היית צריכה להתחיל בעובדה שאת לא מכירה את אשתי
א.
אשתי מודעת היטב למשקלה ומדברת עליו באופן חופשי, מה גם שאני לא מחפש להעליב אותה, אנחנו 49 שנים נשואים, משמע, 50 שנה ביחד, ומכירים טוב מאוד אחד את השניה.
בסך רציתי להצביע על העובדה שבשום אופן לא יכול להרים אותה. כבר קרה שהיא נחנקה ממים (בליעה לא נכונה) ונפלה לרצפה, פעמיים זה קרה, הנשמתי אותה עד שחזרה לעצמה ולא יכולתי לסייע לה לקום אלא רק בכוחות עצמה אחרי שהתאוששה.
ב.
קניתי לה "אמבו" ולימדתי אותה להשתמש בו (בחלק העליון פיה שמצמידים לפה ובחלק התחתון בלון שלוחצים והוא מזרים כמות גדולה של אויר) אורכו כ-30 ס"מ,, אבל היא במקום להניח אותו כמו שביקשתי מולה שיהיה מוכן בחירום, זרקה אותו על איזה מדף.
ג.
אשתי היא מהטיפוס שכל מיני חוכמולוגי נישואין אומרים שזה זיווג מוצלח כשיש שני הפכים - אני מסודר בדרך כלל ורוצה שכל דבר יהיה במקומו, וגם אם במשרד שלי נראה שיש אי סדר, זה מכיוון שכאשר אני כותב ספרים, אני משתמש בהמון חומרים כדי להיות המדוייק ביותר שאפשר.
ההיפך ממני אשתי, הוא אוהבת בלגן ואילו סדר מוציא אותה מהכלים. כל החיים אני מנסה להילחם בזה ופה ושם מצליח אבל בגדול לא .
ליד הכורסה שלי יש פסל קטן מעץ בצורת פיל (כבד, מעשה אומנות) הנכדים אהבו לשבת עליו, ועליו כוס תה שאני שותה ואולי גליל נייר טואלט, זה הכל.
וגם לי בהחלט יש תרופות ועוד כל מיני דברים, אבל מקומם לא בסלון.
ד.
על השולחן אין לי שום מעורבות וחסר לי שאגע במשהו, והשולחן נמוך וגודלו כ-80 על 110 ס"מ מלא המון פריטים עד שכבר אין עליו מקום, כל החיים אני מתלונן על השולחן והמזבלה שלו וזה לא עוזר לי, כל דבר שהיא מביאה לשולחן, הוא לא חוזר למקומו אלא נשאר שם.....
כל המלחמה שלי שהסלון יראה כמו שצריך להיראות ובלי כל השקיות מסביב, לא נקלטים בשום צורה. והבית נראה כמו של הזקנים המסכנים, וזה בשבילי נורא. ואני לא מבין מהיכן זה כיוון ששנינו גדלנו בבתים מסודרים.
בבוקר הבן הגיע, אסף את כל מה שהיה על הרצפה (הכל נשאר כך מהלילה, אני לא יכול לאסוף, כי אם אני יורד על הברכיים יש לי בעיה לקום, גם לה) חוץ מהשלטים והטלפון ותרופות, השליך הכל לפח, והא הבן יקיר לה אפרים אז היא לא העזה לצייץ,
אני קניתי לה שולחן קטן מה שנקרא "יד עזר לחולה" שגודלו כ-40 על 50 סנטימטר וכך היא מחוייבת להצטמצם לשטח זעיר ממה שהיתה רגילה לו.
כעת יש לי בעיה לסלק את השולחן כי הוא מעץ מלא וכבד מאוד, ושאלתי סביבי ואף אחד לא רוצה אותו.
לגבי השולחן, כאן בהחלט עובד עיקרון מרפי, אם המזוודה שלך מלאה עד אפס מקום, אתה קונה גדולה יותר, וגם היא מתמלאת, ואז אתה קונה גדולה יותר וכן הלאה וכן הלאה, כך עם כל דבר (אני טס לחו"ל רק עם טרולי קטן ותרמיל קטן למחשב,רחפו ותרופות).
ה.
אני לא זוכר מי שכתבה שבעצם מדובר כאן בשינאה (בערך כך) זה בהחלט דבר מוטרף לאמר.
התאהבנו שנינו בשניה שהכרנו !!!
באותו ערב יצאנו למועדון ברברים (ג'אז) ושאלתי אם היא מוכנה להתחתן איתי, והיא ענתה שבשמחה - מאז השירים שלנו הם- "אי-נבר-ליב-יו" שרקדנו לצליליו, ו"שניים" של שלמה ארצי, כן, חמישים שנה !!!.
כשאנחנו מתנשקים, הנכדים מגחכים, ואז אני מסביר להם שהם רואים אשה זקנה ואני רואה את הצעירה היפה שהתחתנתי איתה.
אין דבר כזה שאוכל לפני שאשאל אותה מה היא רוצה לאכול.
כעת שקשה לה לאכול, אני מזעיק מידי פעם את הבת או נכדה שיבשלו לה משהו שקל לה לאכול, אני מבחינתי יכול להסתפק בכריכים.....
ו.
אחרי הניתוח היא מתזזת אותי כל היום ואני לא מתלונן, רק מידי פעם גוער בה שתעשה בעצמה משהו שצריך לנוע, כדי שתתחיל לחזור לעצמה מהר יותר (כנראה שזה נח לא להתאמץ).
גם זה שהיא מעדה בלילה, זה מכייו שאני שוטף לה את המח שגם בבית תנוע עם מקל כי היא מאבדת שיווי משקל (יש לה סוכרת), והיא מצפצפת, הנפילה שלה בלילה היתה רק מהסיבה הזו.
אני עצמי בהחלט משתמש במקל (כזה שאפשר להפוך אותו לכסא) אפילו להליכה למרחק קצר. מוטב להיות זהיר מאשר להזדקק לאמבולנס.....
ז.
אני עצמי שתול קוצב לב, אי ספיקת לב 40%, אני נוטל כל יום 11 גלולות, אבל כל התרופות שלי מסודרות על מדף בארון לפי סוג התרופה ותאריך תפוגה.
במגירה ליד המטה יש קופסה עם 28 תאים לארבעה שבועות, כאשר בשולחן במטבח קופסה שבועית.
וכל הנסיונות שלי לגרום לה לסדר לא עוזרות, כל חדר השינה מלא שקיות עם תרופות והבלגן חוגג.
פעם ניסיתי לעשות סדר ולקח לי 3 שעות, שבסופן זה הפריע לה שזה כך והכניסה הכל בחזרה לשקיות.....
ח.
אני מתמיד התייחסתי לפורום כאל מקום חברתי בו ניתן לספר ולהביע דיעות, ואני חושב שעד היום נתתי בהחלט מספיק עצות כי אני חושב שכל מי שיכול, צריך לתרום מהידע והנסיון שלו.
אבל אולי טעיתי ואסור להיות כל כך פתוח, כי מאחורי הכינויים אנשים מרשים לעצמם לאמר דברים לא נעימים ושאין להם מושג עליהם, כשאני בסך הכל מספר, למרות שאין לי מה להסתיר, ואולי אני צריך לכתוב דברים בעמימות או בכלל לא.
למדתי את הלקח.
ואני לא צריך תגובות.
