../images/Emo41.gifבית האלים א' (גירסה מעודכנת)
יורי כמעט שקע בתוך השלג הרך. מזל שאמו הייתה שם בשביל למשוך אותו הצידה. השמש חיממה מעל, והייתה זו הפעם הראשונה, כך זכר, שיצא לו ללכת ברחבי האי ללא בגדים חמים. "אין בהם צורך." אמרה אימו כשיצאו מביתם. הם לא היו היחידים שהלכו אל הים הגדול, משפחות נוספות הלכו גם כן, ילדים איתם נהג יורי לשחק, אפילו עד אתמול. אחד מהילדים שהלכו בדרך הרחבה, היה מון, שהיה חברו הטוב ביותר של יורי כבר שנים. תחושת הקלה עברה בו כשראה את הילד אדום השיער הולך כמה מטרים לידו, ואפילו לא שם לב אליו. 'לפחות עכשיו אני לא אעשה את זה לבד', חשב יורי לפני שקרא לחברו. מון נראה מאושר לא פחות כשראה את יורי. הוא רץ אליו והשניים התחבקו ושבו מיד ללכת. האימהות של שניהם החלו לדבר והשאירו את זוג הילדים לעצמם. "אתה חושב שאנחנו קרובים?" "כן," השיב מון, "ישר אחרי הגבעה שלפנים." "עברו שנים מהפעם האחרונה שראיתי את הים הגדול." מון צחק, "הוא לא השתנה בהרבה." "עדיין. פעם ראיתי רק את השלג, עכשיו אני אראה רק את הים." "אתה באמת חושב שהם יבואו בשבילנו, האלים אני מתכוון?" יורי לא הגיב. את אותה השאלה בדיוק, הוא שאל את עצמו מספר רב של פעמים, מהרגע שבו שמע על תוכניתם של זקני השבט. הם טענו שהאלים כועסים, שנמאס להם מבני האדם, לכן הכול נמס, לכן השמש כל כך חמה. הפתרון שלהם היה פשוט- לשלוח את הילדים שלא הגיעו עדיין לגיל הבגרות, אל עבר הים, אל האלים. כשהורים רבים מחו, וטענו שהרעיון מגוחך, השיבו זקני השבט שהכול נגלה להם בחלום, שהכול הוא רצון האלים. כך, הם הבטיחו, יפסיקו האלים לכעוס על בני האדם, והילדים שיבואו בעתיד, יזכו לחיים חסרי דאגות. יורי וחבריו התנגדו, הם בכו וצרחו. איך הוריהם עושים להם דבר כזה? הם לא אוהבים אותם? אבל גם לזה, לזקני השבט הייתה תשובה- הם הסבירו לילדים שזה לא הסוף מבחינתם, שברגע שהם יצאו אל הים הגדול, החיים שלהם יחזרו אל האלים. הזקנים הבטיחו שכולם יהיו בסדר ברגע שהאלים ייקחו אותם, הם אמרו שבבית האלים, הילדים לא ידעו מחסור או פחד. וילדים, כמו ילדים, התמלאו בהתרגשות לנוכח דבריהם של הזקנים. אבל לא יורי, משהו נראה לו לא בסדר, לא אמיתי. כמובן שהוא לא העז לדבר על כך עם איש- הוריו היו מהראשונים שהסכימו לתוכנית, וכל שאר הילדים לא הפסיקו לדבר על בית האלים, ועל כל האוכל המתוק והמשחקים היקרים שלהם הם יזכו. אבל על יורי אף אחד לא יעבוד. התמונות של אחותו הקטנה לא עזבו אותו, כשהוא ישן, כשהיה ער. הן שם, מטרידות אותו ולא נותנות לו לשכוח. אם הוא רק היה רואה את חלקת הקרח הדקה, אם הוא רק היה מונע מאחותו הקטנה לשחק שם, אז אולי היא הייתה עדיין בין החיים, יוצאת להרפתקה איתו. אבל לא, זה לא מה שקרה, ולכן יורי לעולם לא יראה עוד את אחותו הקטנה והחייכנית. ואיפה בדיוק היו האלים? הרי יום לפני, אחד מזקני השבט אמר שאל המזון נגלה לו בחלום, והבטיח שנה מלאה בדיג טוב. הזעם שחש יורי כשחשב על שמחתו של הזקן, עדיין גרמה לו לרצות להרוס משהו. על דיג יש להם זמן לדבר, אבל כשזה נוגע לחיים של אחותו, ילדה קטנה שלא עשתה רע לאיש בעולם, הם עסוקים?! הוריו אולי שכחו, המשיכו הלאה, אבל לא יורי, יש דברים שאותם אי אפשר לשכוח, דברים שעליהם אי אפשר לסלוח. מות אחותו היה אחד מהדברים האלה. -כמה קבוצות של ילדים כבר יצאו מאז שהחליט השבט לבצע את תוכנית הזקנים. אף אחד מהילדים לא חזר, מה שהעיד על כך שהם הגיעו לביתם של האלים, ועכשיו הם חיים באושר שהובטח להם. לעומת זאת, הדבר עלול גם להעיד על כך... הם הגיעו לראש הגבעה. הנוף היה עוצר נשימה; הים הגדול נצץ מתחת לשמש השוקעת, והכוכבים החלו להופיע, גבוה, גבוה בשמים. על החוף הלבן, רבבות אנשים נפרדו אחד מהשני. אימו של יורי אחזה בידו, כמו שעשתה אמו של מון. הארבע ירדו מהגבעה המושלגת ונזהרו לא להתחלק. כשהגיעו לחוף, קיבל אותם אחז מזקני השבט בפנים מחייכות. עורו היה כל כך מקומט, שיורי לא הבין איך הוא לא נשר עדיין מפניו. "הגעתם!" קרא הזקן וחיבק את זוג האימהות. כשהגיע לילדים, מבטו היה קורן, עיניו נצצו ונראו כמו זוג יהלומים. "אני מקווה שלא איחרנו."
