בית המשפט דחה בקשה של שלוש אחיות ביולוגיות

[משתפרת]

בית המשפט פסק על פי החוק-

שאין לאפשר למשפחה הביולוגית לקבל מידע מתיק האימוץ, ושיש להעביר את המידע על מחלתה הסופנית של האם הביולוגית למאומצת. העברת המידע הזו אמורה להתבצע ע"י השירות למען הילד (כך כתוב בפסק הדין).
מה שפאטפאט טוענת זה שבמצב דומה מי שיש לו אמצעים יכול לפנות לבית המשפט ודרכו להפעיל את השירות למען הילד, בעוד מי שידו אינה משגת לא יצליח להiדיע למאומץ על מצב קיצוני.

 

[fatfat]

אכן זו בדיוק היתה כוונתי

 

[fatfat]

בית המשפט דחה בקשה של שלוש אחיות ביולוגיות

ליידע אחות נוספת שנמסרה לאימוץ כי אמן הביולוגית גוססת.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4716433,00.html

אז מה דעתכם?

אני אמביוולנטית. מצד אחד לדעתי ההחלטה שרק המאומץ הוא המחליט האם מעוניין לפתוח את תיק האימוץ חשובה מאוד ומאפשרת למאומץ שליטה בחייו. מאידך אני מכירה לא מעט מאומצים בוגרים שחשים תחושת החמצה רצינית על שכשפתחו את התיק זה כבר היה מאוחר מדי. חלקם מצרים עד היום על כך שלא יידעו אותם שהמולידה/ים גוסס/ים. אני מכירה בחור שכשפתח את התיק בפעם הראשונה היה בשנות העשרים לחייו והרגיש לא בשל להמשיך לשלב של מפגש עם מולידתו. באותו זמן היא כבר היתה חולה במחלה סופנית וביקשה לפגוש אותו. מהשרות סירבו לבקשתה. כשפתח את התיק בשנית היה זה ביום בו משפחתה קמה מהשבעה לאחר שהלכה לעולמה. בפגישה עם אחיה הוא סיפר לו שהאם הביולוגית לא הפסיקה להתפלל שתפגוש אותו ולו גם פעם אחת לפני מותו. הדוד סיפר שהיא גססה תקופה ממושכת ביסורים איומים אך סירבה להרפות בתקווה שתזכה לראותו. אותו בחור עבר משבר דיכאוני בעקבות הגילוי הזה ועד היום מסתובב עם רגשי אשמה קשים על שלא רצה לפגוש אותה כבר בפתיחת התיק הראשונה.

 

[KallaGLP]

לא יודעת מה התשובה, אך לדעתי מכל העניין הזה עולה

עד כמה העולם הזה דפוק ושהמאומץ ייצא קרח מכאן ומכאן. בפעם הראשונה הוא נפגע מעצם העובדה שהורה ביולוגי ויתר עליו או נמצא לא כשיר לגדלו, ובפעם השנייה ממצב שבו הוא עוד אמור להיות אכול רגשות אשם על כך שכן פתח או לא פתח את התיק. אם כן פתח ופגש - אולי יתחרט על כך לאור דמות האם, אם לא פגש - אולי יתחרט כי כבר מאוחר מדי. זה פשוט עצוב שעל לא עוול בכפו, בעקבות חוסר אחריות או כשירות של מישהו, הוא יצטרך להתמודד עם דילמות ומצבים כל כך קשים. אם לא פתח את התיק בזמן - אולי יתחרט על כך ואם פתח - אולי יתחרט גם. ממש בין הפח לפחת. היות שלא ניתן לדעת מראש מי יתחרט על מה, עדיף בעיניי שלפחות זה לא יהיה בידי זרים. שיתנו למאומץ לקבל את ההחלטה ושלא יתערבו בחייו אם לא ביקש זאת.

 

[חייכנית2]

פאטפאט ,ניסוחך מטעה...

כי הוא חלקי. קראתי בעיון הלינק. אכן בית המשפט אכן דחה בקשתן של האחיות אך התחשב בבקשתה האחרונה של האם הגוססת ליידע את הבת שנמסרה לאימוץ לגבי מצבה הסופני . הבת תדע,[בתקווה שללא עיכובים ביורוקרטיים אלא מיידית]ובידה תהיה הבחירה,ברוח העובדה שהזכות לפתוח את תיק האימוץ היא של המאומץ.
אני חושבת שיש בכך משהו מאד הומאני ,שעשוי לתרום הן לאם הביולוגית החולה והן לבת.
התרומה לאם הביולוגית שזהו רצונה האחרון עלי אדמות-ברורה.
התרומה לבת היא מיוחדת ועדינה. אלה בינינו שהחיים זימנו להם מפגש עם יקירם כשהוא על ערש דווי ומודע למוות הקרב,יודעים שהרבה פעמים זאת פגישה מיוחדת עם העברת מסר פרטי ואישי. כשמתבגרים פותחים תיק אימוץ,משאלתם איננה לחזור למשפחה שויתרה עליהם אלא לפתור את חידת תחילת החיים. מה קרה שם בדיוק. למה נמסרו הלאה.ויש להניח שפגישה עם הורה ביולוגי חולה נוטה למות תהיה ממוקדת סביב אותו עניין שמציק בדמיון למאומצים שנים על גבי שנים.אין זמן לבזבז על 'ללכת סחור-סחור'.
והבחירה היא בידי הבת. במידה שתרגיש לא בשלה ,ולא מוכנה,תוכל לסרב. אני מניחה שהאם תלך מהעולם לפחות שלמה עם העובדה שהציבה הזדמנות ואף עירבה באמצעות בנותיה את בית המשפט.
אני חושבת שמדובר בפיתרון הומאני,ושהוא צריך להיות תקדים לכלל- שגם בעתיד תכובד בקשתו האחרונה של הורה ביולוגי גוסס ליידע את הילד באמצעות המדינה , במצבו,כאשר הבחירה אם לממש את המפגש תיוותר בידי מי שנמסר בשעתו לאימוץ.

 

[KallaGLP]

אם היה פונה אליי אפילו זר גמור והיה מבקש ואף מתחנן

שבקשתו האחרונה בחיים היא שאבוא אליו - הייתי באה. גם כנגד רצוני. גם לו זה היה הדבר האחרון בעולם שהייתי רוצה לעשות. גם אילו זה היה נורא קשה לי נפשית. לדעתי יש שני צדדים למטבע הזה. זה סוג של הפעלת לחץ וסחיטה רגשית ומצפונית כי זו בקשה מסוג שנורא מקשה עk סירוב (כי איזה מן אדם אתה אם אינך ממלא את בקשתו האחרונה של אדם גוסס, מצפונך ייסר אותך עד יומך האחרון) גם אם הם לא באמת רוצים או מוכנים וגם אם ישלמו על כך מחיר יקר בעתיד. לדעתי העמדת המאומץ בדילמה זו מבלי שהוא בעצמו עשה צד כלשהו לפתיחת התיק מייצרת דילמה מייסרת, כי זה עלול להיות מצב שלdamned if you do and damned if you don't.

 

[חייכנית2]

קאלה רוצה להגיב למשפט אחד מתוך דברייך

"כי איזה מן אדם אתה אם אינך ממלא את בקשתו האחרונה של אדם גוסס. מצפונך ייסר אותך עד יומך האחרון"
המשפט הזה הזכיר לי את סיפורה הטראגי של הצעירה המאומצת אור לפלר,שחלתה בסרטן ואמה הביולוגית סירבה לתרום לה מח עצם - והיא נפטרה. לא כל ההתנהגויות צפויות...
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3002844,00.html

 

[KallaGLP]

אני רוצה להאמין שמדובר במקרה חריג ולא מייצג.

ברור שתמיד יהיו גם כאלה, אך יש לקוות שהם מיעוט קטן.

 

[yearofthecat1]

האם כן תרמה

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3006253,00.html

 

[אבי351]

חייכנית מסכים עם דברייך

 

[אבי351]

גם אני בדעה שהזכות לפתוח את תיק האימוץ

היא של המאומץ בלבד שיודע בעצמו אם זה מתאים לו או לא ואם כן אז מתי ובאיזה שלב בחייו.
אי אפשר לכפות על המאומץ לפתוח את תיק האימוץ ואני מכיר כאלה שלא רוצים ולא מעוניינים בכך וכל אחד מסיבותיו הוא

 

[משתפרת]

בית המשפט הבחין בין שני דברים

האחד: לתת מידע על המאומצת למשפחה הביולוגית, כלומר לפתוח בפני המשפחה הביולוגית את תיק האימוץ. הבקשה נדחתה, החוק (ולדעתי גם הצדק) מותיר את פתיחת התיק בידי המאומץ. במקרה הספציפי הזה מדובר במישהי בת 38, לא בילדונת בת 17-18, היה לה הרבה זמן לשקול את הדבר והיו לה כנראה סיבות טובות לא לפתוח את תיק האימוץ. לפי מה שנכתב היא הוצאה מהבית, היתה במשפחה אומנת ואומצה כשהיתה גדולה יותר, וזכרה את עברה.
השני: ליידע את המאומצת על מצבה הסופני של האם הביולוגית. בית המשפט החליט לגלגל את תפוח האדמה הלוהט אל המאומצת, כלומר להעביר לה את המידע ושהיא תתחבט אם לשנות את דעתה (ואז אולי להכנס מחדש אל המערבולת הרגשית שמנעה ממנה עד כה לפתוח את התיק), או להתעלם (ואז אולי להתיסר בהרגשה שאולי היא טועה).
במקרה הספציפי הזה, בגלל שמדובר בבת 38 שיש לה התנגדות ממושכת לפתיחת התיק, שלא לדבר על קשר עם המשפחה הביולוגית, אני חושבת שהייתי מעדיפה לא ליידע אותה.

 

[fatfat]

חייכנית אני נוטה להסכים עם קאלה ומשתפרת

בכל מקרה לפנות למאומץ כשמציגים בפנין את המידע שזו בקשה של מוליד חולה סופני זה לחץ רגשי שקשה לא להיענות לו, גם אם למאומץ יש את כל הסיבות שבעולם לסרב לבקשה בשלב זה של חייו. מה גם שבמקרה הנוכחי מדובר באשה בשלה ששנים מסרבת לפתוח את התיק/להיפגש/לקשר עם משפחתה הביולוגית.
ומנגד אני בטוחה שלא מעט מאומצים יחושו החמצה לולא יידעו אותם.
מה שיותר מפריע לי זה שבאותם מקרים שהמשפחה הביולוגית תפנה לבית המשפט סביר שפסק הדין יהיה דומה לנוכחי, דהיינו לפנות למאומץ ולתת לו לבחור. ואילו במקרים של משפחה ביולוגית חלשה יותר, ללא אמצעים כלכליים או כוחות לפנות לעורך דין ולצאת למאבק, היא תהיה תלויה בהחלטת אותה עובדת ספציפית מטעם השירות למען הילד שממונה על אותו תיק וזה עשוי ליצור מצב של איפה ואיפה.

 

[גילעד 63]

"פתיחת תיק"

עיון מעמיק בפסק הדין הזה מעלה תהיות ושאלות רבות לגבי החוק, התנהלות בתי המשפט במקרים כאלה וכמובן התנהלות השירות למען הילד.
הראשונה שבהן היא השימוש הנפוץ במושג "פתיחת תיק אימוץ". מושג זה אינו מושג משפטי ואינו מופיע כלל בחוק. כרגע אין הרבה קשר בין הכתוב בחוק לבין התהליך כפי שהוא מתקיים בזמן שבוגר שאומץ פונה לשירות למען הילד כדי לקבל את המידע. רבים מהבוגרים שאומצו אינם יודעים מה בעצם אומר החוק וכולנו התרגלנו למה שהשירות למען הילד הרגיל אותנו לפי נהליו ומדיניותו בנושא התחקות אחרי השורשים הביולוגיים.
חוק האימוץ מדבר על עיון בפנקס האימוצים. שם מופיעים הפרטים המזהים של הנוגעים בדבר. שלושה רשאים לעיין בפנקס הזה ולהיחשף לפרטים אלה. היועמ"ש לממשלה, רשם נישואים (לטובת מניעת נישואי קרובים) ופקיד סעד ראשי (עד 1981 היו אלה היועמ"ש, רשם נישואים ומאומץ לאחר שמלאו לו 18 שנים).
היום ישנו סעיף נוסף הנוגע לבוגרים שאומצו שאומר כך "ב) לפי בקשת מאומץ שמלאו לו 18 שנים, רשאי פקיד סעד להתיר לו לעיין בפנקס ברישום המתייחס אליו; סירב פקיד הסעד לבקשה, רשאי בית המשפט להתיר את העיון לאחר קבלת תסקיר מפקיד הסעד". כלומר, בניסוח זה הניח המחוקק מול מי שאומץ, שתי משוכות נוספות בדרך למידע המזהה. פקיד הסעד ובית המשפט.
מאז ניסוח זה מדיניות השירות היא לא לתת למאומצים לעיין בפנקס אלא לאחר מתן הסכמה מהצד הביולוגי וזאת למרות שהחוק אינו מחייב אותם לכך. הטיעון מאחורי זה הוא השמירה על הסודיות והפרטיות של אותם אנשים וזאת למרות פסיקות לא מעטות בארץ ובעולם שאומרות בקול ברור שהזכות להתחקות אחרי השורשים גוברת על הזכות לפרטיות. כיום מבצעים העובדים הסוציאליים של השירות מעין הערכה לגבי מצבו הנפשי של הפונה ויכולתו להתמודד עם מידע הנמצא בידיהם לגבי נסיבות האימוץ גם אם מדובר במידע לא מזהה. גם אם מדיניות זו מבוססת על רצון טוב היא מנוגדת להצהרה בפסק הדין המדובר שבו אומרת השופטת "הכלל הוא כי המחוקק בחר מפורשות להעדיף את זכויות המאומץ בכל הנוגע לפתיחת תיק האימוץ. זו פריבילגיה וזכות הנתונה בלעדית החל מהגיעו לגיל 18". מצד אחד, כביכול נותן החוק את כל הכוח בידי מי שאומץ וכאילו הכל נתון לבחירתו וכולם מפליגים על זכותו לדעת או לא לדעת, ומצד שני מדיניות ברורה של השארת השליטה והכוח בידי השירות למען הילד. בעצם ובפועל לא מדובר על זכות המאומץ להתחקות אחרי שורשיו אלא על ה"זכות" שניתנת לו לבקש בלבד. משם יחליטו אחרים בשבילו (באופן אירוני, אותם אלה שהחליטו בשבילו כשהיה קטן, כי הם הרי כל יכולים ויודעים עם מה הוא יכול להתמודד ועם מה לא) וזאת למרות שהחוק מתיר להם לתת לו לעיין. מדיניות כזו עושה אינפנטיליזציה של אנשים בוגרים ופוגעת בזכות אדם בסיסית שלהם לדעת מנין באו וכיצד התחילו חייהם.
עוד בהמשך......

 

[סביון1]

גלעד, איך לדעתך צריך לפתור את הסוגיה של פרטיות הביולוגים?

החשש שלי הוא, שכאשר אשה שנושאת הריון לא רצוי תדע שבעתיד בנה עלול לפנות אליה ולחשוף את עברה, היא תמנע מלמסור אותו בצורה מסודרת. זה עלול להוביל לכך שלמאומץ ממילא לא יהיה מושג על נסיבות מסירתו לאימוץ, וכמובן גם זהות הוריו הביולוגים, וזה עוד המקרה הפחות נורא. במקרה הגרוע יותר, היולדת תנסה להפטר מפרי בטנה בדרכים אחרות, ואז, או שימצאו את התינוק המסכן בפח הזבל, או שלא..
&nbsp

 

[גילעד 63]

חששות וחשיפת עבר

אני חושב שחקיקה מתחלקת לשני תחומים עיקריים. הרמה העקרונית המשפטית ומציאות החיים. איזון בין השניים, לדעתי, עושה חקיקה טובה.
ברמה העקרונית הדיון הוא בעצם איזו זכות גוברת. זכות הצד הביולוגי לפרטיות או זכות האדם שאומץ לדעת את מקורותיו הביולוגיים. בנושא הזה, על בסיס מאמרים של אנשי משפט, חוקים במקומות אחרים בעולם ופסיקות אפילו כאן הטון הגובר הוא שזכות המאומץ לדעת גוברת על הזכות לפרטיות.
ברמה של מציאות החיים הסיפור לא שונה בהרבה. בימינו מספר התסריטים שאת מתארת של הריון בלתי רצוי שנגמר במסירה לאימוץ הוא קטן מאד מאד. זה תסריט ששייך יותר לימים בהם אני אומצתי, בהם אמצעי מניעה, הפלות ולידות חד הוריות היו סוג של טאבו חברתי שגרר איתו בושה גדולה מאד. אני עצמי לפני זמן מה (יותר משנה) ניהלתי כמה פגישות ושיחות עם מישהי שנכנסה להיריון לא רצוי ושקלה למסור את התינוק לאימוץ. השיחות כללו גם את הוריה של אותה צעירה בשנות העשרים לחייה. בסופו של תהליך הוחלט לא למסור את הילד אלא לגדל אותו והיום כל המשפחה מאושרת מההחלטה.
החוק כפי שהוא היום לא נועל את האפשרות לגילוי. הוא משאיר את ההחלטה הראשונית בידי המאומץ לבקש את העניין, אחר כך שיקול דעת העו"ס ולבסוף במקרה של חילוקי דיעות מכריע בית המשפט. כלומר, הדלת לא נעולה כמו ברוב מדינות ארה"ב למשל.
גם במקומות אחרים בעולם, אלה שירצו להסתיר באופן מוחלט את העניין יעשו את מה שאת מתארת בלוא הכי. הן המיעוט הקטן מאד.
דבר נוסף הוא הנתונים שנוגעים לתגובת הצד הביולוגי לבקשת מפגש או קשר. ברוב המקרים בהם מתבצעת פנייה בעניין התשובה היא חיובית. כלומר, רוב העדויות מוכיחות כי בצד השני לא שוכחים מה היה. יותר מזה, מדובר על יותר מעשרים שנים שעוברות. אנשים נמצאים במקום אחר ויותר בוגר בשלב הזה בחיים.
אני בהחלט חושב שיש מקרים בהם הסודיות נחוצה, אבל אלה מקרי המיעוט, ויש מנגנונים שניתן להפעיל, גם בחוק, לטובת אותם מקרים בלי לפגוע ברוב המכריע שאיתו אין בעיות.

 

[סביון1]

אבל..

אבל אם רוב המוסרים לאימוץ רוצים בקשר עם המאומץ, אז מה הבעיה עם המצב הנוכחי, שבו, כך כתבת: "מדיניות השירות היא לא לתת למאומצים לעיין בפנקס אלא לאחר מתן הסכמה מהצד הביולוגי". זאת אומרת שאם יש הסכמה מהצד הביולוגי אז המאומץ ממילא מקבל את מבוקשו. הבעיה היחידה שיכולה להתעורר, למיטב הבנתי, היא, במקרה שהשרות מתקשה לאתר את הביולוגים.

 

[גילעד 63]

המצב הנוכחי

זו בדיוק הבעיה. המאומץ תלוי ברצונם הטוב של עובדי השירות ושל הצד הביולוגי. מעבר לזה שהשליטה המלאה על התהליך היא בעיקר בידי השירות.

 

[סביון1]

משהו פה לא ברור לי

בוא ננסה לעשות סדר.
אני שאלתי איך פותרים את הבעיה של נשים שמוסרות לאימוץ מתוך בטחון בכך שסודן ישמר.
אתה ענית (אם הבנתי נכון), שכיום ממילא רוב האמהות הביולוגיות כן רוצות קשר עם הילדים שמסרו לאימוץ ולא שומרות את הענין בסוד כמוס.
וגם כתבת (שוב למיטב הבנתי), שכיום העו"ס של השרות למען הילד היא זאת שמחליטה אם לתת למאומץ לעיין בפנקס האימוצים או לא.
למיטב הבנתי, העו"ס אמורה לקבל את ההחלטה הזאת לא לפי איזה צד היא קמה הבוקר, אלא היא אמורה לברר עם הביולוגים אם רצונם בקשר ועל פי תגובתם להחליט.

עד כאן החוק נראה לי הגיוני. אם הבעיה היא שהעו"ס מפעילה שיקולים זרים או מוטעים, אז לדעתי הפתרון איננו בשינוי החוק, אלא בשינוי תיפקוד השרות למען הילד. שם טמון שורש הבעיה. מה דעתך?

הסתייגות: אם אתה חושב שצריך לכפות על ההורים הביולוגים חשיפה גם במקרה בו הם אינם מעוניינים בו, אז אני יכולה להבין למה את רוצה לשנות את החוק. אבל אם זו דעתך, אני חולקת עליה.

 

[fatfat]

סביון בארצות הברית, קנדה והיום גם יותר ויותר

מדינות באירופה מצדדות באימוץ עם קשר (אימוץ פתוח) כשמדובר באימוץ פנים ארצי וזה בדיוק מהסיבות הללו, שהיום יותר ויותר אמהות ביולוגיות מוסרות את הילד לאימוץ כי הן מבינות שאינן מסוגלות לספק את צרכיו אבל אינן מעוניינות בהתנתקות מוחלטת ממנו וגם כי הוכח שגדיל ללא חורים שחורים מיטיבה עם אלה שאומצו ומאפשרת להם לפתח זהות יותר איטנגרטיבית. טיב הקשר ושכיחותו נקבעת על פי מה שמתאים להורים המאמצים והביולוגיים בתיווך הגורמים המוסמכים לעסוק באימוץ. הקשר יכול להתבטא בדיווח אחת ל... על מצב הילד, שליחת תמונות, שיחות בסקייפ ואף מפגשים פנים אל פנים. יתרה מזאת, בארה"ב כשמדובר באימוץ של תינוקות, יש עלייה במספר המקרים בו האם הביולוגית בוחרת את ההורים המאמצים עוד בעודה הרה, הם מלווים אותה במהלך ההריון ופעמים רבות נוכחים בלידה. אימוץ סגור מתקיים שם בעיקר במקרים בהם ההורים הביולוגיים עשויים לסכן את שלום הילד או לחבל בקשר שלו עם המשפחה המאמצת.

אם יש לך הוט ממליצה בחום על הסידרה Adoption Stories שמשודרת בערוץ BBC Reality (ערוץ 48) ב- 9.30. יש שתי עונות, כל פעם נגמרת עונה ואחרי כמה ימים מתחילה אחרת וחוזר חלילה. בכל יום משודר סיפור אימוץ שונה. זוהי סידרה מאלפת שמציגה סיפורים שונים של אימוץ, פתוח וסגור, בין גזעי ותוך ארצי, של תינוקות ושל ילדים גדולים, של ילדים פגועים ושל ילדים "נורמטיביים", שאומצו על ידי זוגות הטרוסקסואליים, חד מיניים, יחידניים, חשוכי ילדים ועם ילדים. בקיצור כל ורסיה שניתן להעלות על הדעת של אימוץ. המרגש הוא הפתיחות כלפי האימוץ, גם ביחס למגוון הרקעים של הילדים והבעיות מהם סובלים וגם ביחס למאפייני המאמצים. והמדהים הוא שהסידרה צולמה לפני למעלה מעשר שנים וכבר אז היתה שם פתיחות הרבה יותר רבה מאשר יש פה היום.