"בחיים אני לא אעשה זאת לילדי "

[shiranShik]

שני דברים:

הבטחתי ולא קיימתי: *לפעמים כשהיא צורחת,אני מנסה הכול, וגם אומרת לה: "אני לא מרימה אותך על הידיים" (וגם בעלי באותה סירה). חחחחחח - היא עושה לי בי"ס. אני נכנעת......והיא מיד נרגעת. *הבטחתי שחיי הסקס עם הבעל לא ייפגעו. חחחחחח - למי יש כוח? אמרתי לו שאם אשן לילה שלם, נדון בנושא.

 

[מרב של ערן]

סיגל, אין כמו ההודעות שלך כדי לתחזק

את התאים האפורים שלי

אני תוהה בעניין הרבה לאחרונה (טוב, נו, מתקרבים ללידה...) ומכל החפירות הצלחתי להגיע למסקנה אחת חותכת - אני לא יודעת איך בדיוק הם עשו את זה, אבל אני רוצה לחנך את הילדים שלי כפי שההורים שלי חינכו אותנו. אני מסתכלת עלינו ורואה שהם עשו עבודה ממש טובה (ותסלחו לי על המחמאות שאני נותנת לעצמי). אולי זו הסיבה שהחלטתי שהם יהיו המטפלת של סמי כשהוא יוולד ועד שנחליט שהגיע זמן ללכת לגן. קניתי עכשיו את הספר ´סודותיה של הלוחשת לתינוקות´ ומאוד התחברתי אליו, כי היא מציגה את הגישה החינוכית שאני גדלתי עליה ושאני מאמינה בה, ולמרות זאת אני לוקחת בחשבון את האפשרות שלא את הכל אני אצליח ליישם (לא לשכוח שלילד יש גם אבא והוא מביא איתו גנים פרועים משהו

). אני לא תומכת בלינה משותפת. בחודשיים הראשונים סמי יהיה איתנו בחדר, מהסיבה האובייקטיבית שאין מקום אחר בינתיים (עד שנעבור דירה) אבל במיטה משלו. ברגע שנעבור דירה, יהיה לו חדר שלו מסודר ועמוס בכל טוב וזו תהיה חלקת האלוהים הקטנה שלו. אני בהחלט מאמינה שכמו כולנו, גם ובעיקר ילדים אוהבים מסגרות. זה נותן להם תחושה של ביטחון, וזה מסייע להם להעיז ולהיות עצמאים. לכן אני מאמינה שצריך להקנות הרגלים של אכילה מסודרת, של שעות משחק ושעות מנוחה. ברור לי שלא הכל נעשה מיד בהתחלה. תינוק בן יומו אוכל מתי שהוא צריך ולא מתי שכתוב בשעון שצריך לאכול. אבל בהחלט בהדרגה להרגיל לשעות אכילה מסודרות, ולשנינו ברור שהמנהג של לאכול בסלון יורד מסדר היום שלנו. אבל האמת? אלו הדברים הקטנים. לא שהם לא חשובים אבל יותר מטריד אותי איך לחנך את הילד להיות בן-אדם, להיות בן-תרבות בעולם ובמדינה בהם אנחנו חיים. ערן תמיד "צוחק" עלי שנולדתי במקום ובזמן הלא נכון. אני שייכת לאותה קבוצת אנשים המכונים ´פראיירים´ - עומדת בתור בצורה מסודרת, לא עוקפת מימין ולא מעלימה מס (נהפוך הוא). היה לנו ראש ממשלה שכינה אותנו בזלזול רב ´אליטה´, רק שהוא שכח שהאנשים שהוא מזלזל בהם כל כך הם הבסיס עליו מתקיימת המדינה. אני רוצה לחנך את הילד שלי להיות כמוני וכמו אבא שלו, למרות שאני יודעת שיהיה לו קשה בעולם שלנו. אני רוצה ללמד אותו לאהוב אנשים באשר הם אנשים, להאמין בקדושת החיים ללא קשר לדת, מין או גזע, אני רוצה ללמד אותו להעריך אומנות, מוסיקה, ספרות. אני רוצה ללמד אותו לקבל החלטות ולעמוד מאחוריהן. אני רוצה שילמד ליהנות ממה שיש לו וממה שיש לעולם להציע. ואת זה, חברים, אין לי שמץ של מושג איך עושים. יש לי עוד המון מחשבות שמתרוצצות בראש, אבל ממש קשה להעלות את הכל על הכתב (גם כך מגיע צל"ש למי שהצליח להגיע עד כאן), ואני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי מבלי לפגוע באף אחד.

 

[מרב.]

קראתי והפנמתי

לא חושבת שיש לי ממש כללים של כן ולא- אולי פה ושם, אבל לא ממש כאלו שעולים לי בראש כרגע, יותר מדברים כללים של: אהבה (לעולם, לאנשים, היכולת לאהוב), כבוד (לסובב), בריאות (תזונה בריאה), ושלא יהיה מפונק. אני יודעת דבר אחד- שאני לא רוצה להיות כמו אמא שלי (ושעשיתי דרך ארוכה להתרחק מזה), אבל שואלת את עצמי איזה קווי אופי אנחנו מביאים אל החיים- וכך גם אל הילדים- מבלי שנהיה מודעים אליהם. אני יכולה להכריז הכרזות ולנסות לחנך לפי התפיסה שבה אני מאמינה, אבל אולי יצוצו ממני דברים שאני אפילו לא מודעת אליהם- ובעצם לא אוהבת לראותם מתבטאים אצל אנשים אחרים (וגם אצלי, אלא ששוב- אני לא מודעת אליהם). אני לא בטוחה שאני מבהירה את עצמי, וזה לא משהו שמדיר שינה מעיני, אבל התהיה הזו צצה מדי פעם. אני רק יודעת שלפעמים כשהאהבה לאיש גואה, אני כ"כ מאושרת ומתרגשת בשביל צ´ופיק שמתבשל לו שם- לאיזה אמאבא נפלאים הוא יגיע... מרב

 

[נירית1]

סה"כ נכנסתי להורות בלי הרבה

עקרונות כי ראיתי איך הם נשברים בסביבה הקרובה שלי. עקרון אחד שחשבתי שאני אקיים ולא עמדתי בו- לא להפוך את הטלויזיה לביביסיטר, אבל לצערי ככל שההריון עם קרן ואופיר התקדם, היה לי יותר נוח שניצן יראה טלויזיה מאשר להעסיק אותו, אני היום מנסה לשבור את מעגל ההתמכרות לטלויזיה. דבר נוסף שהיה חשוב לי ואני חושבת שבינתיים עם ניצן לפחות אני מצליחה זה נושא האוכל והמתוקים, אצלנו אין עיניינים סביב אוכל ומשקל -לא רוצה לאכול לא צריך. - בנושא הממתקים ממש הצלחנו או שפשוט הילד לא אוהב מתוק. והשתייה היחידה שהוא שותה זה מים. הדבר שאני הכי גאה בו שגדל אצלי ילד עם בטחון עצמי, ולב טוב - אבל עוד מוקדם מדי לקבוע שהצלחנו - הדרך עוד ארוכה.

 

[מיכל של הדר]

מצא חן בעיני מה שכתבת אז....

גם אני משתדלת לא לצאת בהצהרות ועקרונות. אצלי זה בדיוק הפוך ממך - לא עמדתי בעיקרון של "לא איכפת לי מכמה הוא אכל", חשבתי שאהיה קולית בעניין הזה ולא אנסה לדחוף אוכל, אבל הדר לא ממש אכלן וגם לא ממש עולה במשקל וזה מצליח להטריד אותי ואני עסוקה בכמה הוא אכל וכד´. בדיוק הפוך הוא נושא הטלוויזיה אני עצמי מכורה לטלוויזיה וחששתי שמא הדר יראה המון טלוויזיה בגללי, אבל למרות שהוא משוגע לטלוויזיה במעט שהוא רואה, אני מצליחה לעמוד בפיתוי ולהעסיק אותו בדרכים אחרות. וגם אני, כמוך, גאה בכך שגדל אצלי ילד עם בטחון עצמי וחוש הומור, ואני מקווה שגם טוב לב, אנחנו עובדים על זה, לפחות מנסים ללמדו לאהוב בני אדם וחיות. בעתיד, חשוב לי לחנכו לא להיות חומרני, (אתגר קשה בחברה בה אנו חיים).

 

[זו זה זי]

../images/Emo41.gif ../images/Emo41.gif הרבה זמן ../images/Emo41.gif ../images/Emo41.gif

שלא ניתקלתי באוסף פלצנות מסוג זה

יש לכם ילדים בני כמה חודשים ואתם עם נביבות פילוסופיות טרחניות מפה ועד הודעה חדשה. מעייף ומדכא לחשוב שמדובר בהורים צעירים.

 

[קרן משם]

הפלצפנות לדעתי......

היא של אחד/ת חצוף שלא מסוגל היה לומר את הדברים בדרך אחרת ולא פלצנית כמוך! ולהוסיף על זה את החוסר יכולת לעמוד על דבר שאת/ה חושב תחת כינוייך האמיתי! רדוד-מאוד רדוד! דוקא בהודעתי דיי הסכמתי שיש פה הרבה פילוסופיה וכו´ אך מי אני/את/ה שנשפוט אך אחרים חיים? אני כותבת בשם עצמי בלבד וככה גם אחרים! לפני שמכללים ומגדפים כדאי קודם לכבד אחד את השני בכתיבה נאותה ורק אח"כ לשפוט אחרים, פלצפנות וכו´.... שבת שלום!

 

[א י נ ס]

אין מילה כזאת בעברית: "נביבות"

עייף ומדכא לחשוב שאת תגדלי את ילדייך בלי שום מודעות והכרה. מתיש לחשוב כמה המון הורים לא ראויים כמוך חיים על הפלנטה.

 

[שירלי של תומר]

השקפת העולם שלי: מילוי צרכים!

עד עכשיו התלבטתי אם לענות על השאלות הללו או לא. כן, אני בהחלט חושבת שהשאלות קצת יומרניות ואני לא חושבת שמישהי מאיתנו באמת יכולה לענות עליהן. אני יודעת להגיד שלא הגעתי להורות ואני לא מקיימת את ההורות שלי מתוך איזו פילוסופיה מסויימת. די בכוונה לא קראתי ספרים בנושא חינוך וגידול ילדים וקיוויתי שהאינסטינקטים שלי ושל אילן שמקורם באהבה ללא גבול יובילו אותנו לעשות את הדברים הנכונים. נכונים למי? לתומר! אני חושבת שלילד יש צרכים ומתפקידי למלא אותם בדרך הטובה ביותר. יש אנשים שיגדירו את דרך הגידול והחינוך שלנו פינוק. מה זה פינוק? לא מאמינה בזה! למשל: רבות דובר על שינה של הילדים במיטת ההורים. ובכן, אני שואלת את עצמי למה אין ילד בעולם שלא היה רוצה וחולם לישון בשלב כלשהו בילדותו במיטת הוריו? והתשובה שלי היא שזה צורך מאוד בסיסי וקיומי של הילד ואני ממלאה אותו באהבה. ולכן, תומר ישן במיטתנו מתי שהוא בוחר ואני לא חושבת שאני מפנקת אותו אלא מספקת את צרכיו! ברור לי שחלק ואפילו רב ההורים כאן לא יסכימו איתי אבל זו השקפת עולמי ואני לא חושבת שהיא פוגעת בחיים שלי ושל אילן כזוג. למעשה, אנחנו כבר לא זוג, אנחנו משפחה וזה בהחלט מתאים לי! ולגבי השאלות שלך סיגל: אני אולי אולי אולי אנסה לענות עליהן בעוד 20 שנה טוב? כי כרגע אין לי את הפרספקטיבה המספיקה ואת התובנה המספקת כדי לענות עליהן... גידול נעים לכולנו

 

[רחל של ענבל]

אני חייבת לומר שאני קצת בהלם

מכל הכתוב כאן. אם היו לי רגשי אשם על דרך האימהות שלי עד עכשיו, אז אחרי כל השרשור הזה אני מרגישה ממש לא ראויה להיות אמא לפי אמות המידה שמוצגות כאן. לא חשבתי ולא עיצבתי ולא הבטחתי לעצמי ולא נשבעתי ולא שום דבר. אני נכנסתי לאמהות באופן הכי טבעי שיכולתי, ואם אני מנתחת את זה, אני מעניקה לילדה שלי את מה שאני. ובעלי מעניק לה את מה שהוא. ואם זה לא מספיק טוב, אז מה כן? אם אני טיפוס שמתרגז לפעמים, היא תחיה עם זה יום יום כי אני אמא שלה. אם בעלי טיפוס אדיש לפעמים, היא תחיה עם זה יום יום כי זה אבא שלה. כמו שאני לא מרימה יד על אף אחד באופן טבעי, אני גם לא ארים עליה. כמו שאני צועקת לפעמים באופן טבעי, אז אני אצעק גם עליה אם היא תעשה משהו שיגרום לי. אם יש יום שאני חולה או לא מרגישה נפשית שיש לי את הכוחות, קורה שהטיפול בה הוא טכני, ואז נכנסים רגשי האשם. אבל אלו החיים. אני די מסכימה עם הגישה של שירלי, של מילוי צרכים. חשוב מאד שהבת שלי תקבל את כל מה שהיא צריכה, וזה אכן זורם בטבעיות. אבל לא בגלל שישבתי וחשבתי שזה מה שאעשה. אני נותנת לאינסטינקטים שלי להנחות אותי, ולפעמים אני מצליחה, לפעמים אני טועה וכך גם לומדים להיות אמא. וכפי שכבר נאמר בשרשור הזה, עדיין קצת מוקדם לבוא עם הצהרות כאלה, לפחות עבורי. אולי בעוד הרבה שנים ולאחר מספר ילדים (ב"ה) אוכל לדבר אחרת. רחל

 

[סיגל של שגיא]

ריצ´י - לא הוצבו כאן אמות מידה בכלל

אלו היו הרהורים שלי, והחלטתי, לאחר לבטים מרובים, לשתף כאן את החברים. לא כולם חייבים להתחבר למה שכתבתי אני או שכתבו האחרים. כמו שכתבתי כאן ובהודעות אחרות שלי, אני מאוד בעד זרימה, אבל אני גם בעד הסקת מסקנות. אני לא רוצה להתעורר בעוד 10 שנים ולתפוס את הראש ולומר לעצמי: "איך לא ראיתי? איך לא ידעתי?" לאור העובדה שהחברה שלנו הולכת ונהיית אלימה, אני כבר מעכשיו צריכה לחשוב מה אני עושה כדי שהילד שלי לא יהיה כזה. אני לא רוצה להתעורר בעוד 15 שנה בשעה 04:00 לפנות בוקר מנקישה על הדלת ובפתח יעמוד שוטר ויאמר לי: "גב´ הבן שלך נעצר על השחתת רכוש. בואי לשחרר אותו מהקלבוש..." מה לעשות, ואני ראיתי כבר איך נראה הנוער בימינו ואני לא אוהבת את מה שאני רואה? אז כדי ששגיא לא יהיה לי פושטק, אני צריכה לחשוב כבר מעכשיו על איך אני מחנכת אותו. ונכון, גם אני עצבנית, וזה יהיה רק לא נומאלי אם אני אסתיר זאת משגיא, אבל אני לא חושבת שהוא זה שצריך לחטוף את כל העצבים שלי כבר מגיל שנה. וגם אני מסכימה עם שירלי שיש למלא צרכים, אבל שוב עולה כאן השאלה: "אילו צרכים?" אז מה שאת חושבת לצורך בסיסי, אצל אמא אחרת יחשב לצורך שהוא לא בסיסי, וגם כאן יהיו אמהות שירגישו רע. ההודעה שלי והשאלות שלי לא באו כדי שכל אחת תכתוב ותאדיר את עצמה. רציתי לחלוק עמכם ושאתם תחלקו עימי את המחשבות שלכם והרגשות שלכם. קשה לי להאמין שאת לא עוצרת פעם בשבוע לחשוב על איך שאת נוהגת עם ענבל. קשה לי לחשוב שאף אחד מאיתנו לא עושה כך. אני משוכנעת שכל אחד חושב על הנושא לפחות דקה בשבוע.

 

[רחל של ענבל]

את צודקת שכולנו חושבים על כך,

פשוט הופתעתי מהתבניות האלה: אני כן עושה א´, לא עושה ב´, פעם ב-X זמן אני עוצרת לחשוב, וכו´. אצלי זה זורם טבעי. נכון, אני חושבת על זה, אני שואלת את עצמי אם אני עושה נכון או לא, אבל אני לא רואה זאת כמשימה של פעם בשבוע, שעוצרים, יושבים וחושבים. מבחינתי הכל זורם. הסיטואציות מביאות אותי להחלטות. אני לא הוכשרתי בחינוך משום סוג שהוא. אולי יש לי השגות בדברים מסויימים אבל לדעתי ההורים שלי עשו איתנו עבודה די טובה. יש לי כמה דברים שהולכים איתי כל החיים והייתי רוצה שענבל תקבל ממני ערכים אלו. היתה לי שיחה לא מזמן עם מישהו על מדוע אני לא מדברת עם ענבל בספרדית. ישנה התיאוריה הרווחת שבגיל הזה הם קולטים הכי טוב, ואני מונעת ממנה ללמוד "בחינם" עוד שפה. אני הסברתי לו יפה שמבחינתי זה לא טבעי לי לדבר איתה בספרדית, ולפעמים חסרות לי מלים מתוך אוצר מלים שאני לא מדברת יום יום, וכל דבר שהוא לא טבעי לא נראה לי לעניין. זו תהיה בחירתה אם היא רוצה ללמוד ספרדית, ואם כן, תקבל ממני עזרה ואהיה בת שיח. באותו אופן אני לא חושבת שזה נכון להתנהג מול הילדים שונה ממה שאנחנו מתנהגים באופן כללי. אני חושבת שאנחנו אנשים טובים, עם ערכים טובים, עם יחסי אנוש טובים, חמים ואוהבים. וגם אנושיים וטועים לפעמים. וזו התמונה שאני רוצה להציג בפני ענבל. לא איזשהו "שיפור" של המציאות רק עבורה. זו דעתי בכל אופן. רחל

 

[אתאיסט עם ציציות]

ממרומי גילי המופלג

קראתי את כל השרשור, ומהזה נהניתי! אני עדיין זוכר את רוב ההתחייבויות שלי כשנולדו לי הראשונים: לעולם לא להכות, עולם לא להשפיל, לעולם לא לשקר, לא להשתמש במניפולציות, ולא זה ולא ההוא. אני עוד זוכר את הפעם הראשונה שצעקתי ממש, אני גם זוכר את הפעם האחרונה שהיכיתי ממש. אבל במבט לאחור, אני חושב שהעובדה שלא הייתי עקבי כמו תוכנית מחשב או רובוט, העובדה שילדי למדו שההורים שלהם הם בני אדם עם רגשות ומצבי רוח. רק עזרה להם להיות אנשים יותר שלמים ומאוזנים. במבט לאחור, כל אחד מילדי הוא אחר, ואין, ממש אין, שיטה אחידה ל"טפל" בהם או לחנך אותם. אני חושב שהדבר היחידי שבו עמדתי לאורך כל השנים האלו היה, תמיד להראות גם את האהבה, תמיד גם לחבק ולא רק להעניש. אה, ולמי שלא יודע, יש לנו שבעה ילדים בין הגילים 20 עד 9.