שוב לא נכון.
מה שאתה עושה זה לומר כל יום בבוקר "היום הבוחן". ותאורטית – צדקת! באחד הימים. אבל זה לא אומר שצפית את הבוחן. אז עכשיו נחדד: אם מספיק שהתלמידים אומרים למורה "היום הבוחן" כדי שהוא יחדל להיות בוחן פתע, הרי שנגמרה השאלה. הם יגידו את זה כל יום, אתה צודק ובא לציון גואל. איך שאני מבין את השאלה, בוחן פתע הוא בוחן מפתיע. בדיוק כמו שבכל יום אני יכול לומר: אחמדינג'אד ימות! ויום אחד אני באמת אצדק. זה כמובן לא אומר שאני מגלה עתידות, או שלא אופתע ממותו של הצורר. לעניין הדוגמא (שלא משקפת את השאלה) שנתת: הדוגמא שלך נכונה, רק שהיא לא מייצגת את השאלה. בדוגמא שלך אי אפשר להניח "לא 2” אחרי 1. גם בשלנו. אבל בשלך, אפשר להניח 1, ואצלנו לא. אצלנו זה כך: 1.אם ורק אם לא היה עד יום שישי (ולא: אם לא ביום שישי!) אז לא בשישי. 2.אם ורק אם1, אם לא היה עד חמישי אז לא בחמישי. 3....רביעי 4.… שלישי 5....שני 6...ראשון אם 1, אז 6, זה נכון. אבל, האם 1? וההבדל: אתה מניח 1 בדוגמא שלך. שם אתה יכול. פה לא. 1.אני חוזר על זה שוב: לנו לא נתון1. לנו 1 יהיה אפשרי רק אחרי ש 2-6 יהיו לא רלוונטיים. זה בעצם היקש מעגלי, הבעייה שבשום מקום אין שום תנאי חיובי או שלילי. אם ננסה לפשט כדי להגיע לדוגמא דומה לשלך: אם 1 אז 2 אם 2 אז 3 אם 3 אז 4 אם 4 אז1. זו מקבילה לשאלה. הבעייה: בשום מקום אין יציאה מה"אם". אצלנו מספיקה שלילה אחת כדי ש 1 לא יתקיים, מה שיגרור קריסה של כל ההנחות אחריו (וגם כמובן בדיעבד, כי אכן יהיה בוחן). דרך אגב... אתה זה שהוסיף הנחות שגויות: אם לא היה היום בטוח יהיה מחר... זו הנחה שגויה.
