"בחיים אני לא אעשה זאת לילדי "

[סיגל של שגיא]

"בחיים אני לא אעשה זאת לילדי../images/Emo70.gif"

כמה פעמים אמרתם את המשפט הזה לפני שנולדו הילדים? כמה פעמים נשבעתם בכל היקר לכם ש"ככה" לא תנהגו/תדברו/תחנכו את הילדים שלכם? וכמה פעמים אתם תופסים את עצמכם עושים בדיוק מה שנשבעתם לא לעשות

" וכאן אני רוצה לפתוח שירשור עם מס´ שאלות: 1. מה נשבעתם שבחיים לא תאמרו/תעשו/תנהגו והצלחם לקיים? 2. -"- -"- -"- -"- -"- -"- -"- ולא הצלחתם לקיים? 3.במה אתם תופסים את עצמכם נוהגים כמו ההורים שלכם, למרות שנשבעתם לעצמכם שלא תעשו כמוהם, ואם אתם יכולים להבין למה נהגו כך? אולי גם לסלוח להם, אם פעם כעסתם עליהם? 4. במה אתם גאים בחינוך של הילדים שלכם? אני יודעת שזו שאלה בומבסטית, אבל אני מתכוונת לדברים הקטנים שבונים את החינוך. הרי, מי כמונו יודע, שלחנך זה כמו לבנות בלגו מהקוביות הכי קטנות שיש (אלו הלבנות). אז לזה אני מתכוונת, לדברים הקטנים שביום-יום. האם, כבר מהחינוך של הילד הראשון (לרובנו, כמובן) אתם מסיקים מסקנות לגבי החינוך וההתיחסות לילדים הבאים? - וכאן, אני מקווה, מאיה תוכל להוסיף עוד על מה שכתבה בהודעה הנהדרת שלה.

על ההקשבה

ואני אשמח לשמוע איך זה אצלכם. ומכוון שאני יודעת שיש המון הריוניות שקוראות אותנו, אני אשמח לשמוע איך זה אצלכן. איך אתן "מתכננות" את החינוך? על מה אתן רוצות לשים דגש?

 

[פישון]

טוב, נקראתי לדגל

מה נשבעתי שלא אעשה: לא אשקר לילד בשום מחיר, גם של סצנה. וקיימתי לא אדבר אליו שלא בכבוד, כלומר: ללא מילות גנאי, ללא סרקזם ("כן, מתאים לך לבקש משהו ואז לרצות משהו אחר" שאמא שלי אמרה השבוע לתמוז). אני מנסה כל הזמן, אבל לצערי אני נוטה לצעוק, וגם זה מבזה. קשה להבין, למי שאין ילדים בגיל הזה, איך הם יכולים לשגע פילים ולחייך תוך כדי, ללכת בכוונה לאט או להתחבא ממני בגן כשאני ממהרת כי יש בייביסיטר בבית. לא לדבר מעל לראש ("היא עשתה בסיר הבוקר" לגננת, כשתמוז שם). ודווקא כאן חטאתי, מודה, אבל תיכף תיקנתי ושיתפתי את תמוז בשיחה. אני במיוחד גאה בהרגלי האכילה שהטמענו בבית: ללא סוכרים, ללא מיצים ממותקים, יש ממתקים אבל בהגבלה. יש ארוחת ערב מסודרת. אני גאה בזה שאין בתמוז רוע, אבל אולי זה לא אנחנו אלא משהו בסיסי בה. אנחנו משתדלים להדגיש את הטוב שבה, את הנעימות. אני גאה מאד בזה שאנחנו הורים ולא חברים. שאנחנו נותנים לה את ההרגשה שאנחנו תמיד כאן על מנת לקבל אותה כמו שהיא, למרות שאנחנו יכולים להתרגז ולכעוס. שהיא תמיד אהובה, ללא תנאים, אבל בכל זאת היא צריכה לשמור על נימוס ולומר "תודה בבקשה סליחה" ולהתנהג בהתאם. אני לא חושבת שארצה לשנות משהו מהדרך שלי גם הפעם, אבל אולי, אם אפשר, קצת יותר להיות סבלנית, להיות יותר מקבלת כבר מההתחלה. כשגידלנו את תמוז הרגשנו באיזה מקום שהיא מייצגת אותנו, וכל "פשלה" שלה, התרגמה לנו כפשלה שלנו. היום אנחנו במקום אחר, ואני מקווה שנוכל להיות פחות לחוצים. מכאן הגיעה האמירה שלי לשקר בטיפת חלב: למי אכפת מהקצב שהם קבעו, הילדים שלי נראים לי הכי בעולם וכל עוד הם בתחום הסביר אני לא מוכנה לשום הלחצות של דודות או של אחיות. דוגמא: כל הזמן אמרו לי שאנחנו מעמידים את הילדה במשטר שאנחנו מבקשים ממנה להתנהג בנימוס, והיא בעצם תינוקת (מדובר על גיל שנה וקצת). אנחנו התעקשנו מגיל צעיר שהיא לא תכה את החתולים או אותנו ואנשים אחרים, שלא תטרטר אותנו סתם, כמו לבקש משהו מהמקרר בארוחת ערב כשכבר הוצאנו לה 10 (!) דברים לצלחת. היום כולם אומרים שהיא ילדה מאד מחונכת, ואיזה כיף לנו (ואיפה הייתם קודם, הא?!). אני לא מתנצלת יותר שאני מעדיפה לישון בלעדיה במיטה, כי אני יודעת שהיא יכולה לרדת מהמיטה ולהגיע לחדר שלי כשהיא רוצה. וכשהיא צריכה היא אכן עושה את זה, ואני לא מתביישת להסביר לה (אם זה מתחיל להתמשך) שהיא צריכה לישון בחדר שלה. יצא קצת ארוך, אבל אני מקוה שהבהרתי את עצמי. מאיה

 

[yaelhul]

אוהו סיגלי, רק התעוררתי וכבר הכרחת

אותי לחשוב

אז ככה - כיוון שאנחנו די בהתחלה, אני יכולה לענות באופן חלקי בלבד: 1. מה שהבטחתי שאעשה והצלחתי לקיים: הבטחתי שאני לא אהיה בהיסטריה לגבי אוכל ומשקל ו"כן אוכלים מספיק או לא", ושלא אדחוף אוכל בצורות ערמומיות (כמו סבתא שלי, שכדי שאשתה כוס חלב חם היתה זורקת פנימה קוביית שוקולד שתימס... ועד היום אני בעניין של חלב ושל שוקולד לצערי). הבטחתי שאסמוך על הילדים שלי שידעו מה טוב בשבילם וכמה, ואני משוכנעת שזה ימנע מאבקים על אוכל בעתיד. אז נכון, מוקדם לדעת אם אני צודקת, אבל אני בהחלט צריכה להאבק במטפלות ובאחת הסבתות (לא חשוב מאיזה צד

) כדי שלא ידחפו לילד את שארית הבקבוק כשהוא לא רוצה, ושלא יפרשו כל קיטור כרעב וירוצו למטבח בזעקות שבר: "הילד רעב

". עד פה הצלחתי בינתיים. 2. מה שהבטחתי וממש לא הצלחתי לקיים (ואני שמחה על כך): לפני ההריון והלידה נושא הלינה המשותפת נראה לי כטעות הורית איומה שהורסת את הזוגיות, מנפצת גבולות ולא מאפשרת פרטיות ונוחיות להורים ולילד כאחד. אצלנו מתקיימת מהיום הראשון לינה משותפת חלקית שעושה את כולם מאושרים (חוץ מאת הגב התחתון שלי כמובן

) ומשפרת את איכות ומשך השינה של הילדים ועקב כך גם את שלנו כמובן. זה גם לימד אותי לקח חשוב - לא לשפוט מצבים וסיטואציות שלא הייתי בהם, בפרט כשהן כל כך רחוקות מהחיים שלך (לשפוט הורים לילדים ואת החלטותיהם בהיותי רווקה או נשואה ללא ילדים). 4. אני גאה בכך שהילדים שלי זורחים כשהם מביטים בי. שלכל אחד מהם יש שיר שהוא אוהב במיוחד שאני שרה לו ופשוט מתפוצץ מאושר כבר מהתווים הראשונים..., שבכל יום אני אומרת להם כמה אני אוהבת אותם, ומבטיחה להם להמשיך להגיד את זה עד שהם יצעקו "אמא די

, את עושה לי בושות

" והאמת, עוד הרבה אח"כ..., בכך שאני יודעת לזהות מה הם צריכים ורוצים ומתי, בכך שהם נרגעים אצלי גם מהבכי הכי גדול, בזה שהם מחזיקים לי את האצבע ומזכים אותי בחיוכים ובמבטים מוקסמים כשאני מקלחת אותם ושרה להם שירי לילה טוב באמבטיה מוחשכת... וכמובן בזה שהם שלי

שלי

אולי לא עניתי על השאלה שלך לגבי חינוך, אבל הם כל כך צעירים וכרגע הכי חשוב לנו "לחנך" אותם לכך שהעולם הוא מקום טוב ובטוח בשבילם כי אמא ואבא יהפכו אותו לכזה (ואני בוכה עכשיו כשאני נזכרת שכשהם היו בפגיה לא יכולנו לעשות את זה עבורם ואלה היו הרגעים הכי איומים בחיינו

). עד כאן. יעל

 

[סיגל של שגיא]

מתחברת לכל מילה ומילה שלך.

 

[סיגל של שגיא]

וגם אני עונה על מה ששאלתי

(ומאוד טורד את מחשבתי לאחרונה, חאור יחסי עם אימי): 1.

בחיים לא אתיחס לשגיא כאילו הוא משני, כאילו הוא לא "חבר" שווה זכויות בבית. אני כל הזמן משדרת לו שהוא חלק מאוד שווה ונכבד בבית, ושאני לא "עושה לו טובה".

בחיים לא אפנה אליו בשפה לא יפה בשעת כעס. נשבעתי שבחיים לא ארים עליו את קולי. זה קרה פעמיים, לפני מס´ חודשים, ושלאחריהם הרגשתי רע מאוד ונשבעתי שזה לא פרודוקטיבי ומאוד מעליב. מאז, אני שמה לב, שאם הוא חסר סבלנות, אני מצליחה להחזיק את עצמי ולנהוג איתו מאוד בעדינות ובנימוס - וזה מרגיע אותו.

נשבעתי שאראה אהבה לאביו לידו וכמה שיותר. יש לנו "חיבוקים משפחתיים" שבהם אנחנו עומדים ומחבקים אותו ואחד את השני. לפעמים גם הכלבים מצטרפים, ואז החגיגה בעיצומה.

נשבעתי שאומר לו, לפחות פעם אחת ביום, "שגיא-אני מאוד אוהבת אותך, חמוד שלי", ואני מצליחה לקיים ובגדול

חשוב לי לשדר לו ולומר לו במפורש שהוא ילד אהוב ורצוי עד מאוד.

נשבעתי שלא ארים עליו את ידי - ואני לא עושה זאת. אולי כמה מכם ירימו כאן גבה, אבל יש אנשים בוגרים, שגדלו עם "חינוך פיזי" (תרשו לי לעדן את המושג, OK?), ובשבילם לא להכות זה לא משהו מובן מאליו. זה היה אחד הפחדים הכי גדולים שלי בשנים בהם ניסיתי להרות, ואני גאה בעצמי שאני יודעת איך להתמודד עם העניין.

נשבעתי שבחיים לא אפלוט "אוי..." כשארה ששגיא מקבל מכה, על מנת לא להבהיל אותו יותר מדי, ואני מצליחה. במקביל, נשבעתי לא לומר לו "לא קרה כלום" - אם הוא בוכה, כי כואב לו. אני מגיעה אליו שואלת אם הוא רוצה את אמא לניחום, כי כואב לו. התשובה שלו תמיד מגיעה עם הרמת ידיים אלי, הנחת הראש על הכתף שלי, התרגעות וחזרה למשחק. אני אוהבת את זה ומקפידה להיות לו לעזרה כשכואב לו. 2. נשבעתי שתמיד אדע איך לנהוג בילד שלי כשכואב לו (כי איתי לא תמיד ידעו מה לעשות), ואני לא כ"כ מצליחה. אולי, כי אין תמיד מה לעשות, אבל ההרגשה שלי היא שאני אשמה. עכשיו עם יציאת השיניים הטוחנות הארורות האלו, אני מרגישה איך חוסר האונים שלי מעציב אותי ואולי גורם לשגיא יותר סבל. 3. אני תופסת את עצמי מנסה לגרום לשגיא להתחנך להיות מסודר ומאורגן כמוני, למרות שנישבעתי שלא אחזור על הטעות הזו. אני לא יודעת, בעצם, אם זו טעות לחנך ילד לאירגון וסדר, בשעה שהוא לא כזה. אז זה אני עוד לא יודעת, כי אין לי מושג איך שגיא יהיה. אני לא סולחת לאימי שלא חשפה אותי יותר לחול ולבלגן, כי אני רואה עכשיו עד כמה קשה לי להתפנות לשגיא ריגשית, כשאני יודעת שהבית לא מאורגן (ולכן אני משתדלת שהוא יהיה כל הזמן מאורגן, כדי שאני אוכל להיות עם שגיא). 4. במה אני גאה בחינוך של שגיא? - שאני מחנכת אותו להיות מאושר. הוא כל הזמן מחייך וצוחק, והכל פעם שאומרים לי ש"רואים שהבן שלך מאושר" - אני יודעת בתוך תוכי שהצליח לי בקטע הזה. 5. מסקנות לילדים הבאים - לדעת לזרום מהתחלה. להיות פחות נוקשה, להבין שאין כזה דבר "צריך לעשות". ובזה אני מתחברת למאיה. אני מקווה שבילד הבא אני אהיה יותר נינוחה. ומי שהגיע על לכאן, מגיע לו צל"ש.

 

[מרב של ערן]

משהו קטן בנוגע לעניין הסדר והארגון

אצל הורי, אבא שלי הוא פריק של סדר וניקיון, ואמא שלי הבלגניסטית (איך היא שייכת לעדת הפולנים תהרגי אותי אם אני יודעת

). מה שרציתי לספר לך, הוא שתמיד היו לנו מריבות עם אבא שלי על נושא הסדר. למה אתם לא מסדרים את החדר? למה הם לא שמים את הכביסה המלוכלכת בארגז הכביסה? למה ולמה. אמא שלי היתה האו"ם. מה שהיא עשתה היה מאוד פשוט. הגענו להסכמה שבשטחים המשותפים (מטבח, סלון) אנחנו מקפידים לשמור על סדר וניקיון. מה שאנחנו עושים בחדר שלנו, זה עניינינו הפרטי. היא היתה פשוט סוגרת את הדלתות של החדרים שלנו ואומרת לאבא שלי - ´תראה איך הבית מסודר´. וכדי ללמד אותנו לשים כביסה מלוכלכת בארגז היא נקטה בשיטה מאוד פשוטה - מה שלא היה בארגז לא כובס. אחרי הפעם הראשונה שלא היה לנו זוג תחתונים נקי להחלפה, הבנו את הפרינציפ...

 

[קרן משם]

אמנם מגיע לי צל"ש סיגל....

אך רק על זה שקראתי את הודעתך עד הסוף! לעומתכם אני אמא גרועה!! לא מתביישת לספר.... חייבת לציין שיש הרבה פילוסופיה בהרבה מהתגובות פה...אני לא נגד רק שקשה לי להתחבר לזה... אני הבטחתי לעצמי הרבה דברים שלא אעשה, שאנהג אחרת....ולאחר שאלתך הבנתי שהרבה מהנ"ל אני לא מקיימת...אני לא יודעת אם אחרים במצבי (שלישיה כאמור, שגורמים לשיערות לבנות לצאת אצלי כל יום, בת 29 אוטוטו משלימה ראש לבן

) היו מצליחים במשימה הנ"ל שאתם פה הצבתם לעצמכם וכל כך מצליחים בה לדבריכם. אני נגד הרמת יד על הילדים, לפחות לא כמו שאני חטפתי ואני מתביישת אפילו לפרט על כך...אך קורה שאני נותנת מכה על היד כשאחד מושך בחוזקה בשיערות של השני! אז את מדברת על לא להרים את הקול????????? קבלי ובואי להיות אצלי ולא יום אחד אלא חודש OK? להיות ´דודה´ מבחוץ שתגיד לי מה לא בריא/טוב/חינוכי וכו´ זאת לא החוכמה, החוכמה ליישׂם בשטח, צר לי לעיתים זה בלתי אפשרי! הבטחתי שלא אדחוף להם אוכל יותר ממה שהם מבקשים/רוצים בעצמם ואינני עומדת בכך, הסיבה? ילדיי נולדו פגים (כאמור שבוע 28 במשקלים בין 840-900 גרם) וכעת הם בני שנתיים והקטן שבהם שוקל 8.500 וזה מטריד אותי (למרות שאני לא מתעסקת בזה כל הזמן) אז כמה אפשר לוותר לו? אני מוותרת לו כשהוא חולה ולא דוחפת אבל כשהוא בריא ועושה לי פרצוף על האוכל, צר לי אך אני רודפת גם רודפת אחריו....וחייבת לציין שאפילו מצליחה במשימתי! כתבתי על העיקר למרות שאפשר לדבר על הנ"ל בלי סוף....רק מהכיוון השלילי (לעומתכם) שקיבלה הודעתי כדאי ורצוי שפה אסיים! נ.ב אני לא חושבת שילדיי לא מחונכים...אני לא חושבת שילדיי פגועים....אני לא חושבת שלילדיי יש חסך במשהו.... אני בטוחה שכשהם יגדלו הם יבטיחו לעצמם דברים משלהם....שהם לא יעשו לילדיהם...וכל שנותר לי זה לקוות בשבילם שלהם זה ילך יותר-אני מרימה את ידיי ...משתדלת אבל הפסקתי להבטיח הבטחות מזמן!

 

[שבלוליטה]

קרן, אני רוצה להצטרף אליך,

אלה היא יחידה ולא שלישייה, ולא נולדה פגה אבל... הרבה מאוד שנים "קיללתי" את ההורים שלי (במיוחד את אמא) על החינוך שקיבלתי ולפעמים גם על הסיגנון. על אמא שלי תמיד צחקנו שהיא "אלופת הארץ ביידוי כפכף", אבל היום, אני מאחלת לעצמי להעניק לאלה את אותו החינוך ואותם הערכים שקיבלתי מהורי (זה אולי יראה לכם טיפשי, אבל אני מדברת על עיניינים טריוויאליים כמו : לעולם לא לעקוף בתור, לא לזרוק ניירות ברחוב על המידרכה, לתת זכות קדימה בכביש, לתת לאישה הרה או למבוגר לשבת באוטובוס), כמעט באותן הדרכים (אני לא אזרוק עליה כפכף, אבל אין לי שום בעייה עם פליק וצעקה) - בטוח שיהיו פה כאלה שיתרעמו על כך, אבל אין לי שום בעייה לאמר לאלה "לא!" בטון חריף ותקיף כאשר היא עושה משהו שאני לא מסכימה לו (כמו להתעלל בחיות לדוגמה) - ועובדה, היא למדה מה זה "לא!". כשהיא שומעת את המילה היא מרחיקה את היד (מהחיות, מהעציץ, מהספרים שלי) ופשוט הולכת למצוא לה משחק אחר. אם זה לא עוזר, כן, אני גם מרחיקה לה את היד בעצמי ולפעמים נותנת מכה עם האצבע על גב היד. אני לא מאמינה שילד צריך להתנסות ולחוות כלדבר, אני חושבת שצריך ללמד ילד גבולות - ולא מתחילים את זה בגיל 15 וגם לא בגיל חמש, אני חושבת שזה צריך להתחיל מגיל אפס. בעניין האוכל : כפי שאמרתי בט"ח לאחות שעיקמה פרצוף כשסיפרתי לה שאלה טעמה ארטיק קרח... אצלנו בבית אוכלים הכל, ואלה תאכל מה שיש בבית. אז נכון, אני לא רודפת אחריה עם אוכל, לא מכריחה אותה, נוקטת בגישת ה : לא רוצה-לא צריך, אבל אני גם לא מחביאה ממנה עוגה, במבה וכו´... אם הטלויזיה פתוחה - היא רואה טלויזיה... בגיל מאוחר יותר - אין טלויזיה עד שלא מכינים שעורים. ממש כפי שחינכו אותי. מה לעשות, אני טיפוס לא רגוע, אני מדברת בקול רם ולפעמים גם צועקת, אני מתרגזת בקלות - אם אלה תיקח את תכונות האופי שלי, סביר להניח שגם תהיה כזו - אם תיקח את תכונות האופי של אבא שלי, היא תהיה בדיוק ההפך, עד כדי אדישות. מצטערת, אני לא אחשוב על כל מילה וכל דבר שאני עושה/אעשה, רק מפחד שאולי אני "דופקת" אותה. אין לי ספק שאני עושה ואעשה עוד המון טעויות - שומדבר לא בכוונה רעה, חלק מהדברים מתוך כוונה טובה לגמרי (גם לגדול במקום סטרילי, בלי לדעת שאנשים לפעמים רבים וצועקים וכועסים, ולא תמיד מתחבקים ומתנשקים זה לא נכון), היא בטח תסתכל עלי כעל דינוזאור כשהיא תהיה גדולה, אני רק מקווה שהיא תבין (ואולי גם תעריך) אותנו ואת הדרך שלנו בחינוכה.בינתיים מה שחשוב לי זה שהיא ילדה בריאה, חייכנית ומאושרת (כל מי שפוגש בנו אומר שיש לה זיקוקים של אור ואושר בעיניים), מפותחת מאוד.... אני מרגישה ויודעת את האהבה שלה אלינו - אבא ואמא שלה, אנחנו כל הזמן מתחבקים ומתנשקים ואומרים לה כמה שאנחנו אוהבים אותה וכמה שהיא יקרה וחשובה לנו... הדבר שאני מאחלת לה זה, שהיא תהיה מאושרת.

 

[סיגל של שגיא]

חגית - כבר דחברנו רבות על עניין

המכות. אני חושבת, שמה שמתחיל במכה קטנה, יכול להפוך לחבטה עם חגורה. זו דעתי האישית. אז היכן כאן הגבול

והרי שברגע שהמכה העדינה תפסיק להשפיע, מה הלאה? סטירה? צביטה חזקה במקום בו לא יראו את הסימן? היכן הגבול, חגית? מכיוון שאני לא רוצה לבחון כאן את הגבולות, אני נשבעת שלא ארים את ידי על שגיא. זה משפיל

אני כן נוזפת בו, וכן אומרת בטון שאינו משתמע לשתי-פנים "לא

", אך אני נשבעת עכשיו לא להרים את ידיי עליו.

 

[אמא אוהבת את שירה]

אפרופו, רציתי להמליץ...

על ספר מקסים שכתב פיירו פרוצ´י (פסיכולוג איטלקי) "מה שלמדתי מילדי" על אהבה, חופש, הכרת תודה ואמת הספר פונה לכל מי שמבקש להתחבר לילדים, להתלהבות, לספונטניות ולמקוריות שלהם ודרכם להתחבר מחדש לתמימות וליופי של העולם, שאבד לנו...

 

[סיגל של שגיא]

היי, שלום לך? מה שלומך? ../images/Emo8.gif

 

[אמא אוהבת את שירה]

לא יכול להיות יותר טוב

טפו-טפו שלחתי מסר...

 

[חנה של ליאור]

קצת מוקדם לענות

אנחנו עוד לא 8 חודשים ביחד אז נורא מוקדם לעשות סיכומים. ובכל זאת... אני חושבת שאני די מרוצה מהמצב. יש כמה דברים שלא אהבתי אצל אמא שלי ואותם אני בטוחה שאקפיד לא לעשות. אין לי ספק שיהיו לי טעויות משלי ושיר תכעס עלי בגלל דברים אחרים אבל לא את הכל ניתן למנוע. אני חושבת שההורים שלי לא יודעים להסתכל על עצמם ועל המשפחה מהצד ולבחון את המצב. אנחנו מאוד משתדלים לעשות את זה. לראות אם אנחנו פועלים נכון, לשנות החלטות קודמות שלקחנו אם התברר שהן לא נכונות ולחשוב איך לתקן את מה שלא נראה לנו טוב. זה נכון גם בקשר הזוגי וגם כיום, כשיש לנו את שיר. אני משתדלת לחשוב לפחות פעם בשבוע אם אני בסדר. האם שיר מקבלת את הטיפול הנכון פיזית ונפשית. לפעמים אני מרוצה מהמצב ולפעמים אני צריכה לתקן אותו. אנחנו מדברים על זה המון וגם מעירים אחד לשני אם משהו לא נראה לנו נכון (נראה לי שאני מעירה לליאור יותר ממה שהוא מעיר לי. למה? נושא לדיון בנפרד) יש כמה החלטות שקיבלתי על עצמי ואני עומדת בהן לא רע:

לדבר אל שיר כמו אדם גדול ולא כמו ילדה קטנה.

לדבר אל שיר בכבוד.

לא לעשות עניין מאוכל. שיר אוכלת כשהיא רעבה ולא כשהשעון ציין שהגיעה שעת הארוחה.

לאמר כמה שפחות "לא". להסיח את דעתה מדברים אסורים במקום לעשות מזה עניין.

להקשיב לשיר. אני מקווה מאוד ששיר תהיה אדם טוב ומתחשב. אני מאוד לא רוצה שהיא תהיה טובה מתוך צייתנות אלא מתוך הבנה שגם לזולת יש צרכים והיא חלק מהכלל. אם אצליח בזה או לא אני לא יודעת. אני מקווה שאם אנהג בה בכבוד היא תספוג את הערך הזה. יש דבר אחד שהייתי בטוחה שאעשה ושיניתי את דעתי. בזמנו חשבתי שאצלי בבית לא יהיו ממתקים ואוכל לא בריא. לא מזמן ראיתי בערוץ 8 תכנית שבה הכניסו ילדים לחדר מלא ממתקים ומשחקים וצפו בהם במצלמה. הילדים שהתנפלו על הממתקים הם אלו שלא היה להם בבית והרגישו צורך למלא את החסר. ילדים שקיבלו ממתקים בבית לקחו גם שם אבל מהר מאוד עברו למשחקים. התכנית הזאת גרמה לי להבין שכל דבר מפתה שיש בחוץ צריך להיות גם בבית וגם כאן, לא לעשות "ענין" משום דבר. מקווה שלא עשיתי יותר מידי בלגן. המחשבות שלי ממש לא מסודרות כעת.

 

[מיכל של עומר ויובל]

גם אני ראיתי את התכנית הזאת

עוד לפני שהילדים נולדו וזה ממש הלחיץ אותי. מכיוון שהם שמנים, אין אצלנו בבית חטיפים וממתקים, אבל אני אף פעם לא אגיד להם לא אם הם ירצו משהו שהם רואים אצל מישהו אחר, וגם אני חוטאת לפעמים ונותנת להם ביסקוויט או חתיכת עוגה. אותו הדבר עם הטלוויזיה. דווקא בגלל שזה כ"כ ממכר, החלטתי שבבית לא תהיה הגבלה. הטלוויזיה פתוחה רוב שעות היום, והם צופים בה בערך כמו שהם משחקים עם שאר הצעצועים שלהם. ועוד בעניין האוכל והחטיפים - קראתי משהו בספר שלי שנכנס והתיישב לו אצלי בראש - לילדים אין בהתחלה העדפות. ההעדפות שלהם נקבעות עפ"י מה שאנחנו מציגים להם. אם הם לא מכירים עוגות, אז הם לא יודעים מה הם מפסידים, ואם אני אוכלת עוגה, עומר יהיה מרוצה באותה מידה אם אני אתן לו חתיכת תפוח, העיקר שזה בא מהצלחת שלי. אבל אנחנו הרבה פעמים נותנים להם מתוקים וחטיפים כי אנחנו לא רוצים שיפסידו. אם אני אוכלת גלידה, ממש חבל לי שיובל לא ישתתף איתי בתענוג. אבל הוא לא מכיר ולא יודע גלידה. לעומת זאת הוא מת על מנגו. אז אם אני אתן לו מנגו, אני אפנק אותו באותה מידה, לא?

 

[אפונת הגינה]

ארני ממש מסכימה. כרגע הם לא מכירים

מאכלים שלא נותנים להם לטעום. אין שום סיבה שהם יתחילו כבר עכשיו עם עוגות, חטיפים וסוכרים (כמו יוגורט מתוק). כל עוד הם בבית ולא חשופים לילדים אחרים ולמאכלים אחרים אפשר בהחלט להמנע מאוכל לא בריא. אבל כשהם יצאו לגן ויפגשו אוכל אחר אני לא אמנע את זה מהם גם בבית. אבל יש לי עוד קצת זמן עד אז... וחוצמזה, זה מכריח אותי לאכול בריא... אז הרווחתי שתי ציפורים במכה אחת!

 

[חנה של ליאור]

מסכימה מאוד

אני לא אציג בפני שיר חטיפים וממתקים אבל היא תגלה אותם מהר מאוד לבד. ברגע שהיא תתחיל לבקש ממתקים אני אקנה לה. כמובן שאני רוצה שזה יהיה במידה אבל אני לא רוצה לעשות מזה עניין. אני לא רוצה שממתקים יהיו פרס על משהו אלא סתם עוד אוכל בבית. כמו שלא אתן אינסוף תפוחים כך גם לא אתן אינסוף ממתקים. ואני מקווה שהיא תגלה אותם כמה שיותר מאוחר.

 

[ligo]

כבד, אבל אני אנסה לענות בקצרה

אצלנו רוב הדברים הם בגדר תוכניות, כי מאי איתנו רק 3 חודשים. אני אעשה כמעט הכול שונה מההורים שלי. לא מסכימה איתם בכלל בכל הנוגע לחינוך, ואני עדיין מנסה להתערב ולתקן כל פעם שאני שם (יש לי עוד אח ואחות קטנים שאפשר להציל...) אני בחיים לא ארים יד על הילדים שלי, ולא משנה מה הם יעשו. אף פעם לא אריב עם יובל לידם, ולא אתערב מולם בהחלטה שלו (משהו שההורים שלי עשו כל הזמן- וזה יצר תחושה של "אבא רע, אמא טובה"). אני רוצה להיות אמא ליברלית ולא להגיע למצב שמאי תיקח גלולות מאחורי גבי.ויש עוד המון דברים שאני רוצה אבל זה יצא ארוך. ולגבי עכשיו- אני מדברת אל מאי באופן שווה ומשתדלת לא לדבר עליה כשהיא לידי אלא "לשתף" אותה בשיחה, אני אומרת לה אינספור פעמים ביום שאני אוהבת אותה (ואני לא רואה סיבה שזה יפסק), אני מנסה לתת לה תשומת לב מלאה כשאני איתה ולא לחשוב על דברים אחרים (החלק הזה עדיין קשה לי כי יש לי נטייה לחשוב על כל מה שצריך לעשות), ואם אני רואה שאני מותשת מבחינה פיסית/נפשית ולא מסוגלת להחזיק אותה בלי לחשוב על כמה אני עייפה וכו´- אני נותנת אותה ליובל, ואחרי כמה דקות חוזרת אליה עם כוחות מחודשים ומבטים של אהבה. ועכשיו נמאס לה מהצעצועים, אז אני אלך למלא את חלקי...

 

[חנה של ליאור]

לגבי מריבות ליד הילדים

מ"תצפיות" שאני ערכתי על ההורים שלי ועל הורים של אחרים דווקא נראה לי שמותר לריב ליד הילדים. מה שצריך להקפיד זה גם להתפייס ליד הילדים. ילדים צריכים להבין שמריבות ואי הסכמה זה דבר טבעי. לכל אחד מההורים יש את רצונותיו ואת דעתי ולא תמיד יש הסכמה. לפעמים מגיעים גם לכעס אבל בגלל האהבה שיש בין ההורים הם מצליחים להגיע בסופו של דבר לעמק השווה ולהתפייס. לגבי האהבה - מסכימה מאוד. אני משתדלת מאוד להראות לשיר אהבה וגם להראות לה שאבא ואמא אוהבים מאוד אחד את השני. בין ההורים של ליאור לא היה אף פעם מגע בנוכחות הילדים. אצל ההורים שלי דווקא היה הרבה (אבא שלי לא יוצא מהבית בלי נשיקה לאמא שלי) ואני מעדיפה את המודל הזה. ולגבי הליברליות - איך שכחתי? אני מסכימה איתך מאוד. אפשר לחנך ולחנך את הילדים, לאמר להם מה נראה בעיננו נכון ומה לא אבל כשהם לוקחים החלטה עדיף ללכת איתם כדי שלא יעשו דברים מאחורי הגב שלנו. זה נכון בעיקר לגבי סקס. אני מעדיפה שהבת שלי תחכה עם הסקס לגיל בוגר מספיק (גם הבן שלי, אם יהיה כזה) אבל אני רוצה שהיא תדע שאם היא החליטה לעשות את זה בכל זאת, אני מאפשרת לה לעשות את זה בבית כי אני לא רוצה שהיא תתגלגל לי בכל מיני פינות אפלות רק כדי להסתתר ממני. נלך ביחד לרופא, נדבר על קונדומים ו...שיעשו חיים.

 

[מיכל של עומר ויובל]

../images/Emo45.gif

 

[ligo]

באמת צריך לדעת איך לריב

אפילו ראיתי כתבה באיזה מגזין על איך לריב בצורה אפקטיבית אני זוכרת מהילדות שלי שנורא פחדתי כל פעם שההורים שלי רבו. אולי זה קשור לכך שאצלנו זה לא נגמר רק בצעקות. בחיים אני לא רוצה שמאי תשב בחדר שלה ותבכה עד שאמא ואבא ישתקו. אבל ברור שזה לא יקרה, כי לי וליובל יש זוגיות נפלאה ושונה לגמרי משל ההורים שלי ולגבי הסקס- אנחנו נורא ליברלים בתאוריה, אבל נראה איך נגיב כשהיא תביא הביתה את החבר הראשון...