כעת אני לא מודאג, הוא ימשיך להיות.....
בדרך כלל אני מכין סלט:6 עגבניות, 3 מלפפונים,מלפפון חמוץ, צנון בינוני, בצל ירוק חבילה של דקים, אבוקדו אם זו העונה, כרובית או פטריות מה שיש במקרר, .
לוקח לי בערך חצי שעה לחתוך הכל ובסופו של דבר יש לי קופסה מלאה, על זה כמות של שמן ומיץ לימון ממש - יש בבקבוקים צהובים קטנים תוצרת שוויץ במרכולים. זה מכיל מיץ של 8 לימונים, בחורף מוסיף לתה. (זהירות מבקבוקים קטנים צהובים תוצרת איטליה יש בהם חומצה ורק תרכיז לימונים).
לצורך גירוד ילרקות יש לי ידית אחיזה שקניתי בחנות למוצרים חד פעמיים שם אני קונה את כל הצלחות הסכ"ום והכוסות, ועם זה אני מגרד בלי להיפצע.
העבודה על הסלט מביאה לי סיפוק רב למרות שזה שובר לי את הגב, כיוון שיש לי סלט הכי טעים שיש, לפחות 4-6 מנות.
כשהיינו ילדים היינו מאוד עניים (כן בעיה של נעלים וכו זו היתה עובדה, ובפסח למלא את כוס התה מצות עד שלא נשאר נוזל וכך למלא את הבטן) לארוחת 4 היינו מקבלים מהאמא כל אחד תפוח אדמה גדול מבושל, וצלוחית קטנה של שמן עם מלח.
טובלים ונוגסים. אצלנו זה היה מעדן.
אל תשכחו שמסביב כולם היו פחות או יותר באותו מצב, לכן יכולנו לקבל את החיים הללו בהבנה, ולעשות ככל יכולתנו להיות במצב רוח טוב, אפילו שבבית לא היה אוכל ולמדנו לאכול כל מיני צמחים מהשדה...
שארית של אותם ימים - לפעמים אני מכין לאשתי שאוהבת עגבניות על פומפיה דקה, אני לוקח 3 עגבנות וחותך לריבועים יחד עם פיסות מלפפון טרי מקולף, משליך לתוך מעבד מזון זעיר שמורכב מקערית קטנה מזכוכית ועליה מרכיבים מנוע עם סכין חיתוך.
כעבור 2-3 דקות הכל הופך לעיסה, שופך לקערית קטנה, מוסיף מלח ושמן זית ומערבב. (לי בלי מלח).
לנגב עם לחם זה מעדן.....
בענין הגיל אני נזכר שבצעירות הלכתי למסעות בכתת השועלים עם תרמיל במשקל 50 ק"ג למסלולים של 50 ק"מ ביממה (הצנחנים עשו 80 ק"מ) , היום 500 מטר זה פרויקט.....
למרות זאת אני נוסע לטייל ועושה מה שיכול, ובעיקר בארץ מביא את הבן עם המשפחה שלו לתחילת מסלול רגלי שאני מציע לו, וממתין לו בסיום, כאשר אני נח בצל עץ עם כורסה מתקפלת ומים עם ספר ונהנה ממזג האויר שיהיה חם ככל שיהיה, בצל עץ עם פארה גדולה, נעים מאוד ולא משנה אם זה בהרי ירושלים או על הגלבוע.
אני גם מסרב להפסיק את הטיסות מחקר שלי לכרתים למרות שאשתי מבקשת שלא אסע ואשאיר אותה לבד (פולניה...) מה שלא נכון, מי שלבד זה אני בחו"ל, והיא פה מוקפת בבני משפחה כולם.
אבל אני לא רוצה להיות "נעבעך" ולבטל את זמני מול הטלויזיה, וכל עוד אני יכול, אני אטוס (פעמיים בשנה) ואחיה כרצוני בלי לתת דין וחשבון לאף אחד (בשנה הבאה נחגוג 50 שנות נישואין...). למרות שקורה ואני חש בעייפות אפילו ממאמץ קל (אי ספיקת לב 40%...) אבל אני אמשיך.
הדבר הרע שקרה לי שתכנת מעבד התמלילים נדפקה לי , ואני כסופר לא אוכל יותר לכתוב כיוון שהספרים שלי הם על מציאות ומחייבים תמונות ותרשימים, אבל אני בכל זאת מעדכן ומתקן מה שאפשר.
תמיד אראה את חצי הכוס המלאה, עד שאופתע מההוא עם הקילשון...
