רבקה רם מתה בת 106
פעמים רבות שמחתי לגלות שהצלחתי לשמוע סיפורים שהיו ולא יהיו יותר.
במסגרת המחקר בן 23 שנה על רכבת העמק (כמעט 2000 סיפורים ועוד 50 תחנות/חניות) הגעתי לכל מיני פרלמנטים של זקני הישוב בקיבוצים ובמושבים, כולל אנשים מאוד מפורסמים שהצעירים לא שמעו את שמם, והצלחתי להוציא מהם סיפורים שלא נמצאים בשום מקום אחר.
כי מי שמע על בן ציון ישראלי (מביא התמרים מעירק) עובד ישראלי "עבד" (האיש שספר הצ'יזבטים של הפלמ"ח כתוב עליו) אהרוניק (האיש שבלם את פלישת הסורים לדגניה במלחמת השחרור באמצעות הפיאט) ואחרים.
לזכרה של רבקה רם, סיפורה.
היו ביגור שתי תאומות, שתיהן נשואות עם תינוקות, שאחת החליטה שלא מתאימים לה חיי הקיבוץ, ועברה לקרית ביאליק.
הבעיה היתה שהאחות הקיבוצניקית היתה שופעת חלב, ואילו לאחות בקרית ביאליק היו בעיות בהנקה.
הקיבוץ החליט לעזור כמובן למי שהיתה ממקימות הקיבוץ, והחליטו לשלוח לה כל יום שני בקבוקי חלב אם מהאחות הקיבוצניקית.
התפקיד הוטל על קיקה (רבקה רם), צעירה בת 18 לבושה סנדלים ומכנסים קצרים וגופיה עם כובע טמבל, לקחת בתרמיל כל יום את החלב ולהביא לקרית מוצקין, וכדי שהחלב לא יתקלקל , נתנו לה כסף לנסוע ברכבת.
וכך כל יום היא נסעה ברכבת העמק לחיפה ומשם ברכבת ללבנון לקרית ביאליק.
היא מספרת שכל נסיעה היתה לא פחות ממפחידה בגלל הערבים המרובים ברכבת, היו כאלו אפנדים ששאלו מי אביה כדי לקנות אותה לאשה,
היא לא יכלה לאמר שהוריה באירופה כי אז היו רואים בה שטח הפקר, אלא סיפרה שאביה הוא "עבד" מעין ג'לוד (עין חרוד). וזו היתה סוף השיחה.
אבל היא כחלוצה אמיתית לא נרתעה מאף אחד ועשתה את תפקידה עד שהתינוקת נגמלה.
את סיפורה קיבלתי מפיה בהיותה ישובה בכסא גלגלים, ולמרות שנותיה היא השאירה עלי רושם עמוק כיוון שהיה צלולה לחלוטין ודיברה עברית שהיום כבר לא מדברים (כמה אנשים אתם מכירים היום שאומרים "אנו" ?).
ואף ניהלנו שיחה ארוכה על כל מיני אנשים מהישוב שחלקם אני מכיר אישית וחלקם מהמחקר, ובעוד אנו דנים ומדברים על זה ועל ההוא (לא אזכיר שמות כי לרוב האנשים זה לא יאמר דבר) צעירי המשק שעברו במקום, עצרו לרגע והמשיכו כי לא הבינו על מה אנחנו מדברים.
אז זהו, עוד נדבך מאבני המדינה הלך, ואני מאוד שמח על כל אחד כזה שאני מצליח לתעד את סיפורו, שהוא למעשה סיפור ההיסטוריה של תקומת מדינת ישראל.
לצערי, למרות שהחוק במדינה מחייב כל סופר להעביר 2 עותקים מכל ספר לספריה הלאומית, פניתי אליהם, והם סרבו לקבל את ספריי כיוון שהם לא על נייר אל על מדיה מגנטית (דיסק און קי).
בסוף, אחרי תלונה לשר החינוך, הכניסו את הספר שלי "כיתת השועלים" והוא בלבד (מתוך 14 ספרים), וכנקמה כתבו שזה ספר בדיוני...... נקמת הפקיד העלוב.
וכך, ביום שאמות, כל המחקרים שעשיתי ילכו פארש, חוץ מאלו "שהסתכנו" וקנו את ספריי, שכולם עוסקים בהיסטוריה לא קונבנציונאלית של תקומת מדינת ישראל.
(רכבת העמק, מלחמות, כיתת השועלים, שירות במשטרה, ילדותי בשנות ה-50, קורות חיי וכו)
הנה צילומים שלי של רבקה רם ושל טולה שגם לו היו סיפורים יפים ולא מוכרים, על פרס והסוכריות, המדרכה הנוסעת ברכבת העמק ועוד.