ביקרתי בתערוכת הסיום של קמרה -

[אנימל]

ביקרתי בתערוכת הסיום של קמרה -

התאכזבתי. שוב פורטריטים - סדרה של דמויות צבעוניות יותר או פחות, כולן עומדות אותו דבר, מוארות אותו דבר. די, משעמם כבר. ועוד פורטריטים - נשים מעוצבות לעילא, יושבות בסלוניהן המעוצבים לעילא. משעמם כבר. הזיזה לי עבודה קטנה ואינטימית שנוגעת, בכלל, בתחום של פוטו-תרפיה - כוללת כתיבה על דימויי גוף (איזה מכוערת אני, איזו שמנה אני, וכד') - ועדיין ראשוני. ועוד עבודה נחמדה של צילומי ברושים. אבל ברושים מצויירים כמו מצולמים - הלא כבר ראינו בתערוכתו של ישראל הרשברג, ואפילו הגדלים דומים... אז אם זו אמירה על הציור של ברושים שצוירו מתוך צילום - אוקי. אבל מה עוד? העץ כתבנית נוף מולדתו של האדם? שוין. ציפיתי ליותר.

 

[SOULIST]

לא לצפות ליותר...

הברושים של הירשברג אינם העצים הראשונים ... כבר ראינו גם את זה. מזמן. (שישקין צייר את זה ככה לפני 120 שנה..) דווקא משום כך, ההערות שלך לגבי תערוכת הסיום מצערות כפליים. בהכירי היטב את כל הזירה, אני יכול לומר שמדובר בשיממון שאינו רק "רמתו של הסטודנט", לא רק "רמתו של המורה", ולא רק הלך הרוח הכללי.. השיממון הזה הוא תוצאה של תהליך התנוונות גורף, שתחת המטרייה הפוסטמודרנית ערבב וסחף הכל בתואנה שהכל מותר, שהכל טוב, שהכל חרא, שהכל עניין של קונקטסט . תחת מטריה זו אין רואים עוד שמש זורחת. רק צל. הרבה צל. צל צילו של ציור.. לא ציור באמת. לא עוד חיפוש אותנטי. לא עוד מרד, לא עוד המצאה. ממש לא. עזוב אותך.. תן לצייר כמו ריכטר. כמו דייויד סאלי או כמו קיפר. כמו הירשברג. פתאום מגלים כאן את פלאות הריאליזם... במקום לעשות מאמץ אמנותי אמיתי, להמציא טבע חדש. אז ככה ש... הכל כאילו. כמו. לא ממש. (מתי לאחרונה שמעת על אמן ישראלי שנהיה ריכטר? או אמנית שאיימה על מעמדה של קיקי סמית'? או אולי איזה תואם-אניש קאפור... שלא התקבל לבצלאל בזמנו...?) פני הביצה המקומית כפני שוכניה. הממשי מת. לכן השיממון הזה, שתחילתו בהיעדר הצורך בעומק מכל סוג שהוא, שולט עכשיו. ובנוסף לכל זה, ניתן לומר שהמצב הפוליטי והכלכלי עוזרים לביצה הזו להתייבש עוד יותר. להתייבש לגמרי.אז למה לך לצפות...?

 

[אמק]

אכן אכן

אם כי אני בספק אם הדברים בחוץ שונים בהרבה ,המגמה הזו אם בכלל ניתן לקרוא אותה ככה ,היא אונברסלית ובינלאומית. לא נראה לי שיש כרגע דבר שאותו אפשר לכנות "אותנטי" ,כי הרי המונח הוא מודרני וככזה הוא הפך למשהו אנכרונסטי. אם בתחילת התהליך נניח התופעה או הפמיניזם עצמו היתה היה העניין ה"אותנטי" של הפוסט ,עד מהרה אימצו או אומצה השפה הפוסטית וטרפה את ניצני הדרמה הפמיניסטית עד כדי מיאוס ,עד כדי כך שפמיניסטיות לוחמניות מזכירות בעל שפם שמרכד עם הפאלוס שלו ומשתין על הטריטוריה עקבות ריח שאינן נמגות. גם הבריט ארט והפריק שואו הנלווה הפך את עצם הדיבור על אותנטי למשהו ביזארי הפורבוקציה היא האותנטיות. אבל ,ויש אבל ,אם יש איזושהי מגמה שהיא ברוכה ולדעתי יש בה משהו שכן יעשה רעש ,זוהי הפריפריה אולי הפרובנציאלית . האמנות שנוצרת לא במרכזי אמנות שאיבדו מטעמם ובצדק,שאין להם תוקף לשיטת הפוסט עצמו שיוצא נגד המרכזיות הזו שפוליטית מסומנת בצורה מסויימת. האמנות הלטינית אמנות מאירן מאסיה ומאפריקה היא היא העניין המרכזי עכשיו לדעתי. הקולות שלא היו קיימים ,אלא אם אימצו לעצמם זהות מרוככת ,שניתנת לבליעה לאיש המערב על שפתו המנוונת ,אולי משם יש איזו משהו עדיין לא מוגדר ואולי אינו בשל אבל כתהליך הוא תהליך מבורך. הסכנה היא שבעצם המהלך ההטמעה תעבוד ותאבד את האותנטי כפי שהמערב עושה מטעמים פוליטים בעיקר. עוד דבר ,לאחרונה יש יציאה נגד מגמת ה"אוצרות" שעליה דיברנו ,יש כרגע מאמר שרץ ברשת בנושא ובהזדמנות אני אביא אותו. האוצרות כמכוננת והבקשה למעמד יותר אוטונומי של האמן או האמנית. בהקשר הזה נא להיזכר במאמר בארץ בו אוצר מסויים מנסה ל"אלף" אמנית. מעמד האוצר הוא ערך מודרני עם קריצה למעמד המניפסט ,התהליך בו יש הוגה דעות שברוב המיקרים יש לו תואר ראשון בתולדות האמנות אולי יחד עם תואר בפילוסופיה ,וההוגה הזה מניף את שרביט המנצחים שלו ,על מנת לעודד "יצירה-חופשית" ,והס מלהזכיר אותנטית. המעמד הזה של האוצר הוא מעמד פאשיסטי ,מעמד מיותר שאין לו אח ורע ולא דוגמא בשום מקום של האמנויות הלא פלסטיות ,והוא חלק מהעניין שמונע אולי קולות אחרים.האוצר הוא פילטר ,ברוב המיקרים פילטר מנוון. התביעה היא לאוצרות אחרת ,אוצרות של אמנים שאוצרים אמנים . צריך לשאול לא רק מי האוצר ומה תפקידו אלא האם התפקיד שלו מועיל ,והאם העין שלו אינה אלא נסיון לסגנן טעם אישי לחלוטין ,לכדי אמירה בעלת משמעות. ובכל זאת מצאתי את הלינק

 

[אמק]

תיקונים

מרכד הוא מרקד .

 

[אפיפני]

עניין סוציולוגי

הסוציולוגיה תמיד משפיעה על האמנות (וההפך) הסוציולוגיה של הפוסטמודרניזם לדעתי האישית והפסימית אם לא תתחלף באופנה אחרת תוביל לקיצה של החברה האנושית.חברה שמתקיימת רק על היתרים וחופש שבשבירת גבולות בלי ליצר אזורי תיחום ובלי מספר חוקים בסיסים שלא יקראו עליהם תיגר ושכל אחד יכול לקרוא עליהם תיגר היא חברה שתשמיד את עצמה. קרה לנו משהו מעניין בהסטוריה של הסוציולוגיה במאה העשרים. אם פעם הידע היה נחלתה של שכבה דקה מצומצמת מרופדת ובעל יכולת חשיבה מפתיעה, הרי שבמאה העשרים ובעיקר במחצית השניה שלה ובעיקר בארצות השפע אבל לא רק ההשכלה ירדה אל הרחוב. התרחשה עממיזציה של הידע האנושי. תהליך שהתחיל במגמה כל כך חיובית : של הרחבת ההשכלה ושל פתיחת אמצעי התקשורת, גרם למעשה לתיאוריות נשגבות להתתרגם לשפה עממית כדי שכל אחד יוכל להבין אותן ולהשתלב בשיח. ויחד עם זאת מכיוון שהן תיאוריות נשגבות ובשילוב עם השפה הרזה והאמנות המינימליסטית ואחר כך הפוסט מודרניסטית והתפתחות אמצעי התקשורת - הן הושטחו למוות בטווח של החשיבה הגבוהה. אם פעם החדשנות הייתה משימתו של מוח מבריק, הרי שכתוצאה מהתהליכים החברתיים של: השכלה בכל מתנ"ס, והאמביציה הטבעית האנושית, היא (החדשנות) הורדה למימדיו של האדם הממוצע (ולפעמים למטה מזה) - תהליך מוזר שרב הניגוד בו על ההרמוני .

 

[פוסט צייר]

ע מ מ י ז צ י ה ...

אפיפני, המלה הזאת היא יצירת אמנות בפני עצמה. פופוליזציה שמשוכתבת ע"י שכבת ה"עם" עצמה. תהליך של הקנית עממיזם... באשר לענין האוצרות... למה שאמנים יאצרו אמנים אחרים..., למה בכלל יש צורך באוצר ( במקרה של התערוכה בזומר - יואב שמואלי יכול בקלות להתפש כאמן שיוצר אמנות בצורת טקסט, כשהוא מנכס את העבודות של שלושת האמנים האחרים...) מה ה"נזק" שיכול להגרם לצופה מלצפות באמנות ללא תווך משום סוג. לכל היותר הוא יצפה באמנות "גרועה" או לא יבין את העבודה או את הקשרה - כשאני כותב שורות אלו נדמה כי מצב שכזה הוא היפוטתי - הרי למעשה הצופה היום בתערוכות דרך תיווך של אוצר ( ולצורך הענין לא חשוב אם האוצר אמן יוצר או אמן "הוגה") במקרים רבים לא מבין את העבודה וההקשר - או צופה באמנות שעבורו יכולה להחשב "גרועה". הפוסט מודרניזם , לדעתי, שולל את התיווך בין האמנות לצופה. אבל מנגנון הממסד האמנותי - ובצורה פרדוקסלית האלטרנטיבה שואפת להדמות לממסד ואכן מתמזגת איתו לבסוף, הוא מודרני. הוא יכול לאמץ מחשבה או דרך התבוננות והתיחסות פוסטמודרנית ( ראה זמן לאמנות או "הגובה של העממי") אבל נשאר מנגנון שכל מטרתו לתווך בין האמנות לצופה - להפעיל צינזור/סרוס של העשיה האמנותית באמתלה של בחירת ה"טוב" ל"טובת" הצופים. אין "טוב" בלי רע, מה שלא מראים לא הופך ללא קיים. אני מצרף לינק לחלל תצוגה בטוקיו שעובד לפי כללים אחרים. המקום נושם אמנות, ולפי הביקורות ברשת נחשב לתחנת חובה עבור קהל אמנות בטוקיו - לא שמעתי על נזקים חמורים שנגרמו לצופים שנחשפו שם לאמנות "גרועה"... אספר לכם בעתיד לאחר שאבדוק את הענין מקרוב.

 

[ניק מניקל]

עממיזציה

תהיי בקשר

 

[ניק מניקל]

וואלה פוסט ציר

תודה על הלינק. אתה מתכוון להגיע לשם בקרוב?

 

[SOULIST]

רק הערה..

..לרגע היה נדמה לי שסוציולוגיה (אותה אחת שלדברייך משפיעה על חיינו..) היא איזה גורם אקטיבי חיוני ונחוץ בחיי היום-יום.. לא. סוציולוגיה היא רק מבט לאחור. היא לווין של המציאות. היא בוחנת מה קרה לנו. היא לא גורם משפיע. היא גורם לומד, מתבונן. זהו. כמובן, שמתוך מסקנותיה אנחנו יכולים ללמוד, לשפר, לשנות וכו'. אבל מי לומד מן ההסטוריה?

 

[אמק]

יפה

נכון ומדוייק ,אבל הפיתרון המסתמן כאלטרנטיבה ,אולי ,הפאשיזם מחד והפונדמטליזם מאידך. לדעתי יש לעממי עצמו איכות אולי היא נרכשת תלוית זמן אבל העממי אינו מושג לא ראוי בעיני. בחינוך לדוגמא דברים שאת כותבת נמצאים כרגע במוקד ,תחת ההסבר של העדר סמכות. ואולי העדר הסמכות זה עניין שיש לו הסברים אחרים . אבל בהקשר הזה למרות שכתבתי שאוצר הוא עניין מודרני הרי שאפשר לנדוד לעבר עד לימי ה"פטרון" האמנותי בימי הרננס וכו. אלא ששם התכנים הוכתבו מסיבות אחרות לגמרי . אולי קהילות של אמנים וחזרה לאיזה קולקטיב של אמנים אולי... בכל אופן ישנה בעיה בפני עצמה של הגדרת ביוגרפיה ,..טוב נחזור מאוחר יותר .

 

[אפיפני]

לעניין האוצרות

תקרא את רותי דירקטור השבוע על ה"אוצרות האישית" של יואב שמואלי בתערוכה בגלרית המדרשה לענים האמנות האירנית:אני הראשונה להסכים איתך. היו כמה התחלות דיון וכולן נקטעו ,ולמה באמת אנחנו לא מדברים עליה פה יותר? וגם הייתי שמחה לשמוע על קולנוע אירני אם נוריקו יודעת לספר עליו.

 

[gergiron]

אוצרות ופאשיזם

ומה עם העורך בספרות? הרי זה פילטר דק בהרבה מכל אוצר.

 

[אפיפני]

נגיעה קלה

בנושא עשה אמק ולא היה לזה המשך. יופי שאתה פה להשוואה בין אוצרות (עריכה) ספרותית לאמנות פלסטית

 

[אפיפני]

מרוב מהירות יצאתי לא קוהרנטית

התכוונתי שיופי שאתה פה ולא רק בהקשר של ההשוואה - ככה זה כשממהרים לפגישה.

 

[ניק מניקל]

או האוצר המושגי?

וכמה קשה למצוא את הגבול ביו פשיזם לכאוס. יש כמה גלריות באיסט וילג' ובליטלאיט. שהן חללים פתוחים לתצוגה - תבוא תתלה ותוריד מתי שבא לך ובלי התחשבות בשכנים, אמנות הפומו במיטבה למי שמחבב פומו כמובן.

 

[SOULIST]

כל אחד אוצר את עצמו..

..מכאן ועד לנקודה שבה כל אמן יפתח גלריה משל עצמו - שתציג את עבודותיו - הוא מרחק קצרצר... מחשבה מעניינת. לא? חישבו על המשמעויות שהעניין טומן בחובו.

 

[אפיפני]

לפני כמה חודשים קראתי כתבה

על אמנית ששמה נשתכח ממני, שהציגה פעם או פעמים לפני כמה שנים, ואחר כך התכנסה לתוך הסטודיו שלה בלי להציג. הכתבה סיפרה על פרוייקט אמנות אורגנית שהיא טיפחה בגינת הבית שלה. (נדמה לי ברמת השרון אם כי אני עשויה להמצא טועה ) מי שכתבה הייתה אולי רותי דירקטור ואולי דנה גילרמן לא זוכרת, אבל הכתבה שפעה סופרלטיבים והתלהבות כנה , והתערוכה הזו שלה עם התפתחות אורגנית אופיינית מוצגת בגינת הבית שלה ועל מנת לבקר בגלריה הפרטית הזו צריך היה לתאם עם הגלריסטית/אוצרת /אמנית באופן אישי. גם אני מכירה אמנית גלילית שחצר הבית שלה היא אתר תצוגה קבועה של עבודותיה בהתקף סקלרוטי בוטה שתקף אותי היום אני לא מצליחה לזכור את שמה אבל את העבודות שלה שמורכבות מגבב של גרוטאות פיציפקס ישנות שנזרקו אפשר היה לראות במוזיאון הרצליה לפני כשנתיים.

 

[SOULIST]

../images/Emo13.gif) מספרת לי...?

אני אמנם כן מציג, ולא מעט, ובלא-מעט מקומות בארץ ומחוצה לה... בעיקר מחוצה.. אבל במובן מסויים הסטודיו שלי הוא בהחלט מבצרי, והוא בהחלט ניתן להגדרה הזו של "מוזיאון פרטי"... או מזוודה נייחת, על משקל מרסל דושאן.. כמה עצוב הוא, שהכי טבעי, הכי מתבקש, הכי נכון - (האם אין זו השלכה ישירה של טבע היוצר, האמן - בדידותו המזהרת בסטודיו? ) - נראה בעינינו כגילוי מסקרן שצריך לדון בו... אינני חושב שניתן לעשות אבחנות של שחור ולבן בעניין הזה, כמובן. יש מקום לאוצר/ת, יש מקום לשאיפה לערוך תערוכות חתך, תערוכות נושא, או לקבץ יחד יצירות ואמנים העונים לעניין משותף או הלך רוח מסויים.. זה לא "או זה או זה"... בכלל, רצוי היה לקיים יותר אפשרויות לגיטימיות, להיות פתוחים יותר לגבי טעמים ואמצעי תצוגה שונים ומגוונים. השאלה הגדולה היא, כמו תמיד, שאלה של תמהיל, ושל פרופורציות. המצב האבסורדי שקיים היום, לפיו האמן אינו אלא "מקרה" סטטיסטי לאישוש איזו תיזה של אוצר/ת - הוא באמת נלעג. לעולם - לא יעזור כלום - יהיו האוצרים, מבקרי האמנות ופקידי הממסד האמנותי לווינים של האמנים והאמנות. לא להיפך.

 

[ניק מניקל]

נכון

המהות ברגע האמת של האמן היא תמיד להנכיח את הדימוי הפנימי, אבל כמה אמנים אתה מכיר שיסתפקו בזה? קוסאמק עלינו כולנו נרקיס אחד מנופח שאנחנו גם רוצים שיראו יתפעלו יעריכו יעריצו וגם להשתלב קצת בדברי ימי העולם. אז הסטודיו הוא המבצר ואולי גם המוזיאון אחרי המות אבל בינתיים מוכרחים חלל תצוגה והשתלבות בשדה והערכה ופידבק ולמכור לא יזיק - ולהיות אמן זה לא אמנות נטו בתוך המגירה את זה עושה חובבן מצוי ותראה לי אחד שמרגיש אמן ואפילו קיבל קצת הכרה שיסתפק בסטודיו בבית . ככה הטבע של האדם אבל את זה אולי אפיפני יודעת להסביר יותר טוב ממני - טבע האדם.

 

[SOULIST]

טבע האדם.. הא?

טבע האדם... לא יודע מה זה הדבר הזה, האמת. העניין הוא בדיוק לא להעדיף "או סטודיו או גלריה".. אלא לתפקד במקביל, לתת לכל מדיום את החן והיתרונות שלו. העניין שנדברנו בו נבע משאלת מיקומו של האוצר/ת, שלאחרונה תבע לעצמו את הקרדיט על היצירה... בהקשר הזה - טיבו של חלל תצוגה הפך להיות פוליטי, טעון, בעל משקל סגולי מופרז. "איפה הצגת"..? מוכר לכם? השאלה הזו אינה נשאלת כדי לדעת באיזה עיר או ארץ הספקת להציג, אלא האם הצגת אצל איזה אלון שגב פלצני ומגוחך, או אצל איזה ילדה מגודלת אחרת שבונה את עצמה מזה שהיא משחקת תפקיד של לוליטה אהבלית שאומרת מילים גסות. אמנים חייבים לשים את האוצרים במקומם הטבעי, להשיבם לפרופורציות הנכונות. לא לעבוד עם אנשים מגוחכים בחשיבות העצמית שלהם, לא לשתף פעולה עם אנשים לא ענייניים ולא נעימים. חד וחלק. אוצר צריך לבוא אל האמן, ללמוד אותו היטב ולנסות להציגו בפני הציבור הרחב. ישיר, ללא גינונים מטופשים מכל סוג שהוא. זה טבע האדם שאני מוכן להבין.