בית האלים חלק א' (סיפור לתחרות)
יורי כמעט שקע בתוך השלג הרך. מזל שאמו הייתה שם בשביל למשוך אותו הצידה. השמש חיממה מעל, והייתה זו הפעם הראשונה, כך זכר יורי, שיצא לו ללכת ברחבי האי ללא מעיל או כפפות. "אין בהם צורך." אמרה אימו כשיצאו מביתם. הם לא היו היחידים שהלכו אל הים הגדול, משפחות נוספות הלכו גם כן, ילדים איתם נהג לשחק יורי, אפילו עד אתמול. אחד מהילדים שהלכו בדרך הרחבה, היה מון, שהיה חברו הטוב ביותר של יורי כבר שנים. תחושת הקלה עברה ביורי כשראה את הילד אדום השיער הולך כמה מטרים לידו, ואפילו לא שם לב אליו. 'לפחות עכשיו אני לא אעשה את זה לבד', חשב יורי שנייה לפני שקרא לחברו. מון נראה מאושר לא פחות כשראה את יורי. הוא רץ אליו והשניים התחבקו ושבו מיד ללכת. האימהות של שניהם החלו לדבר והשאירו את זוג הילדים לעצמם. "אתה חושב שאנחנו קרובים?" "כן," השיב מון, "ישר אחרי הגבעה שלפנים." "עברו שנים מהפעם האחרונה שראיתי את הים הגדול." מון צחק, "הוא לא השתנה בהרבה." "עדיין. פעם ראיתי רק את השלג, עכשיו אני אראה רק את הים." "אתה באמת חושב שהם יבואו בשבילנו, האלים אני מתכוון?" יורי לא הגיב. את אותה השאלה בדיוק, הוא שאל את עצמו מספר רב של פעמים, מהרגע שבו שמע על תוכניתם של זקני השבט. הם טענו שהאלים כועסים, שנמאס להם מבני האדם, לכן הכול נמס, לכן השמש כל כך חמה. הפתרון שלהם היה פשוט- לשלוח את הילדים שלא הגיעו עדיין לגיל הבגרות, אל עבר הים, אל האלים. כשהורים רבים מחו, וטענו שהרעיון מגוחך, השיבו זקני השבט שהכול נגלה להם בחלום, שהכול הוא רצון האלים. כך, הם הבטיחו, יפסיקו האלים לכעוס על בני האדם, והילדים שיבואו בעתיד, יזכו לחיים חסרי דאגות. יורי וחבריו התנגדו, הם בכו וצרחו. איך הוריהם עושים להם דבר כזה? הם לא אוהבים אותם? אבל גם לזה, לזקני השבט הייתה תשובה- הם הסבירו לילדים שזה לא הסוף מבחינתם, שברגע שהם יצאו אל הים הגדול, החיים שלהם יחזרו אל האלים. הזקנים הבטיחו שכולם יהיו בסדר ברגע שהאלים ייקחו אותם, הם אמרו שבבית האלים, הילדים לא ידעו מחסור או פחד. וילדים, כמו ילדים, התמלאו בהתרגשות לנוכח דבריהם של הזקנים. אבל לא יורי, משהו נראה לו לא בסדר, לא אמיתי. כמובן שהוא לא העז לדבר על כך עם איש- הוריו היו מהראשונים שהסכימו לתוכנית, וכל שאר הילדים לא הפסיקו לדבר על בית האלים, ועל כל האוכל המתוק והמשחקים היקרים שלהם הם יזכו. כמה קבוצות של ילדים כבר יצאו מאז שהחליט השבט לבצע את תוכנית הזקנים. אף אחד מהילדים לא חזר, מה שהעיד על כך שהם הגיעו לביתם של האלים, ועכשיו הם חיים באושר שהובטח להם. לעומת זאת, הדבר עלול גם להעיד על כך... הם הגיעו לראש הגבעה. הנוף היה עוצר נשימה; הים הגדול נצץ מתחת לשמש השוקעת, והכוכבים החלו להופיע, גבוה, גבוה בשמים. על החוף הלבן, רבבות אנשים נפרדו אחד מהשני. אימו של יורי אחזה בידו, כמו שעשתה אמו של מון. הארבע ירדו מהגבעה המושלגת ונזהרו לא להתחלק. כשהגיעו לחוף, קיבל אותם אחז מזקני השבט בפנים מחייכות. עורו היה כל כך מקומט, שיורי לא הבין איך הוא לא נשר עדיין מפניו. "הגעתם!" קרא הזקן וחיבק את זוג האימהות. כשהגיע לילדים, מבטו היה קורן, עיניו נצצו ונראו כמו זוג יהלומים. "אני מקווה שלא איחרנו." "או, לא, לא. יורי הקטן הגיע בדיוק בזמן, וכך גם חברו. להקה נוספת של צבים בדיוק הופיע. אם נמהר, אתם תוכלו להתחיל עוד מספר דקות." "להתחיל? להתחיל מה? אתה לא מתכוון, לסיים?" כל העיניים היו נעוצות ביורי. אמו נתנה בו את אותו המבט שנהגה לתת כשיורי היה אומר משהו שגרם לה, או לאביו, להיראות כמו טיפשים. "ילדי," קולו של הזקן נשמע כעת יותר מתאים לגילו. "כל סוף, כפי שכינית את המסע, הוא גם סוג של התחלה. הפעם, ילדי, מדובר על התחלה מסתורית, הרפתקה נהדרת שתוביל אותך ואת חבריך אל האלים עצמם. אתה לא מתרגש?" יורי רצה להגיד את האמת, שהוא לא מתרגש, רק מפחד ורוצה לחזור הביתה. אבל כשראה שהמבטים הרציניים עדיין נעוצים בו, הוא פשוט הרכין את ראשו ואמר, "כן, אדוני. מתרגש מאוד." הזקן טפח על ראשו של הילד וזרז את הארבע לכיוון החוף. הם עברו מספר אנשים בדרך, את חלקם יורי הכיר. הם חייכו אליו ואיחלו לו הצלחה במסעו הנפלא. ההליכה אל קו המים עברה בכזו מהירות, שיורי לא זכר שבכלל הלך מביתו. הכול נראה לו כמו תהליך שערך שניות. מרחוק, נראו גבעות קטנות בולטות מעל קו המים. הצבים התקרבו אל החוף. "עכשיו, ילדים," הזקן דיבר אל קבוצת הילדים שיורי היה חלק ממנה. היו עשרה ילדים. תשעה מהם, נראו נרגשים ומלאי ציפייה. "אתם זוכרים את הוראות הבטיחות?" שאל הזקן, כמו מורה שגאה בתלמידיו ויודע שהם ישיבו בחיוב, כי הרי הוא כזה מורה דגול. "כן, אדוני!" קראו תשעה מתוך עשרת הילדים. ואז, כמו תלמידים טובים, הם החלו לדקלם את מה שלימדו אותם- אסור לזוז יותר מדי, אסור לעמוד, אסור להכניס ידיים למים, כל הדברים האלו עלולים להרגיז את הצבים, ולגרום להם לעשות דברים לא נעימים. אסור לקלל, ללכלך ולירוק, הדברים האלו עלולים להרגיז את האלים. והחשוב ביותר, צריך להתפלל, הרי האלים עסוקים, הם צריכים לשמוע שבאים אליהם הילדים. את החלק האחרון, הוסיף יורי בעצמו. אם היה אומר את המילים בקול רם, הוא יכול היה לצפות למכה כלשהי מאמו, בדיוק כמו בפעם בא אמר שאם האלים באים כל הזמן אל חלומותיהם של הזקנים, אז אין סיבה שהם לא יופיעו גם בחלומותיו, לפחות פעם או פעמיים בשנה. ראשונים עלו הילדים הגדולים. יורי הספיק להיפרד מאימו, שאיחלה לו מסע מוצלח ומלא הרפתקאות. יורי לא הגיב, הוא פשוט חיבק אותה והצטרף אל מון. הוא לא חשב שזה יהיה כל כך קל, להיפרד הכוונה, אבל הנה, הוא עשה את זה בהצלחה. הצבים התרוממו אל החוף. ראשם הגדול הורם וחלקם האחורי היה עדיין שקוע במים. "אתה בטוח שהוא יחזיק אותי?" שאל יורי והצביע על הצב שהופיע לפניו. הזקן צחק, "כמובן, ילדי. אין לך מה לדאוג." "לך קל לדבר, אתה לא צריך לשוט על חיה בת מאה שנה." "מה, ילדי? לא שמעתי טוב." "כלום, אדוני. להתראות לך." הזקן חייך ועזר ליורי להתיישב על הצב. מון התיישב גם, על צב שהופיע מולו. בעזרתם של כמה גברים חסונים מהשבט, נדחפו הצבים, ועליהם הילדים, אל תוך המים. הצבים הסתובבו, גורמים כך לילדים להפנות את גבם להוריהם, ויצאו למסעם.
יורי כמעט שקע בתוך השלג הרך. מזל שאמו הייתה שם בשביל למשוך אותו הצידה. השמש חיממה מעל, והייתה זו הפעם הראשונה, כך זכר יורי, שיצא לו ללכת ברחבי האי ללא מעיל או כפפות. "אין בהם צורך." אמרה אימו כשיצאו מביתם. הם לא היו היחידים שהלכו אל הים הגדול, משפחות נוספות הלכו גם כן, ילדים איתם נהג לשחק יורי, אפילו עד אתמול. אחד מהילדים שהלכו בדרך הרחבה, היה מון, שהיה חברו הטוב ביותר של יורי כבר שנים. תחושת הקלה עברה ביורי כשראה את הילד אדום השיער הולך כמה מטרים לידו, ואפילו לא שם לב אליו. 'לפחות עכשיו אני לא אעשה את זה לבד', חשב יורי שנייה לפני שקרא לחברו. מון נראה מאושר לא פחות כשראה את יורי. הוא רץ אליו והשניים התחבקו ושבו מיד ללכת. האימהות של שניהם החלו לדבר והשאירו את זוג הילדים לעצמם. "אתה חושב שאנחנו קרובים?" "כן," השיב מון, "ישר אחרי הגבעה שלפנים." "עברו שנים מהפעם האחרונה שראיתי את הים הגדול." מון צחק, "הוא לא השתנה בהרבה." "עדיין. פעם ראיתי רק את השלג, עכשיו אני אראה רק את הים." "אתה באמת חושב שהם יבואו בשבילנו, האלים אני מתכוון?" יורי לא הגיב. את אותה השאלה בדיוק, הוא שאל את עצמו מספר רב של פעמים, מהרגע שבו שמע על תוכניתם של זקני השבט. הם טענו שהאלים כועסים, שנמאס להם מבני האדם, לכן הכול נמס, לכן השמש כל כך חמה. הפתרון שלהם היה פשוט- לשלוח את הילדים שלא הגיעו עדיין לגיל הבגרות, אל עבר הים, אל האלים. כשהורים רבים מחו, וטענו שהרעיון מגוחך, השיבו זקני השבט שהכול נגלה להם בחלום, שהכול הוא רצון האלים. כך, הם הבטיחו, יפסיקו האלים לכעוס על בני האדם, והילדים שיבואו בעתיד, יזכו לחיים חסרי דאגות. יורי וחבריו התנגדו, הם בכו וצרחו. איך הוריהם עושים להם דבר כזה? הם לא אוהבים אותם? אבל גם לזה, לזקני השבט הייתה תשובה- הם הסבירו לילדים שזה לא הסוף מבחינתם, שברגע שהם יצאו אל הים הגדול, החיים שלהם יחזרו אל האלים. הזקנים הבטיחו שכולם יהיו בסדר ברגע שהאלים ייקחו אותם, הם אמרו שבבית האלים, הילדים לא ידעו מחסור או פחד. וילדים, כמו ילדים, התמלאו בהתרגשות לנוכח דבריהם של הזקנים. אבל לא יורי, משהו נראה לו לא בסדר, לא אמיתי. כמובן שהוא לא העז לדבר על כך עם איש- הוריו היו מהראשונים שהסכימו לתוכנית, וכל שאר הילדים לא הפסיקו לדבר על בית האלים, ועל כל האוכל המתוק והמשחקים היקרים שלהם הם יזכו. כמה קבוצות של ילדים כבר יצאו מאז שהחליט השבט לבצע את תוכנית הזקנים. אף אחד מהילדים לא חזר, מה שהעיד על כך שהם הגיעו לביתם של האלים, ועכשיו הם חיים באושר שהובטח להם. לעומת זאת, הדבר עלול גם להעיד על כך... הם הגיעו לראש הגבעה. הנוף היה עוצר נשימה; הים הגדול נצץ מתחת לשמש השוקעת, והכוכבים החלו להופיע, גבוה, גבוה בשמים. על החוף הלבן, רבבות אנשים נפרדו אחד מהשני. אימו של יורי אחזה בידו, כמו שעשתה אמו של מון. הארבע ירדו מהגבעה המושלגת ונזהרו לא להתחלק. כשהגיעו לחוף, קיבל אותם אחז מזקני השבט בפנים מחייכות. עורו היה כל כך מקומט, שיורי לא הבין איך הוא לא נשר עדיין מפניו. "הגעתם!" קרא הזקן וחיבק את זוג האימהות. כשהגיע לילדים, מבטו היה קורן, עיניו נצצו ונראו כמו זוג יהלומים. "אני מקווה שלא איחרנו." "או, לא, לא. יורי הקטן הגיע בדיוק בזמן, וכך גם חברו. להקה נוספת של צבים בדיוק הופיע. אם נמהר, אתם תוכלו להתחיל עוד מספר דקות." "להתחיל? להתחיל מה? אתה לא מתכוון, לסיים?" כל העיניים היו נעוצות ביורי. אמו נתנה בו את אותו המבט שנהגה לתת כשיורי היה אומר משהו שגרם לה, או לאביו, להיראות כמו טיפשים. "ילדי," קולו של הזקן נשמע כעת יותר מתאים לגילו. "כל סוף, כפי שכינית את המסע, הוא גם סוג של התחלה. הפעם, ילדי, מדובר על התחלה מסתורית, הרפתקה נהדרת שתוביל אותך ואת חבריך אל האלים עצמם. אתה לא מתרגש?" יורי רצה להגיד את האמת, שהוא לא מתרגש, רק מפחד ורוצה לחזור הביתה. אבל כשראה שהמבטים הרציניים עדיין נעוצים בו, הוא פשוט הרכין את ראשו ואמר, "כן, אדוני. מתרגש מאוד." הזקן טפח על ראשו של הילד וזרז את הארבע לכיוון החוף. הם עברו מספר אנשים בדרך, את חלקם יורי הכיר. הם חייכו אליו ואיחלו לו הצלחה במסעו הנפלא. ההליכה אל קו המים עברה בכזו מהירות, שיורי לא זכר שבכלל הלך מביתו. הכול נראה לו כמו תהליך שערך שניות. מרחוק, נראו גבעות קטנות בולטות מעל קו המים. הצבים התקרבו אל החוף. "עכשיו, ילדים," הזקן דיבר אל קבוצת הילדים שיורי היה חלק ממנה. היו עשרה ילדים. תשעה מהם, נראו נרגשים ומלאי ציפייה. "אתם זוכרים את הוראות הבטיחות?" שאל הזקן, כמו מורה שגאה בתלמידיו ויודע שהם ישיבו בחיוב, כי הרי הוא כזה מורה דגול. "כן, אדוני!" קראו תשעה מתוך עשרת הילדים. ואז, כמו תלמידים טובים, הם החלו לדקלם את מה שלימדו אותם- אסור לזוז יותר מדי, אסור לעמוד, אסור להכניס ידיים למים, כל הדברים האלו עלולים להרגיז את הצבים, ולגרום להם לעשות דברים לא נעימים. אסור לקלל, ללכלך ולירוק, הדברים האלו עלולים להרגיז את האלים. והחשוב ביותר, צריך להתפלל, הרי האלים עסוקים, הם צריכים לשמוע שבאים אליהם הילדים. את החלק האחרון, הוסיף יורי בעצמו. אם היה אומר את המילים בקול רם, הוא יכול היה לצפות למכה כלשהי מאמו, בדיוק כמו בפעם בא אמר שאם האלים באים כל הזמן אל חלומותיהם של הזקנים, אז אין סיבה שהם לא יופיעו גם בחלומותיו, לפחות פעם או פעמיים בשנה. ראשונים עלו הילדים הגדולים. יורי הספיק להיפרד מאימו, שאיחלה לו מסע מוצלח ומלא הרפתקאות. יורי לא הגיב, הוא פשוט חיבק אותה והצטרף אל מון. הוא לא חשב שזה יהיה כל כך קל, להיפרד הכוונה, אבל הנה, הוא עשה את זה בהצלחה. הצבים התרוממו אל החוף. ראשם הגדול הורם וחלקם האחורי היה עדיין שקוע במים. "אתה בטוח שהוא יחזיק אותי?" שאל יורי והצביע על הצב שהופיע לפניו. הזקן צחק, "כמובן, ילדי. אין לך מה לדאוג." "לך קל לדבר, אתה לא צריך לשוט על חיה בת מאה שנה." "מה, ילדי? לא שמעתי טוב." "כלום, אדוני. להתראות לך." הזקן חייך ועזר ליורי להתיישב על הצב. מון התיישב גם, על צב שהופיע מולו. בעזרתם של כמה גברים חסונים מהשבט, נדחפו הצבים, ועליהם הילדים, אל תוך המים. הצבים הסתובבו, גורמים כך לילדים להפנות את גבם להוריהם, ויצאו למסעם.
הכתיבה עצמה טובה, אבל הרעיון של הביקורת לא מעובר חד מספיק. לא מובן למה הוא שונה, למה הוא היחיד, ולמה הוא לא משתכנע בסוף. הערות : 1) אוקי הבנו, קוראים לו יור. הבנו. באמת. מותר להחליף את זה ל "הוא" פעם או פעמיים