקות והתוצאות. כעס על כך שהמערכת מונעת פעמים רבות משיקולים כלכליים ולא של טובת החולה - מה שמשאיר אותנו - כל מי שנזקק למערכת הזו - חסר אונים פעמים רבות ובלי הרבה יכולת לשנות. -לא תוכל לשנות את מה שקרה אבל אולי אתה כן יכול "לעשות" משהו עם הכעס הזה. אולי אתה יכול לשבת ולכתוב מכבתים לכל מי שאתה יכול לחשוב עליו - כל האנשים שמכעיסים אותך - הרופאים שלא עשו פט סי טי. האורתופד שאמר שכאבי הגב זה סתם כאבי שרירים, המזכירות במחלקה - האונקולוגית האדישה - לכתוב להם ולספר את הספור האישי שלך ושל אמא שלך מולם - לכתוב ולספר עד כמה זה פגע בכם, איזה מחיר שילמתם ועד כמה האנשים שבאים איתם במגע צריכים יחס אחר, מענה אחר.
זה לא יחזיר את אמא שלך - ואולי רובם אפילו לא יקראו את המכתבים הלו - אבל זה עשוי לעשות שני דברים - האחד - תהליך הכתיבה יכול לסייע לך לשחרר קצת אגרסיות. והשני - אולי בכל זאת - הדברים שלך יכנסו ללב של מישהו ממי שאתה פונה אליו - ולמרות שלך אישית זה כבר לא יעזור - אולי חולה אחר ייצא נשכר מכך שאתה לא שותק. דבר נוסף בעיני הוא מקום לבדוק עם עצמך - מה קורה לך כשאתה מרגיש חסר אונים כמו שהרגשת מול המערכת הזו? מה קורה לך כשאתה חש כעס כזה? לאן זה לוקח אותך? מה התחושות שמתעוררות בך? המחשבות? מה זה גורם לך לעשות?
אתה כועס על האקסית שלך - אני לא יודעת כמובן מה הספור ולמה נפרדתם - אבל אני מניחה שכמו שאתה אומר - היה לך קל יותר להתמודד עם האובדן ללא הפרידה ובעיקר - עם בת זוג. אולי יעזור לך לשוחח איתה, במידה וזה אפשרי וקצת ללבן ת הדברים הללו ?
אתה כועס על מי שכתב את התסריט של אמא שלך - אם אינני טועה מתי שהוא כתבת שאתה אתיאיסט -אז מי לדעתך כתב את התסריט? על מי אתה כועס כאן? נסה לענות לעצמך - מאיפה הכעס הזה וכלפי מי הוא מופנה. אני לא כותבת את המחשבות שלי לגבי כתיבות התסריטים שלנו והמשמעות שלהן - אתה צריך למצוא את התשובה שלך.
ולגבי הכעס האחרון שלך - הכעס על עצמך - אתה כותב שהייתי צריך לחבק ולהגיד יותר - מכאן אני מניחה שכן אמרת וכן חיבקת - אולי לא מספיק בדיעבד - לפי דעתך - אבל זה מה שיכולת,זה מה שהתאים לך בזמן הנתון - אניאישית אף פעם לא מוצאת הרבה טעם באמירות של מה הייתי צריכה לעשות בעבר. כי זה כבר עבר. לייסר את עצמי - לא עוזר. מקרים כאלו אני מנסה להבין מה אני צריכה ללמוד מהתחושות הללו - מה זה אומר? זה אומר אולי שתמיד כדאי לחבק ולהגיד? זה אומר שתריך להיות רגישים יותר ולהביע יותר? זה אומר שצריך לזכור שהרגע הזה של כאן ועכשיו הוא הדבר הממשי והודאי היחיד שיש לנו וכדאי למצות אותו עד תום? אולי לך זה אומר דבר אחר לגמרי - אבל מה שזה ל יהיה - אני מציעה שתנסה להבין -מה המשפטים הללו אומרים עבורך - מה אתה יכול ללמוד מהם לגבי חייך עכשיו, ובעתיד. נכון - זה לא יחיזר את אמא - אבל אני בטוחה שהיא היתה שמחה לדעת שאתה מתקדם בחייך, שאתה לומד מכל דבר שנקרה בדרכך, שאתה מאפשר לזה להכנס לתוכך ולפתח אותך.
אני רוצה להציע לך משהו - שאולי יהיה לך קצת קשה לעשות -כי נדמה לי שאתה לא כל כך מתחבר ל"רוחניות" (אולי אני טועה) וזה לנסות מדיטציה. אם היית יכול הייתי אומרת לך ללמוד קצת בודהיזם כי זה משנה את תפיסת החיים. אבל הייתי מתחילה מקטן - אתה יכול לשמוע מדיטציות מונחות ברשת - יש למשל אתר של עמותת תובנה -שהוקמה על ידי איש מקסים בשם סטיבן פולדר - אני מצרפת לך קישור לדף עם שיחות שונות שלו על כל מיני דברים הכוללות מדיצטיות. חלק מהשיחות מאוד מורכבות ואולי לא ידברו אליך אבל יש שם גם הנחיות למדיטציה ועצם הקול של סטיבן פולדר בעיני כבר משרה רוגע..((-:
אני זוכרת שכשרק התחלתי לעשות מדיטציה מונחית זה נראה לי קצת זר ומוזר - אבל כשנתתי למחשבות שלי לנדוד ונתתי לעצמי לשבת בדממה, בעינים עצומות ולהתרכז במה שעולה בתוכי - גיליתי דברים מופלאים. ובעיקר - אחרי כל ישיבת מדיטציה - אני חשה המון רוגע ונוחם. אולי גם אתה תמצא קצת רוגע דווקא במקום הזה? בעינינ זה כלי מצוין לשחרור כעסים.
אל תשאר עם זה לבד ואל תחכה - לא עם קבוצת התמיכה שאמרת שתלך אליה ולא עם שום דבר אחר שאתה מרגיש שיכול להועיל .