חייבת להגיב 2 (סליחה שפתחתי
הודעה חדשה - השירשור פשוט נורא נורא נ ו ר א ארוך). לגבי שירי וסיפורי הילדים - אתם לא חושבים שאתם מגזימים קצת ? כן, השירים והסיפורים הם שוביניסטים, יש בהם כמה דברים לא יפים... אבל - כך גם החיים. קשה לי להגיב לגבי השירים, אבל לגבי הסיפורים - אני אוספת מעשיות עמים (יש לי אוסף ממש גדול) והיתה תקופה שמאד התעניינתי בפסיכולוגיה של ספרות הילדים וגם סיפרתי המון סיפורים לילדים (עוד לא שלי). ואני חייבת להגיד שילדים פשוט מוצאים פורקן פסיכולוגי בסיפורים האלו ורואים את זה עליהם. תחשבו על זה כמו על אבולוציה - רק הסיפורים שבאמת נותנים לילד מה שהוא צריך שרדו (כן, כיפה אדומה, שילגיה וכאלו), אני לא רוצה להכנס פה להסברים ארוכים ומתישים לגבי איזה רגשות בדיוק מוצאים פורקן אצל הילד במהלך ההאזנה לסיפור אבל ילדים צריכים גם לשמוע שהעולם הוא כן שחור ולבן והנסיך כן מציל את הנסיכה והילד הקטן כן מנצח את שני אחיו או הורג את אימו המרשעת (החורגת כמובן !). ומנסיון שלי - תנסו לספר לילד קטן סיפורים מודרנים וריאליסטים - התגובה היא לא אותה תגובה. רואים שההנאה היא הנאה חולפת ושעשוע ולא רושם עמוק ומשחרר מהסיפור. ולפעמים - אני גם חושבת שזה נורא לספר לילדים ממש קטנים את האמת. למשל - מישהו היה מוכן לשיר לילד שלו את השיר של של סילברסטיין על האוטו הקטן ? אני לא ממש זוכרת את כל הבתים אבל מדובר על אוטו קטן שנורא נורא רצה לטפס על גיבעה והוא במשך 4 בתים של השיר משתדל ומתאמץ ונושף ומתנשף ועולה בגיבעה במאמץ אדירים שבכל בית הוא אומר לעצמו "אני חושב, אני חושב שאני יכול" ואז מה בסוף ? בדיוק לקראת הפיסגה ? (תסלחו לי על התירגום החופשי, אני לא זוכרת את התרגום המדוייק): " ובקול שיקשוק טאאח ופאאח הוא התרסק והפך לגרוטסקה של פח שעמדה במורד - והלקח נלמד: אם יש מן מכשול כגון הר די גדול זה לא מספיק לחשוב שאתה יכול" נכון, זו האמת בחיים לפעמים אבל אני חושבת שאני אשאר עם "לשפן יש בית..."
