הפסנתרן-אני יצאתי באמצע
שלא תביני שהסרט לא טוב. הוא יותר מידי אמין וקורע לב ויצאנו באמצע (די קרו להתחלה). מסופר סיפור של משפחה יהודית בתחילת מלחמת העולם השניה. יש גם סיפור אהבה בלתי אפשרי שאת סופו איני יודעת. אני כן יודעת שבשלב שהגרמנים כלאו את היהודים בגטו, הראו אותם עולים ערב אחד לבית של משפחה יהודית ומבקשים מכולם לקום. אחד האנשים סביב השולחן הוא אדם מבוגר נכה, המרותק לכיסא גלגלים. כשהוא לא "מצליח" לקום, הם זוקרים אותו עם הכיסא מהחלון של הקומה השלישית. את זה עוד שרדתי. אבל כשהראו ילד קטן שגנב לחם מנסה לחזור לגטו דרך חור בחומת בטון שקטן ממידות גופו, ראשו וידיו בצד הנכון ופלג גופו התחתון בצד האחר ומכים אותו עד מוות. גם אם לא מראים לך מה עושים אבל הצרחות אויומות, זה נורא. חיינו מספיק עמוסים בחדשות טרגיות וכל מה שסובב אותנו. אני לא עמדתי בזה וחושבת שצריך להכריח גרמנים ולא יהודים בכלל לצפות בזה (אולי גם בני נוער ישראלים בי"ב). עבורי זה היה בלתי אפשרי. לשיקולכם.