בני

[ענן כבד]

בני

פעמים בשבוע אני עולה לקברך כך שנה אחר שנה .
יושבת עלידך
ובין הדממה אני מקשיבה :
לרוח הנושבת ,
לציפור מצייצת
לצעדי האנשים
למכוניות בשבילים
אותך בני אני לא שומעת .

מתבוננת
בגווני שמים מתחלפים
בניע הצמחים
באדמה החומה
באבנים החלקות
אותך בני אני לא רואה .

מרגישה
את חיספוס המצבה
את חום שלהבת הנר
את האבנים הקטנות שאני מזיזה
את טל העשב הרטוב
את הדמעות הרטובות שעל לחיי בלי הרף זולגות
רק את חיבוקך האוהב
אני לא מרגישה .

איתי אתה כול כך.ואינך

 

[דנה אז]

ענן כבד יקרה

מילותייך כמו חיצים קטנים, מדוייקות, כואבות וחודרות ישר ללב.
הן מביעות הרבה כל כך במעט מילים.