דודירושלים
New member
בכל דבר יש סדק, כך חודר האור" (לאונרד כהן) - מעשה בשני כדים
לאשה סינית זקנה היו שני כדים גדולים, כל אחד נתלה מקצה מקל שהיא תלתה על צוארה.
לאחד הכדים היה סדק, ואילו הכד השני היה מושלם, ותמיד העביר כמות מלאה של מים.
מהדרך הארוכה שבין הבית לנהר, הכד הסדוק הגיע רק חצי מלא.
כך זה המשיך במשך תקופה ארוכה. כשהאישה מביאה הביתה רק כד וחצי של מים.
כמובן שהכד המושלם היה גאה במעשיו, אבל הכד הסדוק היה אומלל ומסכן, הוא התבייש בחוסר שלימותו, וכך שיכל לעשות רק חצי מהעבודה שהוא נועד לעשות.
יום אחד, ליד הנהר, אחרי שנתיים של תחושת כישלון מוחלטת, פנה הכד הסדוק אל האשה הזקנה: אני מתבייש בעצמי, בגלל הסדק שבי המים נוזלים כל הדרך מהנהר לביתך! האשה הזקנה חייכה ואמרה: האם הבחנת שבצד הדרך שלך יש ערוגת ולא בצד השני?
זה בגלל שתמיד ידעתי על הפגם שלך, לכן זרעתי זרעים בצד הדרך שלך, ובכל יוום שבו חזרנו מהנהר לבית, השקת אותם.
במשך שנתיים יכולתי לקטוף את הפרחים היפים הללו ולקשט את השולחן.אם לא היית כפי שאתה, לא היה החן הזה בתוך הבית.
מחשבות על הסיפור:
מי הוא הכד השלם, מי הוא הכד הסדוק?
איזה כד אני, שלם או סדוק?
בסיפור זה שלשה גיבורים. הכד הסדוק, הזקנה, והכד השלם.
הכד השלם, הוא עושה תמיד הכל כמו שצריך. הילד הטוב, התלמיד המוכשר, העובד המצטיין. והוא מרגיש, בהתאם, מושלם. האם הוא אכן מושלם? הוא גאה במעשיו. מרגיש גבוה, מעל האחרים, רואה לצידו את הכד הסדוק, ומשווה. הסיפוק שלו מגיע מגאווה, התנשאות, והתנשאות בנויה על השוואות. כאילו יש סרגל כזה, שמודד אותנו איפה אנו נמצאים וכמה אנו שווים. וזה בעצם לא להבין, שהחיים הם לא רק לאורך, אלא גם לרוחב, ולעומק. ולכל אחד יש את המקום השלם שלו.
מענין מה הוא מרגיש כשהוא שומע את מה שאומרת הזקנה לכד הסדוק בהמשך.
הכד הסדוק, מה יש לומר, מסכן. מעורר רחמים. אבל מי שאחראי למסכנות שלו, הוא קודם כל הוא עצמו. הוא מתבייש. הוא מרגיש פגום. הוא חי עם רגשות אשמה. יתכן שההתנשאות של הכד השלם מחזקת את רגשי הנחיתות שלו, אבל האם נוכל באמת להטיל את כל האחריות רק על הצד השני?
אחריות היא לא אשמה. אחריות היא זכות. תפישת האחריות מייצרת הזדמנות. מה שאני אחראי לו מאפשר לי להשפיע עליו. מתוך האחריות אני יוזם התייחסות מועילה וחיובית יותר.
בעזרת הזקנה מבין הכד הסדוק כי מה שהוא מרגיש נובע מהתפישה שלו, ומהעובדה שהוא בחר להעריך את עצמו דרך מה שהוא חושב שאחרים חושבים עליו, דרך מה שהוא חושב שאחרים מצפים ממנו. הוא כבר לא יכול לראות את מה שהוא עושה באמת.
התיקון שלו מתחיל ברגע שהוא אוזר אומץ לחשוף את מה שהוא מרגיש. לקחת סיכון, שהרי אולי בעקבות זאת הזקנה תחליף אותו.אבל לקבל החלטה, לא להמשיך להיות במקום הזה, המקום הלא טוב. ובזכות הצעד הזה, הוא מקבל את המתנה הגדולה ביותר. היכולת לראות את עצמו באמת, והאושר בכך שגם הזולת רואה אותו כמו שהוא. ופתאום הוא מבין, שהוא לא פחות מושלם, ולא יותר מושלם. כי הוא מושלם לא ביחס לאחר אלא ביחס לעצמו. הוא לומד עם כל הסדק שבו, להכיל את עצמו ואת מושלמותו. ולשמוח בזה.
אולי שני הכדים מייצגים שני צדדים באישיות שלנו. הצד המשימתי, הגברי, מכוון המטרה, זה שרץ קדימה, זה מקדם אותנו ממקום למקום. ויש את הצד השני, הרגיש, החווה, הנשי, שלא מקדם מהמקום אלא מתחבר למקום, שתמיד בדרך יעצור לרגע, להסתכל על הפרחים. ובזה הוא בעצם רואה אותם, נותן להם משמעות. בזה הוא בעצם מצמיח אותם ונופח בהם חיים.
והזקנה? היא אולי הדבר שכולנו מחפשים, בקשר, בזוגיות. מישהו שאכפת לנו ממנו. משהו שאכפת לו מאתנו. מישהו שרואה אותנו כמו שאנו באמת. שאנו לא רק כלי בשבילו ובו יש כלי להכיל אותנו. מישהו שעוזר לנו להוציא מעצמינו יותר. מישהו שהופך את הסדקים שלנו לשורות של פרחים. משהו שברגע הנכון יעזור לנו לראות את החיים שלנו באופן הכי ישר והכי פשוט והכי אמיתי, והכי שלם. מישהו שאוהב אותנו.
והמישהו הוא הזה, קיים קודם כל בנו. יש בנו את המקום החכם, הזקן, העמוק, החומל, המבין והאוהב, שמאפשר לנו להיות עם עצמינו. לראות את עצמינו, להכיל את עצמינו, לאהוב את עצמינו. שעוזר לנו לשמור על האיזון בין שני הצדדים, בין שני הכדים, כך שנהנה מהדרך, נצמיח פרחים, נשתה מים חיים, ויהיה לנו ממה לחיות ובשביל מה לחיות.
אשמח למשוב, הערות והארות, תודה
מאמרים נוספים באתר שלי: http://palantcoaching.com/he/589-2/http://palantcoaching.com/he/1335-2/
[URL]http://www.tapuz.co.il/blogs/viewentry/7398583[/URL]
לאשה סינית זקנה היו שני כדים גדולים, כל אחד נתלה מקצה מקל שהיא תלתה על צוארה.
לאחד הכדים היה סדק, ואילו הכד השני היה מושלם, ותמיד העביר כמות מלאה של מים.
מהדרך הארוכה שבין הבית לנהר, הכד הסדוק הגיע רק חצי מלא.
כך זה המשיך במשך תקופה ארוכה. כשהאישה מביאה הביתה רק כד וחצי של מים.
כמובן שהכד המושלם היה גאה במעשיו, אבל הכד הסדוק היה אומלל ומסכן, הוא התבייש בחוסר שלימותו, וכך שיכל לעשות רק חצי מהעבודה שהוא נועד לעשות.
יום אחד, ליד הנהר, אחרי שנתיים של תחושת כישלון מוחלטת, פנה הכד הסדוק אל האשה הזקנה: אני מתבייש בעצמי, בגלל הסדק שבי המים נוזלים כל הדרך מהנהר לביתך! האשה הזקנה חייכה ואמרה: האם הבחנת שבצד הדרך שלך יש ערוגת ולא בצד השני?
זה בגלל שתמיד ידעתי על הפגם שלך, לכן זרעתי זרעים בצד הדרך שלך, ובכל יוום שבו חזרנו מהנהר לבית, השקת אותם.
במשך שנתיים יכולתי לקטוף את הפרחים היפים הללו ולקשט את השולחן.אם לא היית כפי שאתה, לא היה החן הזה בתוך הבית.
מחשבות על הסיפור:
מי הוא הכד השלם, מי הוא הכד הסדוק?
איזה כד אני, שלם או סדוק?
בסיפור זה שלשה גיבורים. הכד הסדוק, הזקנה, והכד השלם.
הכד השלם, הוא עושה תמיד הכל כמו שצריך. הילד הטוב, התלמיד המוכשר, העובד המצטיין. והוא מרגיש, בהתאם, מושלם. האם הוא אכן מושלם? הוא גאה במעשיו. מרגיש גבוה, מעל האחרים, רואה לצידו את הכד הסדוק, ומשווה. הסיפוק שלו מגיע מגאווה, התנשאות, והתנשאות בנויה על השוואות. כאילו יש סרגל כזה, שמודד אותנו איפה אנו נמצאים וכמה אנו שווים. וזה בעצם לא להבין, שהחיים הם לא רק לאורך, אלא גם לרוחב, ולעומק. ולכל אחד יש את המקום השלם שלו.
מענין מה הוא מרגיש כשהוא שומע את מה שאומרת הזקנה לכד הסדוק בהמשך.
הכד הסדוק, מה יש לומר, מסכן. מעורר רחמים. אבל מי שאחראי למסכנות שלו, הוא קודם כל הוא עצמו. הוא מתבייש. הוא מרגיש פגום. הוא חי עם רגשות אשמה. יתכן שההתנשאות של הכד השלם מחזקת את רגשי הנחיתות שלו, אבל האם נוכל באמת להטיל את כל האחריות רק על הצד השני?
אחריות היא לא אשמה. אחריות היא זכות. תפישת האחריות מייצרת הזדמנות. מה שאני אחראי לו מאפשר לי להשפיע עליו. מתוך האחריות אני יוזם התייחסות מועילה וחיובית יותר.
בעזרת הזקנה מבין הכד הסדוק כי מה שהוא מרגיש נובע מהתפישה שלו, ומהעובדה שהוא בחר להעריך את עצמו דרך מה שהוא חושב שאחרים חושבים עליו, דרך מה שהוא חושב שאחרים מצפים ממנו. הוא כבר לא יכול לראות את מה שהוא עושה באמת.
התיקון שלו מתחיל ברגע שהוא אוזר אומץ לחשוף את מה שהוא מרגיש. לקחת סיכון, שהרי אולי בעקבות זאת הזקנה תחליף אותו.אבל לקבל החלטה, לא להמשיך להיות במקום הזה, המקום הלא טוב. ובזכות הצעד הזה, הוא מקבל את המתנה הגדולה ביותר. היכולת לראות את עצמו באמת, והאושר בכך שגם הזולת רואה אותו כמו שהוא. ופתאום הוא מבין, שהוא לא פחות מושלם, ולא יותר מושלם. כי הוא מושלם לא ביחס לאחר אלא ביחס לעצמו. הוא לומד עם כל הסדק שבו, להכיל את עצמו ואת מושלמותו. ולשמוח בזה.
אולי שני הכדים מייצגים שני צדדים באישיות שלנו. הצד המשימתי, הגברי, מכוון המטרה, זה שרץ קדימה, זה מקדם אותנו ממקום למקום. ויש את הצד השני, הרגיש, החווה, הנשי, שלא מקדם מהמקום אלא מתחבר למקום, שתמיד בדרך יעצור לרגע, להסתכל על הפרחים. ובזה הוא בעצם רואה אותם, נותן להם משמעות. בזה הוא בעצם מצמיח אותם ונופח בהם חיים.
והזקנה? היא אולי הדבר שכולנו מחפשים, בקשר, בזוגיות. מישהו שאכפת לנו ממנו. משהו שאכפת לו מאתנו. מישהו שרואה אותנו כמו שאנו באמת. שאנו לא רק כלי בשבילו ובו יש כלי להכיל אותנו. מישהו שעוזר לנו להוציא מעצמינו יותר. מישהו שהופך את הסדקים שלנו לשורות של פרחים. משהו שברגע הנכון יעזור לנו לראות את החיים שלנו באופן הכי ישר והכי פשוט והכי אמיתי, והכי שלם. מישהו שאוהב אותנו.
והמישהו הוא הזה, קיים קודם כל בנו. יש בנו את המקום החכם, הזקן, העמוק, החומל, המבין והאוהב, שמאפשר לנו להיות עם עצמינו. לראות את עצמינו, להכיל את עצמינו, לאהוב את עצמינו. שעוזר לנו לשמור על האיזון בין שני הצדדים, בין שני הכדים, כך שנהנה מהדרך, נצמיח פרחים, נשתה מים חיים, ויהיה לנו ממה לחיות ובשביל מה לחיות.
אשמח למשוב, הערות והארות, תודה
מאמרים נוספים באתר שלי: http://palantcoaching.com/he/589-2/http://palantcoaching.com/he/1335-2/
[URL]http://www.tapuz.co.il/blogs/viewentry/7398583[/URL]