כמה מחשבות לא מבוססות
הדת היהודית היא פטריארכלית לחלוטין. הנצרות גם היא פטריארכלית כמובן, אך בה ניתן מקום מכובד יותר ל"נשיות" - הלחי השנייה של ישוע היתה נחשבת כאן לפראייריות; האם הקדושה היא, מן הסתם, האשה החשובה בעולם; הקדושות רבות מאד וכדומה. הדת היהודית מקדשת נשים שממלאות אחר "כבודה בת מלך פנימה", מבוססת על "פרו ורבו ומלאו את הארץ" ובאופן כללי בונה מסגרת חברתית ואמונית שמחברתת לנישואין, התרבות ושלטון הגבר בביתו. המהפכה התעשייתית ובעקבותיה מלחמות העולם הביאו נשים בעולם המערבי לצאת לעבודה. מלחמת העולם הראשונה היתה הטריגר העיקרי שהוציא נשים מהבית והתינוקות והביאן לפסי הייצור (כל הגברים היו בחזית ולא נשאר מי שייצר כלי נשק, בגדי לחימה ומזון). זה היה הצעד הראשון (או יותר נכון, אחד מהצעדים הראשונים) שהביא למהפכה הפמיניסטית, ומכאן קצרה הדרך לזכות האשה על גופה ובכלל זה זכותה לבחור מה יצמח או שלא יצמח ברחמה. בישראל תמיד היתה המהפכה מיובאת, לא אותנטית, עקורת שורשים ולכן גם "תופעות הלוואי" של המהפכה נראות כאן תלושות במידת-מה. צמיחתן האותנטית של מסורות פמיניסטיות שונות מאפשרת, במערב אירופה ובצפון אמריקה, שוליים רחבים לסטיות מן הנורמה, המתקבלות בסובלנות מסוימת. בישראל אין שוליים מקובלים אמיתיים כמעט בשום תחום. בישראל נהוג לומר כמעט לכל אחד את רוב מה שנמצא על הלב או קצה הלשון. כאן ההבדל הוא ברמה של מסורות נימוס והדחקה. העליות הראשונות ואחר כך הקיבוצים רצו להשתחרר מהמסורת האירופית החונקת, בעלת דמות האב החזקה, וייסדו תרבות בה מותר "להגיד הכל", בשם השיוויון, הצדק, הכנות והדת החדשה והמוארת - הציונות. ועוד משהו, דווקא חיובי, הערבות ההדדית מילאה תפקיד חשוב בימי הקמת המדינה, ערבות שהתאפשרה, בין השאר, על-ידי השלכת הבושה מן החדר, בסיוע של שיוויון ריאליסטי קומוניסטי (כלומר "מה יש להתבייש? כולם בדיוק אותו דבר") איכשהו זה הלך קצת רחוק מדי ומה שיצא זה התרבות הישראלית ה"סחבקית", ה"סמוכית", הגסה, המעיקה והלא-פראיירית. ברמה הזו ייתכן שחלק גדול מהאירופאים שלא מתערבים בחיי הרחם של נשים זרות, הם פשוט מנומסים יותר, לא מרשים לעצמם להגיד הכל, נחנקים תחת חבלי אשמה וחטא קתוליים ומעדיפים להתעסק בחייהם שלהם, לטוב ולרע. למרות כל זאת אני לא חושבת שניתן להציג את הדברים כאילו בישראל זה ממש פשע לא ללדת ובשאר העולם זה לגמרי לגיטימי. אולי עליך להבדיל בין רמת המדינה - איך המדינה לוחצת עליך להביא ילדים (למשל אם להורים נותנים מענקים או סיוע כלשהו), לבין איך את מרגישה בחיי הימיום שלך עם הבחירה הזו, שזה אמנם קשור בעקיפין למדינה, אך יותר מזה למעגלים חברתיים עצמאיים. יש לזכור שכשאנו אומרים "אירופה" אני מתכוונים בעצם למספר קטן של מדינות ביבשת, בתוכן אנו מתכוונים בעצם לערים הגדולות, ובתוכן לקהילות מסוימות בלבד - בעצם קבוצת ההתייחסות שלנו היא די מצומצמת ודי דומה לחברה האידאלית שלנו - חילונית, משכילה, עירונית, פמיניסטית, דוברת שפת זכויות, רב-תרבותית וכדומה. ההשוואה שאנו עושים בין ישראל לאירופה היא אך ורק בין הקבוצות הללו (והיא גם לא אמורה להיות בין כפר דל בדרום רומניה לבין צפון תל-אביב), ובמסגרת הזו זה נכון שהקבוצה הזו נאורה יותר באירופה מאשר כאן. אולי זה מה שיהיה מעניין להשוות פעם - לא להתמקד בנושאים הגדולים של דת וכלכלה, אלא למצוא את ההבדלים הקטנים, היומיומיים, בין יאפים או מטרוסקסואלים אירופאיים לבין אלו שכאן. איך שלא יהיה, תסתכלי על אתרי ה-childfree השונים ותראי שגם להם לא ממש קל. הבחירה לא ללדת אינה מקובלת ואינה מתקבלת בברכה בשום מקום בעולם המערבי - הם פשוט יותר מנומסים רוב הזמן, או פשוט פחות אכפתיים וכן, הם גם גרים במדינות יותר פלורליסטיות ומוצלחות. נ.ב - אני חושבת שכל הנקודות שאת כתבת הן חשובות ונכונות מאד.
