שלום"האמיני יום יבוא"../images/Emo59.gif../images/Emo73.gif
שנת 1948 המלחמה בעיצומה היום נסעתי לסיור "כיבוש מחנה צריפין".כשהמדריכים הם אלה שביצעו את הפעולות. אני מאוד אוהבת סוג זה של סיורים. האדם ממך כאילו השיל שנים ונכנס לנעלי עצמו לפני יובל שנים. אתה שומע את הרעד בקולו כשהוא מספר על חבר שנפל, אתה שומע את הצהלה בשוב הלוחמים בשלום. המקום בו שהינו בחלק הראשון של הסיור היה בית קקל, 250 מ' בערך מימין, לפני צומת בית דגן כשנוסעים מת"א דרומה לרמלה. כאן הייתה עמדה בדרך לירושלים, בתקופה זו הייתה לערבים שיטה למלכד חביות ולגלגל אותם לכוון כלי רכב יהודים, כך שפסקה התנועה מכאן ועברה למקווה ומשם דרך הפרדסים לראשון ואחר כך לירושלים. החביות הללו היו גם מתגלגלות לעמדה שבה היינו (בית קקל, כך קראו לבניין) המספר סיפר שכשהוא והלוחמים הגיעו למקום ב 48 היה כתוב שם בגדול. היזהר נא איש החי"ש פצצת - חבית כבר על הכביש עוד מעט יוצת הפתיל ולא תהיה שווה אף מיל. לא רק העובדה מה כבשו, מתי, ואיך, אלא גם כל הטריקים הקטנים שהם נקטו כדי לשרוד מסופרים על ידי האנשים עצמם שהיו במקום. היה שם איש אצ"ל (שמאוחר יותר סיפר על החרמת כלי נשק מסרפנד) שהיו לו השגות לגבי הצבא הבריטי ויחסו ליהודים. התברר בסוף שהיו גם בריטים טובים, שאיש האצ"ל לא נתקל בהם והמספר בבית קקל סיפר אודותם. נעים לשמוע חילוקי דעות ולהסיק מסקנות לאחר הסיפור הממש מרתק, נסענו ל"שער ראשון" בצריפין. הסיפור על החרמת הנשק ממחנה צריפין כשהמחנה היה בריטי, הוא פשוט מתח בלתי נגמר. שניים נפצעו בפעולה, והצליחו לחלץ אותם, שעות רבות לאחר מכן הם נסעו לקבל טיפול רפואי . הבריטים תמיד חיפשו בבתי חולים פצועים מכדורים, לכן הייתה המרפאה ממוקמת (נו נחשו...) בבית יולדות. לא חשדו ברופאים, ויכלו לתת טיפול. הפצועים הצעירים שישבו במכונית נלקחו עם 2 "חברות שלהן" אחר כבוד למפקדה. הבנות קיבלו 3 שנים בבית סוהר. הבחורים, כשהבינו לפי הפציעה שהם השתתפו, נגזר עליהם מוות בתליה. איך ניצלו? בפעם אחרת. הלוחם האחרון סיפר איך כבשו את סרפנד מהערבים שקיבלו אותה מהבריטים לאחר עזיבת הבריטים את הארץ. מה אומר לכם? הנאה צרופה, וגם זה לא מתאר. יעלי