אני מנסה להתגבר על קנאה
ומנסה גם שלא תהיה קנאה בכלל. אני מבינה שאת מה שאני רוצה לעצמי, אני צריכה לאחל לאחרים, כי ככה זה עובד. מה שאתה שולח ליקום, אותו אתה מקבל בחזרה. אז אני זוכרת תקופות מההיסטוריה שלי שבהן ממש קינאתי באנשים שיש להם בני/בנות זוג, כי לי מעולם לא היה בן זוג. שנים ניסיתי גם להתגבר על תחושת הקנאה הזאת, ואני חושבת שהיום כבר התגברתי, או שלפחות אין לי את אותה עוצמה של קנאה כמו שהיתה לי פעם. זה נובע מזה שאני מבינה ששום דבר אינו מקרי, שאם אין לי כרגע בן זוג זה רק אומר שאני לא מוכנה לקשר זוגי וכשאני מבינה את זה, אז אני אפילו שמחה על הסיטואציה הזאת, כי לא הייתי רוצה להיות במצב שאני לא מוכנה לו (במקרה הזה כאמור, זוגיות). אני ממשיכה לגדול ולהתפתח ובמקביל משתדלת (ובהרבה מקרים גם מצליחה) לשמוח בשמחתם של אלה שמצאו בני/בנות זוג. אגב: על הנושא הזה של הקנאה ושל לשמוח בשמחתם של אחרים יצא לי לחשוב לאחרונה בהקשר אחר: אני עובדת בעבודה שמעודדת תחרות. מדובר בפרוייקט עכשווי שבו אנחנו (העובדים) צריכים להקליד רשומות מסוימות למחשב (העבודה נעשית מהבית) ועכשיו הציבו בפנינו אתגר: חמשת הקלדנים שיזרימו את כמות הרשומות הגדולה ביותר, יקבלו בונוס של 20% מהשכר המגיע להם. הדבר הזה יוצר תחרות, ואני משתתפת בתחרות הזאת. ואז אני שואלת את עצמי: האם זה שאני מתחרה, לא סותר את הרצון שלי לשמוח בשמחתם של אחרים? האם זה לא יפריע לי לשמוח בשמחתם של אלה שיעברו אותי, כלומר שינצחו אותי בתחרות? מצד אחד אני רואה בתחרות הזאת דבר טוב, כי היא מעלה את המוטיבציה של כל העובדים. מצד שני אני לא רוצה שזה ייצור בי קנאה. אני רוצה לשמוח בשמחתם של אלה שירוויחו גם יותר ממני.
