בעיית ה"שעון"...

[אמא של ים]

../images/Emo45.gif

גם אני רציתי להציע להכניס לפרופורציות. נשיכה לא כואבת במשך שעות. יכול להיות שמורן יותר נעלב ושהוא נזכר, בכאב או בעלבון, כשראה אותך.

 

[אירית של מורן ומתן]

אי אפשר למנוע לגמרי

גם אצלנו בגן הם "לא אומרים" מי הילד שנשך או שהיכה. האמת? הם צודקים. היום זה הילד ההוא מחר זה יהיה מורן ואז לא תרצי שבגלל שהוא נמצא בשלב שהוא לא יודע להביע במילים את כעסו ונושך, שיגידו לילדיהם לא לשחק עם מורן או גרוע יותר. הנחמה שאני יכולה להציע לך היא שזה עובר...

 

[רותי ע]

גם לדעתי הגננת צודקת

נשיכות ומכות בגיל הזה הן שלב התפתחותי מאוד רגיל. הילד הקטן לא יודע לבטא את עצמו ולפרוק תדסכולים ולכן מכה. הוא לא "רע" וזה לא תוצאה של חינוך קלוקל מהבית. ולכן לא יעזור כלל לנזוף בהורים שבטח מרגישים גם ככה רע עם כל העסק. אצלנו בגן עידן אמנם לא חזר עם שעונים אבל היו מכות. הוא גם חטף. הוא גם הרביץ. ואני אהבתי את הגישה של הגננת והמטפלות-הן מפרידות מייד, מרגיעות את הילד המוכה ובמקרה שהילד המכה ממשיך ולא נרגע לוקחות אותו ומושיבות אותו בצד שירגע עם אחת מהן. הן גם מדברות עם ההורים על מנת שיהיו מודעים לנושא וימשיכו לטפל בו בבית בעקביות. הקטע הוא שההורים לוקחים את זה הרבה יותר קשה מהילדים. עידן סיפר לי על ילד אחד שמכה וכשהייתי באה לקחת אותו מהגן וכל הילדים היו רצים אלי היה קשה לי לחייך לילד הזה כי ממש כעסתי עליו. וידעתי שאני לא נוהגת נכון ואין מה לשמור טינה על ילד בן שנתיים וחצי. אז עדיף לא לדעת מי כל עוד הנושא מטופל בידי הגננת.

 

[מיה של ליר]

ואני, אילו הייתי גננת

דווקא הייתי כן מפרידה בין הנשכן ובין הננשך, ולא, השלב הזה ממש לא עובר על כל ילד. ואני כן חושבת שזה מעיד על משהו נוסף על הלחצים הרגילים שבהם שרוי כל ילד קטן שעדיין לא מדבר, משהו ברקע (סתם דוגמה, אולי אפילו ילד שאבא שלו במילואים, בימים טרופים אלה, למשל) - וכן כדאי שהאמא תבדוק את הדברים ותלמד את הנשכן הקטן שזו לא הדרך, גם אם "נגמרות לו המלים"...

 

[אמא של ע,ק,ת]

כדאי לקרוא קצת ספרי חינוך

על רוב הילדים עובר השלב הזה ואם לא זה אז משהו דומה. שוב אני מציעה להכניס הדברים לפרופורציות. סליחה! לא התכוונתי להעליב אף אחת.

 

[לאה_מ]

אז אני האמא העתידית של הילד הזה

כי אורי ממש נושך. אז עכשיו הוא עוד לא הולך לגן, ולכן נושך "רק" את האחים וההורים שלו, אבל בספטמבר הוא ילך לגן, ואז מה יהיה? אני לא חושבת שזה נובע מתסכול; לא הצלחתי עד עכשיו למצוא קו מנחה שיתן לי מושג ממה זה כן נובע - אין חוט מקשר שאני רואה בין המקרים של הנשיכות; אנחנו מסבירים לו בכל פעם שלא נושכים, שאפשר לבטא דברים אחרת. בקיצור - אני לא ממש רואה דרך היום "ללמד אותו שאפשר גם אחרת" מעבר למה שאני עושה (שעד היום לא הוכיח את עצמו כיעיל במיוחד). עומר ושירה לא היו נשכנים. אורי כן. והוא לא שרוי בשום לחץ מיוחד. אז מה את מציעה? כי אני אשמח מאד לשמוע רעיונות מה אפשר לעשות כדי שזה ירגע.

 

[פישון]

אנחנו פשוט פתחנו מנטרה: לא מרביצים

אצלנו לא נושכים, אצלנו לא מושכים את החתול בזנב... אחר כך הסברנו: אני מקשיב/ה לך, בואי תנסי לומר לי מה את רוצה. או: אני מבין/ה שאת כועסת, אבל אנחנו לא מסכימים להכאיב למישהו. בואי ננסה לפתור את הבעיה ביחד. בהתחלה באמת לא ראינו תוצאות, אבל עם הקפיצות הקטנות של ההתבגרות זה עבר כמעט לגמרי, יחד עם התקפות זעם, זריקת חפצים (עכשיו היא זורקת רק את המוצץ לאות מחאה ואנחנו עומדים על זה שהיא תרים אותו). במקרים "היסטריים" של התקפות זעם, צעקות או מכות לחתולים, נישקנו וחיבקנו אותה, הנחנו אותה על השטיח בחדר שלה ואמרנו: לא נעים להיות אתך כשאת מתנהגת כך. כשתרצי לצאת להיות אתנו בכיף, אנחנו מחכים לך. בפעם הראשונה זה לקח שעתיים (!) ועכשיו זה ענין של כמה שניות שהיא "אוספת" את עצמה ונרגעת. דרך אגב, למדתי שכשהיא מפסיקה להרביץ או לצעוק, אני משבחת אותה: אני שמחה שאת לא מרביצה / לא צועקת וכו´. מאיה

 

[לאה_מ]

אז ככה, שזה לא כל כך פשוט...

המנטרה ישנה. אני באמת אומרת לו כל פעם שזה קורה שלא נושכים, שהנשיכות מכאיבות וכו´. אבל את מתארת מצב שהנשיכה באה מתוך תסכול (את גם מקשרת את זה אסוציאטיבית לתופעות אחרות כמו התקפות זעם, זריקת חפצים וכו´). אצל אורי זה ממש לא כך. אני חושבת שזה איזשהו סוג של התנסות אצלו. כמו שהוא מושך לחתולה בזנב כדי לשמוע אותה מייללת (נדמה לי). אז בהתחלה חשבתי שזה מוציא תגובה שמדליקה אותו (למשל - הוא נושך את עומר ועומר צועק - יופי, מצאתי צעצוע מדליק - נושכים וזה צועק), או מוציא מאתנו תגובה שמוצאת חן בעיניו (תשומת לב, גם אם היא שלילית), אבל גם אם אני מנחה את הילדים להשתדל לא לצעוק או לצחוק, אלא להרחיק אותו בתקיפות ולומר לו שלא נושכים אצלנו, גם אם אני משתדלת לא לעשות "עניין" מכל נשיכה אלא להרחיק אותו ולהמשיך הלאה (ולא לתת יותר מדי תשומת לב בסביבות הנשיכה) - לא מצאתי משהו שיקטין את כמות הנשיכות.

 

[עירית ל]

היתה לנו בעיה דומה עם יונתן

הוא היה דופק את הראש ברצפה ובטוח שהוא מצחיק אותנו נורא. היינו אומרים לו שזה לא נעים לנו והוא היה עושה זאת שוב. זה נפתר בדרך שאני ממש לא יכולה להמליץ עליה, אבל עבדה: בעלי צעק עליו פעם אחת "לא!". הוא נורא נעלב ובכה (וכמובן נוחם מיידית), אבל מאז לא חזר על זה. הוא גם נושך קצת לפעמים, אבל כיוון שגם אני נושכת (לא אותו, את בעלי. זאת מן הנאה פרוורסית כזאת), אני מרגישה שזו צביעות מצידי אפילו לחשוב על מה עושים.

 

[מירי,]

נכון לא על כולם...

אבל בהחלט על רובם בדרך זו או אחרת.... אני אמא לילד שהיה הילד המכה בגן - הבריון שהילדים פוחדים לבוא בגללו לגן , הגננת לא היתה צריכה להגיד , הילדים סיפרו בבית שדודו ... ודודו... בהתחלה מאוד הייתי נבוכה מהשאלות והערות של ההורים, ואצלנו זה לקח המון זמן (בערך שנה וחצי של המנטרה הזו - לא מרביצים לא נושכים לא דוחפים..) היום כמעט 3 שנים אחרי דודו כמעט אינו מרביץ הוא מהילדים האהובים הן על הילדים האחרים בגן והן על הגננות... (וכמובן עלינו!) למה תמיד לחפש כל מיני סיבות? לכולנו יש סטיגמות...

 

[אמא של שחר]

כו, מוכר מאוד

גם שחר עברה את זה בסוף שנה שעברה ותחילת שנה זו, גם בצד המקבל וגם בצד הנותן. אני לא חושבת שזה מראה על בעיות רגשיות יוצאות דופן, סה"כ זו התנהגות שכיחה אצל ילדים בגיל הזה. גם אם היא לא רצויה, זה נורמלי ונפוץ מאוד. לדעתי זה לא משנה איזה ילד נשך. היום זה יהיה "זוהר" ומחר זו תהיה "מירב" ואולי מחרתים מורן שלך יהיה זה שנשך או ידחוף או ישרוט. נראה לי שאין טעם לעורר מתיחות בין ההורים והשאלה היותר חשובה היא איך מתמודדים עם זה בגן. לגבי ההתמודדות - אני יכולה רק לספר איך אני התמודדתי עם הנשיכות של שחר. היא היתה נושכת אותי בבית , חזק מאוד. זה אף פעם לא קרה מתוך תסכול או כעס. תמיד זה היה תוך כדי השתוללות או נשיקות ואז פתאום היא היתה נושכת אותי. אז הייתי מורידה אותה מייד לרצפה ואומרת לה שזה לא נעים לי שהיא נושכת אותי ושאני לא מוכנה לשחק איתה ככה. זה לקח בערך חודשיים אבל זה נפסק כשהיא הבינה שלא תוציא ממני את התגובה החזקה שהיא צפתה לה. אני בכלל לא ממעיטה בעצב שלך - אני יודעת כמה כואב הלב כשאת רואה את הילד שלך בוכה ולהרגיש שהיית צריכה להיות שם בשביל להגן עליו. אני רק חושבת שהטיפול הנכון הוא בצורה כללית במסגרת הגן ולא בין ההורים באופן פרטני. ליאורה

 

[יטבת]

ומה מלמדים את הילד שננשך?

ואם ילדתי הקטנה היא לא מאלה שנושכים ומרביצים, וילדים אחרים בגן מרביצים לה או נושכים אותה, מה אני אמורה ללמד אותה לעשות? (זה תאורטי, בינתיים היא עוד לא בגן, אבל תלך בספטמבר). מצד אחד אני לא רוצה ללמד אותה להחזיר (אלימות גוררת אלימות). מצד שני אני רוצה שהיא תלמד להגן על עצמה. אם כל פעם ילדים ינשכו אותה והיא לא תגיב, ימשיכו לנשוך אותה ולהרביץ לה. אז מה המסר שמעבירים לילד שנשכו/הרביצו/דחפו אותו?

 

[אמא של תומר]

מהנסיון שלי, זה אופי של הילד

תומר הוא דווקא מהבריונים של הגן, כך שאני לא דואגת לו. אני כמובן דואגת מהבחינה שאני חוששת שלא יפגע בילדים אחרים (ולשמחתי המקרים הללו כמעט לעולם לא קורים איתו), אני לא דואגת לו כי הוא יודע לשמור על עצמו. יש בגן מספר ילדים (דווקא בנים) שהם נורא עדינים, ולא יודעים או רוצים להחזיר, או פשוט פוחדים. כשילד בא ולוקח להם משהו, הם מיד מתחילים לבכות ולילל, ולא מנסים לקחת חזרה. תומר "נלחם" עד שהוא זוכה במה שהוא רוצה, ואם הוא לא מצליח, אז הוא מתעצבן, אבל ממשיך הלאה. כך שכל אחד מתנהג בהתאם לאופי שלו. אחת הגננות סיפרה לי פעם, שתומר הוציא מוצץ מהפה לילד שישב לידו, והילד התחיל לבכות, אז תומר הכניס לו את המוצץ חזרה לפה... לשמחתי, כשהם "רבים" בגן על צעצוע, אין כמעט מכות או נשיכות, אני לא אתמם ואומר שזה לא קורה - זה קורה, ותומר חזר לי פעם עם פרצוף שרוט, אבל לא עשיתי מזה עניין, כי הגננות הבהירו לי שהנושא יטופל. וחוץ מזה - מאין אני יודעת מה תומר עושה לילדים אחרים, ביחוד שהוא כזה בולדוזר...

 

[אמא של שחר]

בשביל זה יש גננת וצוות מקצועי

תראי אני מאוד מבינה את מה שאת אומרת אבל אני נאלצת לסמוך על הגננת והצוות בענין הזה מכיוון שאינני יכולה להיות איתה שם בעצמי. אני גם חייבת לציין שהייתי בשוק כששמעתי ששחר מחזירה בגן ולפעמים גם מכה בעצמה. היא נראית לי כזאת עדינה ולא חלמתי שיכול להיות שגם היא מגלה תוקפנות. לכן אחד השיקולים המרכזיים שלי בבחירת הגן היה הגננת, השקפת העולם שלה ואיך היא מתמודדת עם מצבים מסוג זה. ואני מאוד אוהבת את אופן הטיפול של הגננת של שחר בתוקפנות הטבעית של פעוטות בגיל הזה. חשוב לי ששחר תלמד שהחיים זה לא ג´ונגל בו רק החזקים שורדים ויש כללים מסויימים שהיא והילדים האחרים חייבים לנהוג על פיהם וזה כולל גם להתפשר, לחלוק צעצועים ולפתור מחלוקות בדרכים לא אלימות. אם הייתי רואה שזה לא קורה, סביר להניח שלא הייתי משאירה אותה במסגרת הזו. אגב, היום שחר בת 2.5 ואני רואה שהיא פשוט מתרחקת מהילדים האגרסיביים יותר וכמעט לא חוזרת עם סימנים או סיפורים על ילדים שמכים כך שמבחינתי זה פתרון מצויין (להתרחק) ליאורה

 

[רותי ע]

הרבה מאוד תלוי בגננת

לעידן יש גננת (ומטפלות) שאני יכולה לסמוך עליהן. הן מייד מפרידות בין המכה ומוכה. למכה מסבירות שאסור. את המוכה מנחמות. כך שהילדים יודעים שיש מי שדואג ומשגיח ושהם בידיים בטוחות. ואם הילד המכה ממשיך הן מרחיקות אותו להרגע בצד. למשל ללכת למטבח ולבלות שם כמה דקות עם אחת המטפלות שנמצאת שם. אין כאן "עונש" אלא הרחקה לשם הרגעה. וזה עובד נהדר. אין אווירת אלימות ופחד ולרוב המכה מחזיר את הצעצוע למוכה או נותן לו נשיקת/חיבוק פיוס. אבל כשהם יגיעו לבית ספר זו תהיה אופרה אחרת לגמרי...

 

[אמא של שחר]

אלימות בגיל בית-ספר (לא מנסיון)

אני מניחה שהיא נובעת מסיבות אחרות מאשר נשיכות בגיל הרך ולכן גם הפתרון והטיפול שונים. אבל אני בלחץ רק מהמחשבה על מה שקורה שם...