בילי שאלה אותי מה שלומי
- פותח הנושא שחר חרישי
- פורסם בתאריך
זה בסדר, מאמי, לא את שידכת לי אותו...
את מה לא הבנת שכתבתי? יצא לי לציין פה את העובדה הזאת, אבל פעם אחת ומזמן, ולא הפוסט ראשי. ושאר מי שיודע קרא את זה בפורום הקודם שכתבתי בו. אבל זו לגמרי עובדת חיים בשבילי, לא איזה משהו שאסור לדבר עליו...
מה שהיה כשהייתי נשואה - על זה כבר יותר כואב לדבר. ובאמת לא עשיתי את זה בשום מקום, גם לא בטיפול, למרבה הפרדוקס...
את מה לא הבנת שכתבתי? יצא לי לציין פה את העובדה הזאת, אבל פעם אחת ומזמן, ולא הפוסט ראשי. ושאר מי שיודע קרא את זה בפורום הקודם שכתבתי בו. אבל זו לגמרי עובדת חיים בשבילי, לא איזה משהו שאסור לדבר עליו...
מה שהיה כשהייתי נשואה - על זה כבר יותר כואב לדבר. ובאמת לא עשיתי את זה בשום מקום, גם לא בטיפול, למרבה הפרדוקס...
מאד מעניין שלא דיברת על זה, על מערכת היחסים עם בעלך, על הרצון וההחלטה להתגרש, על כל הלבטים על התחושות, על החששות, על איך השינוי משפיע על חייך, על ילדייך במציאות החדשה שנוצרה בבית.
 
זה באמת מאד מפליא, כי הציפייה היא שאישה בנעלייך כן הייתה מעלה בחדר הטיפולים נושא כל כך משמעותי בחייה. ואת, לא רק שבחרת שלא להתייחס לנושא בעת שהתרחש, את גם לא התמקדת בו בהמשך. זה נשמע כאילו מדובר באישה אחרת שעברה את התהליך, כמו בניתוק מסיטואציה ואולי אף הדחקה?!
 
מעניין מניין זה נובע....
אני חושבת
שתאלצי, במוקדם או במאוחר, להעלות בטיפול את התכנים, שהטמנת בתוכך עמוק. אני מדמיינת את התכנים כחפצים שהונחו בתיבה
בעליית גג לפני שנים. כיום, התיבה כבר מאובקת, אינה בשימוש של איש וגם אף אחד כבר לא יודע באמת מה מונח בה.
 
היום, מחר, בעוד חודש, בעוד שנה, בעוד 5 שנים, תהיי חייבת לטפס באומץ ב"סולם הנפש" ולעלות לעליית הגג, שם תיאלצי לפתוח ולאוורר את התיבה, לגלות מה טמנת בתוכה
 
 
שתאלצי, במוקדם או במאוחר, להעלות בטיפול את התכנים, שהטמנת בתוכך עמוק. אני מדמיינת את התכנים כחפצים שהונחו בתיבה
 
היום, מחר, בעוד חודש, בעוד שנה, בעוד 5 שנים, תהיי חייבת לטפס באומץ ב"סולם הנפש" ולעלות לעליית הגג, שם תיאלצי לפתוח ולאוורר את התיבה, לגלות מה טמנת בתוכה
 
 
כן, גם אני חושבת.
במיוחד כיוון שיש לי יותר זכרונות ותכנים נפשיים בתוך התיבה מאשר מחוצה לה... אני לא זוכרת את רוב הילדות וגיל ההתבגרות שלי ואת רוב שנות הנישואים שלי. וברור שזה פוגע בי, השימוש במנגנון הזה. אני מאבדת מתקופה לתקופה את תחושת הרצף. כאילו שכל תקופה בחיי היא גלגול אחר ממש...
במיוחד כיוון שיש לי יותר זכרונות ותכנים נפשיים בתוך התיבה מאשר מחוצה לה... אני לא זוכרת את רוב הילדות וגיל ההתבגרות שלי ואת רוב שנות הנישואים שלי. וברור שזה פוגע בי, השימוש במנגנון הזה. אני מאבדת מתקופה לתקופה את תחושת הרצף. כאילו שכל תקופה בחיי היא גלגול אחר ממש...
מנגנון הגנה של הדחקה
התוכן/הדחף המאיים (שהוא הילדות, הבגרות, חלק מחיי הזוגיות) הוכנס לתוך מאגר הלא מודע. זיכרונות מפחידים או כואבים מדי מוצאים מתוך המודעות. החיסרון הוא בהשקעת אנרגיה רבה הנדרשת, כדי למנוע מן התוכן המאיים לעלות אל המודע.
 
כשמדברים על טראומה, התכנים הרוחשים הופכים קונקרטיים יותר, וזה מקל על ההתמודדות. המקשיב/המטפל נותן תמיכה ואישור לרגשות, וזה עוזר להתרגל לטראומה, וכך לא תעלה עוצמת הרגשות השליליים בכל פעם שנחשוב עליה.
 
"במעמקי כל פצע ששרדנו נמצא הכוח שאנו זקוקים לו כדי לחיות. התבונה שפצעינו יכולים להציע לנו היא מקום מפלט. מציאתו אינה מיועדת לרפי הלב. אבל כך גם החיים" (רמן, 1998).
התוכן/הדחף המאיים (שהוא הילדות, הבגרות, חלק מחיי הזוגיות) הוכנס לתוך מאגר הלא מודע. זיכרונות מפחידים או כואבים מדי מוצאים מתוך המודעות. החיסרון הוא בהשקעת אנרגיה רבה הנדרשת, כדי למנוע מן התוכן המאיים לעלות אל המודע.
 
כשמדברים על טראומה, התכנים הרוחשים הופכים קונקרטיים יותר, וזה מקל על ההתמודדות. המקשיב/המטפל נותן תמיכה ואישור לרגשות, וזה עוזר להתרגל לטראומה, וכך לא תעלה עוצמת הרגשות השליליים בכל פעם שנחשוב עליה.
 
צריך לקרוא אותו בעיון מס' פעמים
כך אני מפרשת אותו:
 
להימנעותנו מהסבל יש מחיר כבד של הרחקת עצמנו מהחיים. כדי לחיות בצורה מלאה, קרוב לוודאי, שנצטרך לבחון לעומק ובאומץ את סבלנו. כל אירוע חווייתי, עוצמתי ושלילי בחיינו טומן בבסיסו פשר, סיבה, תכלית, שאם רק נבין אותם נוכל להיבנות ולצאת מחוזקים.
 
בהתאם למציאת המשמעות החבויה, אנחנו ניקח החלטות ונפעל לטובת חיים עם משמעות חדשה. במילים אחרות: אין כאב סתם, כל כאב בא ללמד אותנו משהו על עצמנו, איזשהו לקח וכל שעלינו לעשות זה להתבונן לתוכו ולחקור אותו לעומק. הסבל והכאב כאירוע של צמיחה וגדילה (גם התנ"ך הרבה לדבר על העניין: חטא (אירוע)->גמול עונשי (תוצאה כאב)->שינוי הדרכים, צמיחה וגדילה)
כך אני מפרשת אותו:
 
להימנעותנו מהסבל יש מחיר כבד של הרחקת עצמנו מהחיים. כדי לחיות בצורה מלאה, קרוב לוודאי, שנצטרך לבחון לעומק ובאומץ את סבלנו. כל אירוע חווייתי, עוצמתי ושלילי בחיינו טומן בבסיסו פשר, סיבה, תכלית, שאם רק נבין אותם נוכל להיבנות ולצאת מחוזקים.
 
בהתאם למציאת המשמעות החבויה, אנחנו ניקח החלטות ונפעל לטובת חיים עם משמעות חדשה. במילים אחרות: אין כאב סתם, כל כאב בא ללמד אותנו משהו על עצמנו, איזשהו לקח וכל שעלינו לעשות זה להתבונן לתוכו ולחקור אותו לעומק. הסבל והכאב כאירוע של צמיחה וגדילה (גם התנ"ך הרבה לדבר על העניין: חטא (אירוע)->גמול עונשי (תוצאה כאב)->שינוי הדרכים, צמיחה וגדילה)
אני עדיין לא מבינה את הנקודה המרכזית.
כי אם הכאב הראשוני נגרם מטראומה - מארוע חיצוני ומוחץ שלא היתה לי כל שליטה עליו - איך הוא טוען בחובו מתנה עבורי? זה בכלל לא יכול להקרא במודל של "חטא-עונש-תשובה" כי אין על מה לעשות תשובה, אין דרך שאותה צריך לשנות. הארוע הטראומטי לא היה תלוי בי בכלל...
כי אם הכאב הראשוני נגרם מטראומה - מארוע חיצוני ומוחץ שלא היתה לי כל שליטה עליו - איך הוא טוען בחובו מתנה עבורי? זה בכלל לא יכול להקרא במודל של "חטא-עונש-תשובה" כי אין על מה לעשות תשובה, אין דרך שאותה צריך לשנות. הארוע הטראומטי לא היה תלוי בי בכלל...
אובדן טראומטי כאלמנט המעורר צמיחה פוסט טראומטית וטרנספורמציה
סיכום מאמרן של טל פסטרנק ונירה שניר בנושא אובדן משמעותי והתפתחות "עצמי" חדש:
 
"צמיחה פוסט טראומטית" הינה שינוי חיובי המופיע כתוצאה מהתמודדות עם אירועים טראומטיים. הצמיחה מתייחסת לחוויה אינדוידואלית של התפתחות בתחומים מסוימים אשר באה בעקבות התמודדות עם משבר. על מנת שהתפתחות זו תיחשב כצמיחה פוסט טראומטית, על האינדיבידואל לא רק לשרוד את האירוע הטראומטי, אלא גם לחוות שינוי בחייו הנתפס בעיניו כמשמעותי ביחס לחייו לפני האירוע. טרנספורמציה היא תהליך יצירה שיוצר "אני חדש". כלומר, האדם שעושה שינוי בחייו עובר תהליך בו מעורבת פעילות אקטיבית של שינוי "העצמי".
 
חשוב לציין, כי טרנספורמציה וצמיחה פוסט טראומטית, כפי שתופסים אותה טדסי וקלהון, משמעותם אינה בהכרח ירידה בתסמינים שליליים. הצמיחה באה לידי ביטוי בתחושת האדם כי חייו משמעותיים, מלאים או טובים יותר מכפי שהיו טרם האירוע הטראומטי. כיוון שכך, כדי שאדם ידווח על שינוי חיובי בחייו, אין הכרח, כי תתרחש במקביל ירידה ברמת המצוקה הפסיכולוגית הנלווית.
 
נמצא, כי קיימים שישה שלבים בתהליך הטרנספורמציה:
 
1. התקופה שקדמה לאירוע – למשל: עשו והחליטו עבורי את הכל, בכל מצב קושי נקלעו לעזרתי.
2. האירוע – אמונות ותפיסות שהתערערו אצלי. אי יכולת ואין בידיי הכלים להתמודד עם האירוע הטראומטי.
3. האינקובציה – הינה התקופה בה האדם נפרד מהעולם. בתקופה זו נובטים הזרעים של האירוע הבלתי צפוי והאדם מחכה למשמעות ולכיוון.
 
בתהליך הצמיחה, המשימה של האדם השכול הינה לבנות סכמות קוגניטיביות כדי שיוכלו להכיל את המשמעויות של האירוע הקשה וגם להוות בסיס להמשך החיים ולבניית זהות חדשה. הכוונה היא כי דרך התהליך הטרנספורמטיבי ומציאת משמעות מחדש יוכל האדם להבין כי העולם הוא טוב, אך לא תמיד. האנשים טובים, אך לא תמיד והמציאות נשלטת רק בחלקה. התייחסו לשלב זה כשלב ההרהורים בו חוזר האדם שוב ושוב במחשבתו אל האירוע מתוך רצון להבין אותו, למצוא דרך להתמודד איתו ולתת לו משמעות. יש צורך להבחין בין שלב ההרהורים לבין מחשבות חודרניות. מחשבות חודרניות הן חזרה לא רצונית אל האירוע, ואילו בהרהורים הכוונה לעבודה קוגניטיבית אקטיבית המסתיימת כאשר אדם מוצא משמעות במה שאירע. שלב ההרהורים הוא למעשה תיקון או הבניה מחודשת של הדרך שבה האדם מבין את העולם.
 
4. החיפוש אחר משמעות – שאלות לא פשוטות כגון למה זה קרה? מה הסיבות לכך? איך חיי ישתנו מהיום? מה עליי לעשות כדי לחיות חיים מספקים ומלאים יותר מכפי שחייתי טרם האירוע? למשל: להתמודד עם החיים, לפתח עצמאות ולהתבגר/שינוי קריירה.
5. שלב ההחלטות – החלטות מתקבלות בהתאם למציאת המשמעות. למשל: רצון לשמור על עצמי, להעז ולפרוץ את הגבולות המוגנים שלפיהם אני חייתי את חיי עד כה.
6. האינטגרציה – תזוזה לכיוון חיים טרנספורמטיביים עם משמעות חדשה, פעולות למימוש ההחלטות ושילוב חווית המשמעות בחיים. למשל: עזיבת עיסוק ומעבר לחו"ל בעקבות רצח של קרוב, שגורם לנו לעצור ולבחון את חיינו.
 
המטפל המלווה את תהליך הטרנספורמציה
מדובר ביכולת התבוננות, נוכחות מלאה מול תכנים קשים ובמקביל חיפוש של ניצוצות תקווה ובחינה כיצד ניתן לשלב את ההתייחסות של צמיחה פוסט טראומטית לתפיסות הטיפוליות הקיימות. הגישה של צמיחה פוסט טראומטית מתאימה ביותר לעבודה בטיפולים המבוססים על הגישות האקזיסטנציאליסטית, הנרטיבית והקוגניטיבית. צמיחה פוסט טראומטית בעבודה קלינית יכולה להיות התפתחות עדינה שצריכים לטפל בה בזהירות וברגישות. מצד שני, ישנם מטופלים אשר עוברים תהליך של צמיחה פוסט טראומטית במהירות ובאופן כמעט אוטומטי. מטרת הטיפול לא חייבת להיות מוגדרת מראש כצמיחה או ניסיון לחפש את ה"רווחים" שנוצרו כתוצאה מהאירוע הטראומטי. אלא, במהלך הזדמנויות מסוימות שנוצרות במפגשים, ניתן לשקף, לכוון בעדינות, או לשאול שאלה, שתעורר את החיבורים הדקים והעדינים לכיוונים של טרנספורמציה.
 
המטפל המעוניין לסייע למטופל בתהליך של צמיחה פוסט טראומטית צריך להגיע ממקום של צניעות לתהליך, להיות מאפשר ונוכח באופן מלא. עליו להיות בעל יכולות גבוהות של חמלה, על מנת לאפשר אווירה מסוימת בחדר הטיפולים אשר יכולה לקדם תהליך זה. על המטפל להיזהר מלהיות מנהיג או לקחת אחריות יתר ביצירת התהליך. עליו להיות סבלני ולבטוח ביכולות ובכוחות של המטופלים להתמודד ולהירפא. בעיקר צריך המטפל להיות מסוגל לרכוש כבוד לשורדי הטראומה ולאתגרים עימם נאלצים להתמודד. זאת בניגוד להתייחסות אל המטופל כמי שנושא בתוכו מקבץ של סימפטומים אותם יש צורך לשנות.
 
מטפלים יכולים לקיים הערכה לגבי הדיווח שמטופלים מוסרים על חייהם לפני הטראומה. שאלה כמו "איך היית לפני שכל זה קרה"? מספיקה בדרך כלל כדי לספק אינפורמציה כללית. אם יש צורך בהבהרות נוספות, ניתן לשאול שאלות כמו "מה הייתה דרכך האופיינית להתמודדות עם בעיות בחייך"? או "מה היה הדבר הכי קשה שנאלצת להתמודד איתו לפני שכל זה קרה"? "איך התמודדת עם זה"?
 
חשוב, שמטפלים יתייחסו למצבים יוצאי דופן בחיי המטופלים בהם הם מדווחים כי לא הצליחו להתמודד באופן חיובי עם שינוי או קושי. בסיטואציות כאלה חשוב לעודד אותם להיזכר בזמנים בהם התמודדו והתגברו על קשיים. דרך ההתמודדות במצבים אלה, ניתן יהיה להשתמש בטיפול כבסיס לגישה פרודוקטיבית להתמודדות עם הטראומה הנוכחית.
בטיפול חשוב מאוד להתייחס לנקודת הזמן בה החיים השתנו ול"אפקט ההחתמה". זהו אלמנט אשר מגדיר אירוע טראומטי אמיתי. בעל השלכה מהותית על נרטיב החיים, הסיפור אשר מתחיל להיכתב באופן אוטומטי על ידי כל אחד מאיתנו, ומסייע לנו לארגן את אירועי חיינו לתוך זהות אישית.
 
הטראומה מזמנת לפחות שלושה אתגרים לפי המודל של קלהון וטדסי: היכולת להתמודד עם מצוקה רגשית, אמונות ומטרות ונרטיב של החיים.
 
מצוקה רגשית מפריעה לאדם לחשוב על תוכניות חדשות ולפתח ביטחון ביכולת שלו לתפקד בעולם שוב, לאחר הטראומה. חלק חשוב בתהליך ההתמודדות עם ההצפה הרגשית היא להבהיר לשורדים שהתגובה הרגשית שלהם היא אופיינית למצבם.
 
כאן חשוב התפקיד של המלווה. פעמים רבות מרגיע את שורדי הטראומה והאובדן לדעת שהתגובות שלהם לא "משוגעות", והם מגיבים באופן צפוי למצב בו הם נמצאים. שימוש במטפורה כמו בפציעות גופניות עשוי לעיתים לסייע. למשל:" זה כמו במצב שנפצעת והגוף שלך ביצע משהו שאינו רגיל, כמו לדמם, להתנפח או לכאוב. לא היית מתייחס לדברים אלו כמצביעים על כך שהמצב אבוד?!"
 
שלב הראשון נדרש המטפל לסייע לשורד הטראומה לפתח התמודדות קונסטרוקטיבית עם הסימפטומים של הטראומה. בתהליך, שורד הטראומה אף נדרש לבצע הערכה מחדש של אמונותיו ומטרותיו בחיים. המטרה בטיפול אינה בהכרח ליצור צמיחה פוסט טראומטית. תפקיד איש המקצוע הוא להיות סוג של מנחה לתמיכה פוסט טראומטית אשר יכולה להיווצר או להתגלות בתהליך שלאחר הטראומה, תוך בניית מערכת יחסים עם מומחה שותף. צמיחה פוסט טראומטית מהווה אפשרות אשר רבים משורדי הטראומה מגלים כי היא קיימת. אולם נמצא כי אפשרות זו עלולה להיות קשה ולא הולמת לניצולי טראומה רבים, אשר נכנסים לתהליך טיפולי, והמטפל מציב בפניהם מטרה של חיפוש אחר שינויים חיוביים במאבק עם הטראומה. מטרה זו עלולה לפגוע ברוב ההורים השכולים, לדוג', ואף לגרום להם להתקוממות והתנגדות לתהליך טיפולי מעין זה.
 
התייחסות לאלמנטים של צמיחה פוסט טראומטית וטרנספורמציה
גישה הנרטיבית מתייחסת לזהות האישית של כל אדם כסיפור, ורואה בסיפור החיים ביטוי מורכב לאישיותו של האדם המספר. אנשים מעניקים משמעות לחייהם ולאירועים שהם חווים דרך הסיפורים שהם מספרים על עצמם ועל חייהם. הסיפור נתפס לא רק ככלי לתיאור האדם וחייו, אלא גם כאמצעי דרכו מתגבשת ומתעצבת הזהות האישית. בקרב אנשים שחוו טראומה עשויה להיות פגיעה בנרטיב בשתי רמות: באופן ספציפי נפגעת היכולת לספר מה קרה באירוע עצמו בצורה קוהרנטית ומסודרת, ובאופן כללי יותר, קיים קושי לעגן ולשלב את האירוע הטראומטי בתוך סיפור החיים השלם, הכללי יותר של האדם.
 
המשך בחלק ב'
 
סיכום מאמרן של טל פסטרנק ונירה שניר בנושא אובדן משמעותי והתפתחות "עצמי" חדש:
 
"צמיחה פוסט טראומטית" הינה שינוי חיובי המופיע כתוצאה מהתמודדות עם אירועים טראומטיים. הצמיחה מתייחסת לחוויה אינדוידואלית של התפתחות בתחומים מסוימים אשר באה בעקבות התמודדות עם משבר. על מנת שהתפתחות זו תיחשב כצמיחה פוסט טראומטית, על האינדיבידואל לא רק לשרוד את האירוע הטראומטי, אלא גם לחוות שינוי בחייו הנתפס בעיניו כמשמעותי ביחס לחייו לפני האירוע. טרנספורמציה היא תהליך יצירה שיוצר "אני חדש". כלומר, האדם שעושה שינוי בחייו עובר תהליך בו מעורבת פעילות אקטיבית של שינוי "העצמי".
 
חשוב לציין, כי טרנספורמציה וצמיחה פוסט טראומטית, כפי שתופסים אותה טדסי וקלהון, משמעותם אינה בהכרח ירידה בתסמינים שליליים. הצמיחה באה לידי ביטוי בתחושת האדם כי חייו משמעותיים, מלאים או טובים יותר מכפי שהיו טרם האירוע הטראומטי. כיוון שכך, כדי שאדם ידווח על שינוי חיובי בחייו, אין הכרח, כי תתרחש במקביל ירידה ברמת המצוקה הפסיכולוגית הנלווית.
 
נמצא, כי קיימים שישה שלבים בתהליך הטרנספורמציה:
 
1. התקופה שקדמה לאירוע – למשל: עשו והחליטו עבורי את הכל, בכל מצב קושי נקלעו לעזרתי.
2. האירוע – אמונות ותפיסות שהתערערו אצלי. אי יכולת ואין בידיי הכלים להתמודד עם האירוע הטראומטי.
3. האינקובציה – הינה התקופה בה האדם נפרד מהעולם. בתקופה זו נובטים הזרעים של האירוע הבלתי צפוי והאדם מחכה למשמעות ולכיוון.
 
בתהליך הצמיחה, המשימה של האדם השכול הינה לבנות סכמות קוגניטיביות כדי שיוכלו להכיל את המשמעויות של האירוע הקשה וגם להוות בסיס להמשך החיים ולבניית זהות חדשה. הכוונה היא כי דרך התהליך הטרנספורמטיבי ומציאת משמעות מחדש יוכל האדם להבין כי העולם הוא טוב, אך לא תמיד. האנשים טובים, אך לא תמיד והמציאות נשלטת רק בחלקה. התייחסו לשלב זה כשלב ההרהורים בו חוזר האדם שוב ושוב במחשבתו אל האירוע מתוך רצון להבין אותו, למצוא דרך להתמודד איתו ולתת לו משמעות. יש צורך להבחין בין שלב ההרהורים לבין מחשבות חודרניות. מחשבות חודרניות הן חזרה לא רצונית אל האירוע, ואילו בהרהורים הכוונה לעבודה קוגניטיבית אקטיבית המסתיימת כאשר אדם מוצא משמעות במה שאירע. שלב ההרהורים הוא למעשה תיקון או הבניה מחודשת של הדרך שבה האדם מבין את העולם.
 
4. החיפוש אחר משמעות – שאלות לא פשוטות כגון למה זה קרה? מה הסיבות לכך? איך חיי ישתנו מהיום? מה עליי לעשות כדי לחיות חיים מספקים ומלאים יותר מכפי שחייתי טרם האירוע? למשל: להתמודד עם החיים, לפתח עצמאות ולהתבגר/שינוי קריירה.
5. שלב ההחלטות – החלטות מתקבלות בהתאם למציאת המשמעות. למשל: רצון לשמור על עצמי, להעז ולפרוץ את הגבולות המוגנים שלפיהם אני חייתי את חיי עד כה.
6. האינטגרציה – תזוזה לכיוון חיים טרנספורמטיביים עם משמעות חדשה, פעולות למימוש ההחלטות ושילוב חווית המשמעות בחיים. למשל: עזיבת עיסוק ומעבר לחו"ל בעקבות רצח של קרוב, שגורם לנו לעצור ולבחון את חיינו.
 
מדובר ביכולת התבוננות, נוכחות מלאה מול תכנים קשים ובמקביל חיפוש של ניצוצות תקווה ובחינה כיצד ניתן לשלב את ההתייחסות של צמיחה פוסט טראומטית לתפיסות הטיפוליות הקיימות. הגישה של צמיחה פוסט טראומטית מתאימה ביותר לעבודה בטיפולים המבוססים על הגישות האקזיסטנציאליסטית, הנרטיבית והקוגניטיבית. צמיחה פוסט טראומטית בעבודה קלינית יכולה להיות התפתחות עדינה שצריכים לטפל בה בזהירות וברגישות. מצד שני, ישנם מטופלים אשר עוברים תהליך של צמיחה פוסט טראומטית במהירות ובאופן כמעט אוטומטי. מטרת הטיפול לא חייבת להיות מוגדרת מראש כצמיחה או ניסיון לחפש את ה"רווחים" שנוצרו כתוצאה מהאירוע הטראומטי. אלא, במהלך הזדמנויות מסוימות שנוצרות במפגשים, ניתן לשקף, לכוון בעדינות, או לשאול שאלה, שתעורר את החיבורים הדקים והעדינים לכיוונים של טרנספורמציה.
 
המטפל המעוניין לסייע למטופל בתהליך של צמיחה פוסט טראומטית צריך להגיע ממקום של צניעות לתהליך, להיות מאפשר ונוכח באופן מלא. עליו להיות בעל יכולות גבוהות של חמלה, על מנת לאפשר אווירה מסוימת בחדר הטיפולים אשר יכולה לקדם תהליך זה. על המטפל להיזהר מלהיות מנהיג או לקחת אחריות יתר ביצירת התהליך. עליו להיות סבלני ולבטוח ביכולות ובכוחות של המטופלים להתמודד ולהירפא. בעיקר צריך המטפל להיות מסוגל לרכוש כבוד לשורדי הטראומה ולאתגרים עימם נאלצים להתמודד. זאת בניגוד להתייחסות אל המטופל כמי שנושא בתוכו מקבץ של סימפטומים אותם יש צורך לשנות.
 
מטפלים יכולים לקיים הערכה לגבי הדיווח שמטופלים מוסרים על חייהם לפני הטראומה. שאלה כמו "איך היית לפני שכל זה קרה"? מספיקה בדרך כלל כדי לספק אינפורמציה כללית. אם יש צורך בהבהרות נוספות, ניתן לשאול שאלות כמו "מה הייתה דרכך האופיינית להתמודדות עם בעיות בחייך"? או "מה היה הדבר הכי קשה שנאלצת להתמודד איתו לפני שכל זה קרה"? "איך התמודדת עם זה"?
 
חשוב, שמטפלים יתייחסו למצבים יוצאי דופן בחיי המטופלים בהם הם מדווחים כי לא הצליחו להתמודד באופן חיובי עם שינוי או קושי. בסיטואציות כאלה חשוב לעודד אותם להיזכר בזמנים בהם התמודדו והתגברו על קשיים. דרך ההתמודדות במצבים אלה, ניתן יהיה להשתמש בטיפול כבסיס לגישה פרודוקטיבית להתמודדות עם הטראומה הנוכחית.
בטיפול חשוב מאוד להתייחס לנקודת הזמן בה החיים השתנו ול"אפקט ההחתמה". זהו אלמנט אשר מגדיר אירוע טראומטי אמיתי. בעל השלכה מהותית על נרטיב החיים, הסיפור אשר מתחיל להיכתב באופן אוטומטי על ידי כל אחד מאיתנו, ומסייע לנו לארגן את אירועי חיינו לתוך זהות אישית.
 
הטראומה מזמנת לפחות שלושה אתגרים לפי המודל של קלהון וטדסי: היכולת להתמודד עם מצוקה רגשית, אמונות ומטרות ונרטיב של החיים.
 
מצוקה רגשית מפריעה לאדם לחשוב על תוכניות חדשות ולפתח ביטחון ביכולת שלו לתפקד בעולם שוב, לאחר הטראומה. חלק חשוב בתהליך ההתמודדות עם ההצפה הרגשית היא להבהיר לשורדים שהתגובה הרגשית שלהם היא אופיינית למצבם.
 
כאן חשוב התפקיד של המלווה. פעמים רבות מרגיע את שורדי הטראומה והאובדן לדעת שהתגובות שלהם לא "משוגעות", והם מגיבים באופן צפוי למצב בו הם נמצאים. שימוש במטפורה כמו בפציעות גופניות עשוי לעיתים לסייע. למשל:" זה כמו במצב שנפצעת והגוף שלך ביצע משהו שאינו רגיל, כמו לדמם, להתנפח או לכאוב. לא היית מתייחס לדברים אלו כמצביעים על כך שהמצב אבוד?!"
 
שלב הראשון נדרש המטפל לסייע לשורד הטראומה לפתח התמודדות קונסטרוקטיבית עם הסימפטומים של הטראומה. בתהליך, שורד הטראומה אף נדרש לבצע הערכה מחדש של אמונותיו ומטרותיו בחיים. המטרה בטיפול אינה בהכרח ליצור צמיחה פוסט טראומטית. תפקיד איש המקצוע הוא להיות סוג של מנחה לתמיכה פוסט טראומטית אשר יכולה להיווצר או להתגלות בתהליך שלאחר הטראומה, תוך בניית מערכת יחסים עם מומחה שותף. צמיחה פוסט טראומטית מהווה אפשרות אשר רבים משורדי הטראומה מגלים כי היא קיימת. אולם נמצא כי אפשרות זו עלולה להיות קשה ולא הולמת לניצולי טראומה רבים, אשר נכנסים לתהליך טיפולי, והמטפל מציב בפניהם מטרה של חיפוש אחר שינויים חיוביים במאבק עם הטראומה. מטרה זו עלולה לפגוע ברוב ההורים השכולים, לדוג', ואף לגרום להם להתקוממות והתנגדות לתהליך טיפולי מעין זה.
 
גישה הנרטיבית מתייחסת לזהות האישית של כל אדם כסיפור, ורואה בסיפור החיים ביטוי מורכב לאישיותו של האדם המספר. אנשים מעניקים משמעות לחייהם ולאירועים שהם חווים דרך הסיפורים שהם מספרים על עצמם ועל חייהם. הסיפור נתפס לא רק ככלי לתיאור האדם וחייו, אלא גם כאמצעי דרכו מתגבשת ומתעצבת הזהות האישית. בקרב אנשים שחוו טראומה עשויה להיות פגיעה בנרטיב בשתי רמות: באופן ספציפי נפגעת היכולת לספר מה קרה באירוע עצמו בצורה קוהרנטית ומסודרת, ובאופן כללי יותר, קיים קושי לעגן ולשלב את האירוע הטראומטי בתוך סיפור החיים השלם, הכללי יותר של האדם.
 
המשך בחלק ב'
 
חלק ב'
בבניית הסיפור ישנם שלושה מרכיבים מרכזיים בתהליך ההתמודדות החשובים להחלמה:
 
1. שמירת הרציפות והקוהרנטיות – היכולת לשמור על תחושת הרצף כך שקוהרנטיות הסיפור נשמרת בשתי רמות – זו של סיפור הטראומה (קוהרנטיות ספציפית) וזו של סיפור החיים (קוהרנטיות כללית) נחשבת כסימן חיובי להחלמה. לדוג': מטופל שאחותו נרצחה. בפעם הראשונה, כאשר סופר סיפור טראומטי וקשה זה, הוא סופר על ידי המטופל באופן מקוטע, ללא קוהרנטיות ועם חורים במהלך הסיפור. בהמשך סופר סיפור הרצח עוד מספר פעמים, ובכל פעם נוספה עוד אינפורמציה משמעותית, נוספו עוד פרטים, והוא הצליח להרחיב את הסיפור לדמויות נוספות כמו אחיו, הוריו וילדיה של אחותו.
 
2. יצירת משמעות – תהליך המתרחש בשבועות ובחודשים שאחרי אירוע טראומטי וכולל חיפוש אקטיבי ודינמי של המשמעות של מה שקרה. שאלות כמו "למה זה קרה"? "מה אני יכול ללמוד ממה שקרה"? הן חלק מתהליך חיפוש המשמעות. במצבים של אובדן טראומטי ישנה חוויה של קטיעה של רצף החיים. פעמים רבות מציאת משמעות יוצרת את הקשר בין החיים לפני ואחרי וכך נוצר חיבור וחווית רצף בסיפור החיים.
 
באותו מקרה רצח, המטופל החל להעלות שאלות הנוגעות לקיום ומשמעות החיים. עסק בשאלות הנוגעות להחמצה בחיי אחותו אשר נישאה בגיל צעיר, לא למדה, לא הספיקה לראות עולם והסתפקה בעבודה בעסק המשפחתי. בתהליך הטיפולי החל האח לשאול עצמו מה הוא רוצה להספיק בחייו ואף קיבל החלטות גורליות לגבי המשך חייו. הוא החליט לצאת לטיול ממושך בארה"ב, טיול שרצה לערוך כבר בעבר, אך בעקבות לחצים מצד אימו ויתר. הפעם, למרות חששותיו מתגובת משפחתו, הבין כי חשוב לו לעמוד על שלו ולערוך מסע התבגרות זה. בנוסף, לאחר התלבטות לגבי בחירת מקצוע עתידי החליט להירשם ללימודים וכרך החלטה זו באופן ישיר לאירוע הטראומטי של רצח אחותו.
 
3. דימוי ותפיסה עצמית – היבטים שונים של הערכה ושיפוט עצמי ביחס לטראומה נמצאו קשורים ליעילות ההתמודדות בניהם: מידת השליטה, הדרך בה אומד הפרט את הסימפטומים והתגובות לאירוע, רגשות אחריות או אשמה, מידת אקטיביות או פאסיביות בזמן האירוע.
 
בתהליך הטיפולי שיתף האח, כי הוא בן הזקונים במשפחה. הוריו התייחסו אליו באופן מגונן והעבירו לו מסר שהוא לא צריך להתאמץ ולהתמודד עם קשיים. לאחר רצח אחותו מצא עצמו ללא כלים להתמודדות. הוא יכול היה להבין שהוריו פעלו ממניעים חיוביים, אך הבין את המחיר שהוא משלם על כך וקיבל החלטה לצאת כדבריו "מאזור הנוחות". ההחלטות שקיבל נבעו בין היתר מתוך העובדה שהיה מסוגל להתבונן על חייה של אחותו שנרצחה ולראות כיצד בחרה לחיות חיי נוחות יחסיים, ופספסה הזדמנויות להתמודד עם האתגרים שהחיים זימנו לה, וכשניסתה לעשות זאת, הדבר עלה לה בחייה. נושא נוסף שעלה במהלך הטיפול היה נושא האשמה. האח העלה תחושות קשות של אשמה על כך שלא הצליח להציל את אחותו. הוא תיאר כיצד הוא חוזר במחשבותיו שוב ושוב לליל הרצח ומדמיין את עצמו מציל את אחותו (פנטזיית הצלה). בנוסף, שיתף כי עלו לו מחשבות שאולי עשה משהו רע ולכן אלוהים העניש אותו ברצח אחותו. במהלך התהליך, כאשר חזר וסיפר שוב ושוב את הסיפור, ולאחר שלאשמה ניתן מקום ולגיטימיות, האח הצליח להגיע להבנות מתוך תובנה ואמונה פנימית, כי לא יכול היה להציל את אחותו ובעקבות כך רמות האשמה ירדו.
 
תחומים בהם ניתן לראות שינויים כתוצאה מתהליך של טרנספורמציה
 
שלושה תחומים עיקריים שבהם מתחולל השינוי אצל אנשים שמדווחים על צמיחה:
 
1. שינויים בעצמי – שינויים שנחווים על-ידי צומחים לאחר אובדן, מאופיינים בתחושת פגיעות רבה יותר, אך לצד זאת בתחושה של חוזק ויכולת רבה יותר. לאירוע טראומטי יכולות להיות השפעות קוגניטיביות שליליות על תפיסת העולם של האדם, כגון תחושה שהעולם מסוכן ובלתי צפוי כמו גם ההכרה בפגיעות האדם. עם זאת, פגישה עם אתגר גדול יכולה להביא את האדם לתחושה שהוא התאמץ ושרד את הגרוע מכל, ועל כן מסוגל להתמודד עם מה שהחיים יזמנו לו. תחושת הפגיעות עשויה לחדד את תחושת ערך החיים. אנשים שחוו אסון בחייהם מדווחים כי הם מעריכים יותר כל יום שעובר וחשים יותר יכולת ושליטה בחייהם. בנוסף, אנשים עשויים לפתח תחומי עניין חדשים ואפילו לבצע פריצת דרך חדשה ולמצוא את "ייעודם" בחיים בעקבות המאבק והתמודדות עם המשבר.
 
2. שינויים במערכות יחסים – בעתות מצוקה ומשבר עלולות להיפגע מערכות יחסים משמעותיות. למרות זאת, התמודדות עם משבר יכולה להוביל לשינוי חיובי משמעותי במערכות היחסים האנושיות של השורד. השינוי יכול להתבטא בדרך שבה האדם תופס ומבין אנשים אחרים, וכתוצאה מכך להרגיש מחובר אליהם יותר. הוא עשוי לחוש תחושה גדולה יותר של חמלה כלפי סבל של אנשים אחרים. אנשים שחוו טראומה והתמודדו איתה, מדווחים על רמה גבוהה יותר של אינטימיות, חופש פנימי להיות הם עצמם, ופתיחות לגבי נושאים שאינם מקובלים חברתית אך משמעותיים עבורם (למשל: צמצום קשרים עם אנשים שלא מבינים אותי ואת כאבי וחיזוק קשרים עם אנשים שכן מבינים).
 
3. שינויים בפילוסופיית החיים של האדם - התחום בו מתרחשת הצמיחה הגדולה ביותר, הוא התחום האקסיסטנציאליסטי או התחום הרוחני. שינוי זה יכול לבוא לידי ביטוי בתחושה גדולה של שליחות, סיפוק גדול יותר מהחיים ומשמעות בחיים ושינוי סדרי עדיפויות. לאחר חוויה טראומטית ומערערת המאתגרת את היכולת להבין את העולם, לנסח יחסי סיבה ותוצאה, מושגים כמו צדק, שכר ועונש נדרשים להתעדכן על מנת להחזיר לאבל את תחושת הביטחון, השליטה והידיעה בחייו.
 
לפעמים, כדי להבין את "הסיפור שלי", יש צורך לספר אותו מחדש בהקשר רוחני של מה איבדתי ומה מצאתי לאחר אובדן האדם היקר לי מכל. אלו החווים את ההתמודדות עם האובדן בהקשרים של צמיחה אישית ורוחנית, מדווחים על תחושת משמעות רבה יותר לכל יום שעובר ולחיים בכלל. יש המתחזקים באמונתם הרוחנית-דתית המאפשרת הסתכלות על האובדן בהקשר רחב יותר של משמעות, ויש המתמודדים במסגרת רוחנית אישית של האירוע בתוך חייהם שלהם, ויש מי שחווים שינוי בשני המישורים במקביל.
 
הורים שכולים מדווחים על הערכה רבה יותר לחיים. מדובר בתחושת קרבה לאחרים, צמיחה רוחנית ותחושת ערך לחיים. ההבנה שהחיים שבירים וזמניים מולידה תחושת ערך ומשמעות חדשה. העולם נתפס כמקום שיכול להיות הגיוני ומובן, גם אם לפעמים אינו כזה. מסתבר כי בעולם שאינו תמיד מובן, ובחיים שאינם תמיד נתונים לשליטה וניבוי, קיימת יותר הערכה לחיים. הקיום העצמי אינו מובן מאליו יותר והחיים מוארים באור חדש.
 
המשך בחלק ג'
 
בבניית הסיפור ישנם שלושה מרכיבים מרכזיים בתהליך ההתמודדות החשובים להחלמה:
 
1. שמירת הרציפות והקוהרנטיות – היכולת לשמור על תחושת הרצף כך שקוהרנטיות הסיפור נשמרת בשתי רמות – זו של סיפור הטראומה (קוהרנטיות ספציפית) וזו של סיפור החיים (קוהרנטיות כללית) נחשבת כסימן חיובי להחלמה. לדוג': מטופל שאחותו נרצחה. בפעם הראשונה, כאשר סופר סיפור טראומטי וקשה זה, הוא סופר על ידי המטופל באופן מקוטע, ללא קוהרנטיות ועם חורים במהלך הסיפור. בהמשך סופר סיפור הרצח עוד מספר פעמים, ובכל פעם נוספה עוד אינפורמציה משמעותית, נוספו עוד פרטים, והוא הצליח להרחיב את הסיפור לדמויות נוספות כמו אחיו, הוריו וילדיה של אחותו.
 
2. יצירת משמעות – תהליך המתרחש בשבועות ובחודשים שאחרי אירוע טראומטי וכולל חיפוש אקטיבי ודינמי של המשמעות של מה שקרה. שאלות כמו "למה זה קרה"? "מה אני יכול ללמוד ממה שקרה"? הן חלק מתהליך חיפוש המשמעות. במצבים של אובדן טראומטי ישנה חוויה של קטיעה של רצף החיים. פעמים רבות מציאת משמעות יוצרת את הקשר בין החיים לפני ואחרי וכך נוצר חיבור וחווית רצף בסיפור החיים.
 
באותו מקרה רצח, המטופל החל להעלות שאלות הנוגעות לקיום ומשמעות החיים. עסק בשאלות הנוגעות להחמצה בחיי אחותו אשר נישאה בגיל צעיר, לא למדה, לא הספיקה לראות עולם והסתפקה בעבודה בעסק המשפחתי. בתהליך הטיפולי החל האח לשאול עצמו מה הוא רוצה להספיק בחייו ואף קיבל החלטות גורליות לגבי המשך חייו. הוא החליט לצאת לטיול ממושך בארה"ב, טיול שרצה לערוך כבר בעבר, אך בעקבות לחצים מצד אימו ויתר. הפעם, למרות חששותיו מתגובת משפחתו, הבין כי חשוב לו לעמוד על שלו ולערוך מסע התבגרות זה. בנוסף, לאחר התלבטות לגבי בחירת מקצוע עתידי החליט להירשם ללימודים וכרך החלטה זו באופן ישיר לאירוע הטראומטי של רצח אחותו.
 
3. דימוי ותפיסה עצמית – היבטים שונים של הערכה ושיפוט עצמי ביחס לטראומה נמצאו קשורים ליעילות ההתמודדות בניהם: מידת השליטה, הדרך בה אומד הפרט את הסימפטומים והתגובות לאירוע, רגשות אחריות או אשמה, מידת אקטיביות או פאסיביות בזמן האירוע.
 
בתהליך הטיפולי שיתף האח, כי הוא בן הזקונים במשפחה. הוריו התייחסו אליו באופן מגונן והעבירו לו מסר שהוא לא צריך להתאמץ ולהתמודד עם קשיים. לאחר רצח אחותו מצא עצמו ללא כלים להתמודדות. הוא יכול היה להבין שהוריו פעלו ממניעים חיוביים, אך הבין את המחיר שהוא משלם על כך וקיבל החלטה לצאת כדבריו "מאזור הנוחות". ההחלטות שקיבל נבעו בין היתר מתוך העובדה שהיה מסוגל להתבונן על חייה של אחותו שנרצחה ולראות כיצד בחרה לחיות חיי נוחות יחסיים, ופספסה הזדמנויות להתמודד עם האתגרים שהחיים זימנו לה, וכשניסתה לעשות זאת, הדבר עלה לה בחייה. נושא נוסף שעלה במהלך הטיפול היה נושא האשמה. האח העלה תחושות קשות של אשמה על כך שלא הצליח להציל את אחותו. הוא תיאר כיצד הוא חוזר במחשבותיו שוב ושוב לליל הרצח ומדמיין את עצמו מציל את אחותו (פנטזיית הצלה). בנוסף, שיתף כי עלו לו מחשבות שאולי עשה משהו רע ולכן אלוהים העניש אותו ברצח אחותו. במהלך התהליך, כאשר חזר וסיפר שוב ושוב את הסיפור, ולאחר שלאשמה ניתן מקום ולגיטימיות, האח הצליח להגיע להבנות מתוך תובנה ואמונה פנימית, כי לא יכול היה להציל את אחותו ובעקבות כך רמות האשמה ירדו.
 
 
שלושה תחומים עיקריים שבהם מתחולל השינוי אצל אנשים שמדווחים על צמיחה:
 
1. שינויים בעצמי – שינויים שנחווים על-ידי צומחים לאחר אובדן, מאופיינים בתחושת פגיעות רבה יותר, אך לצד זאת בתחושה של חוזק ויכולת רבה יותר. לאירוע טראומטי יכולות להיות השפעות קוגניטיביות שליליות על תפיסת העולם של האדם, כגון תחושה שהעולם מסוכן ובלתי צפוי כמו גם ההכרה בפגיעות האדם. עם זאת, פגישה עם אתגר גדול יכולה להביא את האדם לתחושה שהוא התאמץ ושרד את הגרוע מכל, ועל כן מסוגל להתמודד עם מה שהחיים יזמנו לו. תחושת הפגיעות עשויה לחדד את תחושת ערך החיים. אנשים שחוו אסון בחייהם מדווחים כי הם מעריכים יותר כל יום שעובר וחשים יותר יכולת ושליטה בחייהם. בנוסף, אנשים עשויים לפתח תחומי עניין חדשים ואפילו לבצע פריצת דרך חדשה ולמצוא את "ייעודם" בחיים בעקבות המאבק והתמודדות עם המשבר.
 
2. שינויים במערכות יחסים – בעתות מצוקה ומשבר עלולות להיפגע מערכות יחסים משמעותיות. למרות זאת, התמודדות עם משבר יכולה להוביל לשינוי חיובי משמעותי במערכות היחסים האנושיות של השורד. השינוי יכול להתבטא בדרך שבה האדם תופס ומבין אנשים אחרים, וכתוצאה מכך להרגיש מחובר אליהם יותר. הוא עשוי לחוש תחושה גדולה יותר של חמלה כלפי סבל של אנשים אחרים. אנשים שחוו טראומה והתמודדו איתה, מדווחים על רמה גבוהה יותר של אינטימיות, חופש פנימי להיות הם עצמם, ופתיחות לגבי נושאים שאינם מקובלים חברתית אך משמעותיים עבורם (למשל: צמצום קשרים עם אנשים שלא מבינים אותי ואת כאבי וחיזוק קשרים עם אנשים שכן מבינים).
 
3. שינויים בפילוסופיית החיים של האדם - התחום בו מתרחשת הצמיחה הגדולה ביותר, הוא התחום האקסיסטנציאליסטי או התחום הרוחני. שינוי זה יכול לבוא לידי ביטוי בתחושה גדולה של שליחות, סיפוק גדול יותר מהחיים ומשמעות בחיים ושינוי סדרי עדיפויות. לאחר חוויה טראומטית ומערערת המאתגרת את היכולת להבין את העולם, לנסח יחסי סיבה ותוצאה, מושגים כמו צדק, שכר ועונש נדרשים להתעדכן על מנת להחזיר לאבל את תחושת הביטחון, השליטה והידיעה בחייו.
 
לפעמים, כדי להבין את "הסיפור שלי", יש צורך לספר אותו מחדש בהקשר רוחני של מה איבדתי ומה מצאתי לאחר אובדן האדם היקר לי מכל. אלו החווים את ההתמודדות עם האובדן בהקשרים של צמיחה אישית ורוחנית, מדווחים על תחושת משמעות רבה יותר לכל יום שעובר ולחיים בכלל. יש המתחזקים באמונתם הרוחנית-דתית המאפשרת הסתכלות על האובדן בהקשר רחב יותר של משמעות, ויש המתמודדים במסגרת רוחנית אישית של האירוע בתוך חייהם שלהם, ויש מי שחווים שינוי בשני המישורים במקביל.
 
הורים שכולים מדווחים על הערכה רבה יותר לחיים. מדובר בתחושת קרבה לאחרים, צמיחה רוחנית ותחושת ערך לחיים. ההבנה שהחיים שבירים וזמניים מולידה תחושת ערך ומשמעות חדשה. העולם נתפס כמקום שיכול להיות הגיוני ומובן, גם אם לפעמים אינו כזה. מסתבר כי בעולם שאינו תמיד מובן, ובחיים שאינם תמיד נתונים לשליטה וניבוי, קיימת יותר הערכה לחיים. הקיום העצמי אינו מובן מאליו יותר והחיים מוארים באור חדש.
 
המשך בחלק ג'
 
חלק ג' - מקורות
מקורות
 
לאופר, א. (2009). צמיחה פוסט טראומטית: אשליה חיובית או דרך חדשה לבחינת התמודדות עם טראומה? חברה ורווחה, כ"ט (1), 63-84
 
לוין, ס' (2001). מי מת: המוות כמורה לחיים. כרכור: פראג
 
נומה, מ' (2008). צמיחה פוסט טראומטית בקרב נשים שחלו בסרטן שד (עבודת גמר לקבלת תואר "מוסמך לעבודה סוציאלית"). אוניברסיטת חיפה
 
רובין, ש', מלקינסון, ר' ו-ויצטום, א' (2007). טראומה ואבל: סוגיות אבחנתיות וטיפוליות. שיחות, כ"ב(1), 5-11
 
תובל-משיח, ר', ופרידמן, ש' (2004) התמודדות נרטיבית וקוגניטיבית עם טראומה. שיחות, י"ח(2), 147 – 155
 
Ajedacic-Gross, V., Ring, M., Gadola, E., Lauber, C., Bopp, M. M., Gutzwiller, F. F., & Rossler, W. W. (2008). Suicide after bereavement: An
overlooked problem. Psychological Medicine, 38, 673-676.
 
Aldwin, C. M., Levenson, M. R., & Spiro, A. (1994). Vulnerability and resilience to combat exposure: Can stress have lifelong effects? Psychology and Aging, 9, 34-44.
 
Calhoun, L. G., & Tedeschi, R. G. (2006). The foundation of posttraumatic growth: An expanded framework. In L. G. Calhoun, & R. G. Tedeschi (Eds.) Handbook of posttraumatic growth: Research and practice (pp. 1-23). New York: Psychology Press.
 
Calhoun, L. G., & Tedeschi, R. G., (2004). The foundation of posttraumatic growth: New considerations. Psychological Inquiry, 15, 93-102.
 
Calhoun, L. G., & Tedeschi, R. G., (2001). Posttraumatic growth: The positive lessons of loss. In R. A. Neimeyer (Ed.), Meaning reconstruction and the experience of loss (pp. 157-172). Washington, D.C: American Psychological Association.
 
Calhoun, L. G., & Tedeschi, R. G. (1999). Facilitating posttraumatic growth: A clinicians guide. Mahwah, N.J.: Lawrence Erlbaum.
 
Corr, C. A. (2002). Coping with challenges to assumptive worlds. In J. Kaufman (Ed.), Loss of the assumptive world (pp. 127-138). New York: Routledge.
 
Heckler, R. A. (1998). Crossings: Everyday people. Unexpected events and life affirming change. Orlando, FL: Harcourt Brace.
 
Janoff-Bulman, R. (2006). Schem change perspectives on posttraumatic growth. In L. G. Calhoun, & R. G Tedeschi (Eds.). Handbook of posttraumatic growth: Research and practice (pp.81-99). New York: Psychology Press.
 
Kaltman, S., & Bonanno, G. A. (2003). Trauma and bereavement: examining the impact of sudden and violent death. Anxiety Disorders, 17, 131-147.
 
Kristensen, P., Weisaeth, L., & Heir, T. (2012). Bereavement and mental
health after sudden and violent losses: A review. Psychiatry, 7(1) 76-97
 
Lifton, R. J. (1988). Understanding the traumatization self: Imagery,
symbolization and transformation. In J. P. Wilson, B. Harel, & B. Kahana (Eds.), Human adaptation to extreme stress: From the Holocaust to Vietnam (pp. 7-31). New York : Plenum.
 
Linley, P. A., & Joseph, S. (2004). Positive change following trauma and adversity: A review. Jornal of Traumatic Stress, 17, 11-21. Psychology, 74, 828-840.
 
Malkinson, R. (2007). Cognitive grief therapy: Constructing a rational mening to life following loss. New York: W.W. Norton.
 
Mallon, B. (2008). Dying, death and grief: Working with adult bereavement. London: Sage.
 
Prigerson, H. G., Bierhals, A. J., Kasl, S. V., Renolds, C. F. III., Shear, M. K., Day, N., & Jacobs, S. (1997). Traumatic grief as a risk factor for mental and physical morbidity. American Journal of psychiatry, 154, 616-623.
 
Riley, I (1999). Transformation: Through The process Of bereavement and use of the spirit. (Doctoral Dissertation). Available from ProQuest Dissertations and Theses database. (UMI No9930449).
 
Shear, M. K., & Mulhare, E. (2008). Complicated grief. Psychiatric Annals, 38(10), 662-670.
Sklarew, B. H., Handel, S., & Ley, S. (2012). The analyst at the morgue: Helping families deal with traumatic bereavement. Psychoanalytic Inquiry, 32, 147-157.
 
Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (2009).Expert companions: Postraumatic growth in clinical practice. In L. G. Calhoun, & R. G. Tedeschi (Eds.), Handbook of posttraumatic growth: Research and practice (pp.291-310). New York: Psychology Press.
 
 
 
מקורות
 
לאופר, א. (2009). צמיחה פוסט טראומטית: אשליה חיובית או דרך חדשה לבחינת התמודדות עם טראומה? חברה ורווחה, כ"ט (1), 63-84
 
לוין, ס' (2001). מי מת: המוות כמורה לחיים. כרכור: פראג
 
נומה, מ' (2008). צמיחה פוסט טראומטית בקרב נשים שחלו בסרטן שד (עבודת גמר לקבלת תואר "מוסמך לעבודה סוציאלית"). אוניברסיטת חיפה
 
רובין, ש', מלקינסון, ר' ו-ויצטום, א' (2007). טראומה ואבל: סוגיות אבחנתיות וטיפוליות. שיחות, כ"ב(1), 5-11
 
תובל-משיח, ר', ופרידמן, ש' (2004) התמודדות נרטיבית וקוגניטיבית עם טראומה. שיחות, י"ח(2), 147 – 155
 
Ajedacic-Gross, V., Ring, M., Gadola, E., Lauber, C., Bopp, M. M., Gutzwiller, F. F., & Rossler, W. W. (2008). Suicide after bereavement: An
overlooked problem. Psychological Medicine, 38, 673-676.
 
Aldwin, C. M., Levenson, M. R., & Spiro, A. (1994). Vulnerability and resilience to combat exposure: Can stress have lifelong effects? Psychology and Aging, 9, 34-44.
 
Calhoun, L. G., & Tedeschi, R. G. (2006). The foundation of posttraumatic growth: An expanded framework. In L. G. Calhoun, & R. G. Tedeschi (Eds.) Handbook of posttraumatic growth: Research and practice (pp. 1-23). New York: Psychology Press.
 
Calhoun, L. G., & Tedeschi, R. G., (2004). The foundation of posttraumatic growth: New considerations. Psychological Inquiry, 15, 93-102.
 
Calhoun, L. G., & Tedeschi, R. G., (2001). Posttraumatic growth: The positive lessons of loss. In R. A. Neimeyer (Ed.), Meaning reconstruction and the experience of loss (pp. 157-172). Washington, D.C: American Psychological Association.
 
Calhoun, L. G., & Tedeschi, R. G. (1999). Facilitating posttraumatic growth: A clinicians guide. Mahwah, N.J.: Lawrence Erlbaum.
 
Corr, C. A. (2002). Coping with challenges to assumptive worlds. In J. Kaufman (Ed.), Loss of the assumptive world (pp. 127-138). New York: Routledge.
 
Heckler, R. A. (1998). Crossings: Everyday people. Unexpected events and life affirming change. Orlando, FL: Harcourt Brace.
 
Janoff-Bulman, R. (2006). Schem change perspectives on posttraumatic growth. In L. G. Calhoun, & R. G Tedeschi (Eds.). Handbook of posttraumatic growth: Research and practice (pp.81-99). New York: Psychology Press.
 
Kaltman, S., & Bonanno, G. A. (2003). Trauma and bereavement: examining the impact of sudden and violent death. Anxiety Disorders, 17, 131-147.
 
Kristensen, P., Weisaeth, L., & Heir, T. (2012). Bereavement and mental
health after sudden and violent losses: A review. Psychiatry, 7(1) 76-97
 
Lifton, R. J. (1988). Understanding the traumatization self: Imagery,
symbolization and transformation. In J. P. Wilson, B. Harel, & B. Kahana (Eds.), Human adaptation to extreme stress: From the Holocaust to Vietnam (pp. 7-31). New York : Plenum.
 
Linley, P. A., & Joseph, S. (2004). Positive change following trauma and adversity: A review. Jornal of Traumatic Stress, 17, 11-21. Psychology, 74, 828-840.
 
Malkinson, R. (2007). Cognitive grief therapy: Constructing a rational mening to life following loss. New York: W.W. Norton.
 
Mallon, B. (2008). Dying, death and grief: Working with adult bereavement. London: Sage.
 
Prigerson, H. G., Bierhals, A. J., Kasl, S. V., Renolds, C. F. III., Shear, M. K., Day, N., & Jacobs, S. (1997). Traumatic grief as a risk factor for mental and physical morbidity. American Journal of psychiatry, 154, 616-623.
 
Riley, I (1999). Transformation: Through The process Of bereavement and use of the spirit. (Doctoral Dissertation). Available from ProQuest Dissertations and Theses database. (UMI No9930449).
 
Shear, M. K., & Mulhare, E. (2008). Complicated grief. Psychiatric Annals, 38(10), 662-670.
Sklarew, B. H., Handel, S., & Ley, S. (2012). The analyst at the morgue: Helping families deal with traumatic bereavement. Psychoanalytic Inquiry, 32, 147-157.
 
Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (2009).Expert companions: Postraumatic growth in clinical practice. In L. G. Calhoun, & R. G. Tedeschi (Eds.), Handbook of posttraumatic growth: Research and practice (pp.291-310). New York: Psychology Press.
 
 
 
הקוסמת הורודה2
New member
הקוסמת הורודה2
New member
כייף לשמוע שימשיכו להיות בשורות טובות
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.