במקום לקרוא

[dariayaari]

היי מלי, מה שלומך?

ייתכן, וזה שווה בדיקה/מחקר, שיונה צודקת לגבי הנזק שייתכן ונעשה בהתכנסויות שקטות כגון ימי הולדת, שירה, ניגון וכו', או בלשון אחר - אמפטיה. ניסיתי להעמיק בזה, ושמעתי עוד אומרים, שזה נראה/נשמע כמו הספד. ייתכן שכאשר ראש הממשלה ומקורביו עדים לסוג כזה של פעילות, הם מנידים בראשם ואומרים: "כן, זה עצוב, נכון, מה לעשות...." אולי אף הם מרגישים שהעם איתם, מעין שותפות גורל. הם אינם תופסים את זה, ובצדק, כמחאה, כהתרסה נגדם, כהאשמה. יש מקרים שבהם דווקא פעילות מסוג זה, עשויה להעיר אנשים לפעולה. יש מקרים שבהם אתה חייב להפעיל לחץ חזק וממוקד כדי להניע לפעולה. נדמה לי שבמקרה הנוכחי, הלחץ הוא התשובה הנכונה.

 

[נגיעוT]

אתם שוכחים דבר "קטן" אך מהותי

יש מי שנמצא מולנו-לא כל 100% של המשא ומתן תלוי בנו. צריך להפעיל לחץ על הממשלה,ובמקביל להמשיך ולהזכיר את גלעד בכל דרך. המחאה לא קשורה לאמפטיה ולא באה על חשבונה או משהו כזה וגם-אין לשכוח שכמה שאנחנו רוצים לעשות ולהסלים את המאבק-לגלעד יש הורים שרצונם שונה. אז נחמד מאוד להיות עם דעות מוצקות ומגובשות אבל עולמנו מורכב הרבה יותר מאשר 1=1=2. אז לא אומר להזניח את המאבק-רק לצאת מהקוביה של הפאנטיות ולראות את כל המכלול.

 

[dariayaari]

מלי,

1.כבר למעלה משנתיים אנחנו פועלים על פי דרכו של נועם. 2. לנועם אין ניסיון בכגון אלה, וייתכן מאד שבמו ידייו הוא מחבל בהשבתו של גלעד. 3. גם אנשי המטה הנמצאים עם נועם יום יום, שם, במצפה הילה, סוברים כך. {בדוק !!}. 4. משפחת השבוי לא אמורה לטפל בחזרתו של השבוי, וגם משום מעורבותה הרגשית שלא מאפשרת בחינת מציאות נכונה. 5. אותה פאנטיות מתבטאת אולי פה בפורום, אך לא באה לצערי לידי ביטוי במציאות. 6. חשוב להזכיר את גלעד, את צודקת, אבל באופן אחר, תקיף הרבה יותר. 7. גם יושבי הכיכר מבינים את זה כבר היום, ובאירוע ליום ההולדת, כבר דיברו בטון שונה לחלוטין. 8. משמרות הערנות בירושלים אמנם עקביים, שזה חשוב מאד, אך לא מחריפים את אופי ההפגנה, ולכן התועלת שלהם כמעט אפסית, ונקווה שלפחות לא מזיקה. לסיכום, רבים כבר מבינים היום את מה שמטיפה לו יונה כבר שנתיים, אך עדיין אנחנו לא עושים דבר, וממשיכים להפריח בלונים. 7 . יוסקה גרוף שישב כמעט 3 שנים, שאמו הפכה את המדינה על פיה להשבתו והצליחה בזאת, אומר ככה: תוכן ההודעה ערב טוב – או אולי לא כל כך.... התלבטתי הרבה מה לומר כאן הערב! מה כבר אוכל להגיד? כבר שתי ברכות יומולדת כתבתי. כבר פעמים כתבתי לימי השנה שמלאו שם לגלעד. עשרות פעמים כבר הייתי במשמרות כמו אלה כאן! מה עוד אוכל להגיד? וצפה ועלתה בי ברכה שנאמרת ביום הולדת אחר, והיא כבר מסורת – מסורת רבת שנים.... "אני יוסקה גרוף, בן ארבעים ושש. פדוי שבי ממלחמת לבנון הראשונה נכה צהל חבר עמותת ערים בלילה עמותת חיילי צה"ל שהיו בשבי האויב. ישבתי כמעט שלוש שנים בשבי המחבלים בדמשק. מ ת ב י י ש להדליק משואה זו, לאדישותו של העם היושב בציון, ולדו פרצופיות של מנהיגיו. לזילות חייו של החייל היושב בשבי, ולבושתה לכלימתה של מדינת ישראל..." ויוסקה בעד להסיר את הכפפות !!!

 

[יונה1]

מלי

להבין מהי מחאה ציבורית, אין פרושו להיות "פנאט" ורצוי מאד שבחירת המילים שלך תהיה קצת יותר סלקטיבית. הפרוש היחיד הוא שאת מה שאתם (כן או לא) הבנתם רק כעבור שנתיים, בעלי הנסיון וההבנה, ידעו עוד לפני הנפילה בשבי. אין לי כל ביקורת על מי שתחום עיסוקו שונה ושהחיים לא זימנו לו סיטואציות בהן יצא לרחוב להפגין. הביקורת היא על הסרוב ללמוד ועל העקשנות של לא לצאת מבועת התמימות. יש לי ביקורת אותה כבר השמעתי בעבר, על הסרבנות העיקשת, אם לא להגיד מטופשת, של לא להתייעץ עם מומחים (לא מומחי תקשורת, לא מומחים פוליטיים - אלא מומחים למחאה פוליטית). להאחז בטיעון של "יש מי שנמצא מולנו-לא כל 100% של המשא ומתן תלוי בנו", הוא לא רלוונטי בכלל. כי תפקידנו כאזרחים ללחוץ על הממשלה בלי כל קשר למיגבלותיה ואילוציה. תפקיד השרים לשבור את הראש מה עושים כדי להחזיר את גלעד, ותפקידנו הצנוע הוא ללחוץ עליהם שיעשו כן יומם וליל. אוסיף כאן שתי ציטטות מדברים שנאמרו עוד לפני שאלדד ואודי ז"ל נהרגו: רינה עידן, שהיתה ראש ענף קשר למשפחות שכולות, ועמדה בראש המערכה מטעם הצבא, להחזרת שלושה חיילים שנחטפו באוקטובר 2000 ללבנון, מודה שכאשר האמינה "שהצבא שלקח את הילדים, מהוריהם, חייב להחזיר אותם הביתה... הייתי תמימה כמו עליסה בארץ הפלאות בקרב כל הטיפוסים הפוליטיים האלה, ואיבדתי את תום נעורי לדברי חיים אברהם, אביו השכול של בני ז"ל, שנחטף על ידי החיזבאללה בשנת 2000, על ההורים (של גלעד) "לתת פייט, ולא להיות בשקט אפילו לא לרגע אחד. .. אם הם יישבו בשקט, אז המערכת תוביל אותם למצבים מאוד בעיתיים".