יפה מאוד...
לגבי אבל התיחסותו של וויטגנשטיין, הייתי נוטה להאמין שהכוונה היא לשיח מוסרי בעיקר, ולא לכל המקרים. מאחר ששיח מוסרי הוא דבר שלא קל להגדיר אותו בצורה מושלמת (מכיוון ששוב, להגדרה זו עצמה תהיה מובנות רק בייחס לקוטקסט הזה), אנו שוב נמצאים באותו מקום. אם למילים עצמן אין משמעות אלא לקונטקסט שבהן הן מובאות, הדבר יכול להיות מקביל לחוסר המשמעות של הדברים עצמם, שאותם מתארות המילים. כמו שלמשל בננה, בתיאור של ארוחה טובה, לא משמעותית לאיפיון כל הארוחה. בדיוק כמו שבמהלך הארוחה עצמו, היא נתפסה לא כבודדה ואינדיוידואלית אלא כחלק מן הארוחה וכמו שתבלין מוסיף את הארומה, ככה בתוך תיאור הארוחה, המילה בננה תשתתף. עכשיו השאלה היא, האם בכלל קיימות האידאות בצורה אובייקטיבית חוץ-אישית? אסביר לך למה אני שואל, את ניטשה אני מאוד מאוד אוהב, אבל לראות את האמת רק כיצירה אישית (ובעייתי היא המילה רק) לא נראה לי תואם את ההקשבה האוהדת. השיח המוסרי הופך בצורה זו לאומנות שימושית גרידא, ושימוש אישי. התקשורת המוסרית הופכת למעין "בית ספר לסופרים" אם אתה מבין את כוונתי. אבל שוב אביא לך דוגמה: אדם אשר ניגש למלאכת הסיפור, הוא שוב בא בתור נותן (אבל משהו מוגדר) ואת ה"אימון" הסיפרותי הוא מקבל (בין אם בעזרת חיזוקים, או רק מהאימון החוזר). ואם זה נכון, אינני מבין איך זה תואם את ה"שליליות" שבתשובותכם הראשונות. שהרי סיפור סופר, הוקפדו צורות הכתיבה וההבעות הסיפרותיות, והכל רק במחשבה אומנותית. אז מבחינת הקונטקסט, אינני אמור ממש לשים לב לדברים עצמם שאמרת וייעצת לי, אלא רק לשליליות עצמה שבה נקטת. אנא אמור לי את דעתך עד מקום זה... אני משתדל להשאיר את השיחה בתחום הייעוץ והנושא.
