בוקר טוב אנשים - על הדחה ועל מודעות עצמית
הבוקר התעוררתי מוקדם לקול נפץ זכוכית נשברת. בקבוק קטן של בושם התנפץ אל הרצפה לאחר שנתקל בישבנו של האיש.
ריח כבד של שנל החל להזדחל לעבר מיטתי והכביד על אפי. התעוררתי והחלטתי לעבור עם השמיכה הקלה אל עבר השזלונג שבסלון.
השתרעתי על הספה הנוחה ותוך כדי כמה תרגילי פילאטיס, נזכרתי בהדחה אתמול.
חשבתי על דני. חשבתי על פניו החיוורות ברגע שהוא הבין שהוא מודח. הוא ולא יניב. הוא ולא הנחנח התורן או הלמלם או החנון כפי שניסו לצייר אותו בהפקה. דני היה המום. ישב מול אסי וארז כשקולו רועד והוא עדיין לא מבין מה הוא עושה שם בחוץ, בנווה אילן, בקור הזה.
הופתעתי לגמרי כאשר הוא הודה שהיה בטוח שהוא בגמר ואפילו אולי זוכה בו.
הסתכלתי על פניו ולא האמנתי למשמע אוזניי. האיש הזה חי בארץ בכלל? או שמא הוא כלוא בבועה התל-אביבית שלו, כותב מוזיקה לסרטים ולתוכניות. יורד לפאב השכונתי ונפגש עם חברים מהתעשייה מהענף או סתם שכנים. האם הוא לא מודע למה שדייר בבית האח הגדול זקוק לפחות בשבועות הראשונים שלו?
בשבוע הראשון, בהדחה ראשונה, דייר צריך קודם כל חטיבה או גדודים של מצביעים מקרב המשפחה. הורים, דודים, שכנים, מכרים, אחים אחיות, גיסים גיסות, בני דודים, חברים של בני דודים, חברים לעבודה, חברים של חברים לעבודה, שכנים והרבה שכנים של שכנים...
ככה זה עובד בהתחלה. אין דרך אחרת. הצופים שאין להם קשר כלשהו לדייר מסויים, לא מצביעים בהתחלה לאף אחד. לא מתאהבים באף דייר ממבט ראשון, אולי מלבד ממקרים יוצאי דופן שאני לא זוכרת או לא שמעתי עליהם.
דני רעד בקולו וניכר היה ההלם אשר על פניו. אשכרה הבנאדם מנותק מהעם. נכנס לבית האח הגדול והיה בטוח שהריב הראשון שלו עם רוני, הפלירטוט העקשני שלו עם שלי, הזלזול העמוק ביניב, ההתערבות עם בני, כל אלה יביאו אותו עד הגמר בצעדים קלילים של סטפס או קלאס. זה מה שנקרא חוסר מודעות עצמית. בן אדם הנכנס למקום מסויים ואין לו מושג איך הצופים מצביעים כאילו וזאת העונה הראשונה של האח הגדול. כאילו והוא לא צפה בעונות קודמות, כאילו והוא לא חי בישראל.
בוקר נהדר שיהיה כאן לכולם
http://www.youtube.com/watch?v=82zt5Fk5YTc
הבוקר התעוררתי מוקדם לקול נפץ זכוכית נשברת. בקבוק קטן של בושם התנפץ אל הרצפה לאחר שנתקל בישבנו של האיש.
ריח כבד של שנל החל להזדחל לעבר מיטתי והכביד על אפי. התעוררתי והחלטתי לעבור עם השמיכה הקלה אל עבר השזלונג שבסלון.
השתרעתי על הספה הנוחה ותוך כדי כמה תרגילי פילאטיס, נזכרתי בהדחה אתמול.
חשבתי על דני. חשבתי על פניו החיוורות ברגע שהוא הבין שהוא מודח. הוא ולא יניב. הוא ולא הנחנח התורן או הלמלם או החנון כפי שניסו לצייר אותו בהפקה. דני היה המום. ישב מול אסי וארז כשקולו רועד והוא עדיין לא מבין מה הוא עושה שם בחוץ, בנווה אילן, בקור הזה.
הופתעתי לגמרי כאשר הוא הודה שהיה בטוח שהוא בגמר ואפילו אולי זוכה בו.
הסתכלתי על פניו ולא האמנתי למשמע אוזניי. האיש הזה חי בארץ בכלל? או שמא הוא כלוא בבועה התל-אביבית שלו, כותב מוזיקה לסרטים ולתוכניות. יורד לפאב השכונתי ונפגש עם חברים מהתעשייה מהענף או סתם שכנים. האם הוא לא מודע למה שדייר בבית האח הגדול זקוק לפחות בשבועות הראשונים שלו?
בשבוע הראשון, בהדחה ראשונה, דייר צריך קודם כל חטיבה או גדודים של מצביעים מקרב המשפחה. הורים, דודים, שכנים, מכרים, אחים אחיות, גיסים גיסות, בני דודים, חברים של בני דודים, חברים לעבודה, חברים של חברים לעבודה, שכנים והרבה שכנים של שכנים...
ככה זה עובד בהתחלה. אין דרך אחרת. הצופים שאין להם קשר כלשהו לדייר מסויים, לא מצביעים בהתחלה לאף אחד. לא מתאהבים באף דייר ממבט ראשון, אולי מלבד ממקרים יוצאי דופן שאני לא זוכרת או לא שמעתי עליהם.
דני רעד בקולו וניכר היה ההלם אשר על פניו. אשכרה הבנאדם מנותק מהעם. נכנס לבית האח הגדול והיה בטוח שהריב הראשון שלו עם רוני, הפלירטוט העקשני שלו עם שלי, הזלזול העמוק ביניב, ההתערבות עם בני, כל אלה יביאו אותו עד הגמר בצעדים קלילים של סטפס או קלאס. זה מה שנקרא חוסר מודעות עצמית. בן אדם הנכנס למקום מסויים ואין לו מושג איך הצופים מצביעים כאילו וזאת העונה הראשונה של האח הגדול. כאילו והוא לא צפה בעונות קודמות, כאילו והוא לא חי בישראל.
בוקר נהדר שיהיה כאן לכולם
http://www.youtube.com/watch?v=82zt5Fk5YTc
